המדור לחיפוש קרובים: גריי גוס וסקומברי

חיליק גורפינקל משדך בין וודקה ודגים מלוחים. ומעושנים. וכבושים. והפעם: וודקה גריי גוס וסקומברי כבוש במלח מהמעדניה של 'אבנר ורמי'

זה היה בוקר מושלם. יש כאלה. אפילו לי. נסענו לרדוף אחרי הציפורים. מוקדם בבוקר. אחר-כך הקפצתי את בני הבכור לבית-הספר שלו ועשיתי מה שאני עושה תמיד כשאני מזדמן מוקדם בבוקר ליפו - הלכתי להתפלל...

בבית אני מוזג לעצמי כוסית וודקה בכוס לא מתאימה. גריי גוס, סמל המעמד של כל חובבי הוודקה החדשים... (צילום: יח"צ, חיליק גורפינקל)

"בבית אני מוזג לעצמי כוסית גריי גוס - סמל המעמד של כל חובבי הוודקה החדשים..." (צילום: יח"צ, חיליק גורפינקל) בית-הכנסת שלי אמנם אינו מוכר רשמית ככזה, אבל בכל ביקור בו אני מגלה מחדש שאיני המאמין היחיד המתפלל בו שחרית. 'אבו חסן' הוא מקדש המעט של כל מאמיני כת החומוס באשר הם. לפחות התל-אביבים שבהם. כל מה שאגיד כבר נאמר. וזו כמובן לא כתבה על 'אבו חסן' או על חומוס בכלל. אבל באותו בוקר זיהיתי עורף מוכר ליד הקופה. "זה טעים", שאלתי. "לא", ענה מבלי להתבלבל או להסתכל לעברי. אחר-כך הפנה חצי ראש, ראה אל מי הוא מדבר וחייך חיוך רחב: "לא טעים, אבל אנחנו מכורים". שנינו צחקנו, יודעים היטב שלא רק שזה טעים, זה הכי טעים בעולם ושכן, אנחנו אכן מכורים. משה גלקופ מעביר כעת את רוב זמנו בסניף מרכז ג'י (מגדלי יו, בעברית קלה) המפונפן של האטליז היפואי המהולל של משפחתו, הלא הוא אטליז 'הבשרים של זלמן'. אבל פעם בכמה זמן הוא מבין שבלי האוויר היפואי והלקוחות הוותיקים, אין לו כנראה זכות קיום. שלא לדבר על זה שהוא מת על זה. משה לא נולד בצפון תל-אביב. הוא מבת-ים. - "תעבור אצלי אחרי 'אבנר ורמי'", הוא אומר אחרי שאני מסגיר את התחנה הבאה. - "זלמן ישנו?", אני שואל בתקווה. - "כן", הוא עונה.

מעדניית אבנר ורמי ביפו - צלם חיליק גורפינקל

אלוהים יודע כמה זמן לא ראיתי את זלמן. שנים. אני טס למעדניית 'אבנר ורמי' במספר 70 בשדרות ירושלים. גם הם כבר מכירים אותי היטב ופוצחים שוב בשירי הלל מיותרים לגמרי על הכתבה שפעם כתבתי על המקום שלהם. אבנר ורמי היא מעדנייה של פעם. לא שוק האיכרים ולא שוק שרונה. תודה לאל. איקרה, עלי גפן, סלטים בלקניים, קצת שימורים, קצת יין, קצת אוזו ועראק, גבינות, חמוצים וגולת הכותרת - סוללת הקציצות שהם מכינים לבד. קציצות כרובית, קציצות תרד ושיא השיאים - קציצות פראסה. אולי לא טובות כמו אלו שהיתה מכינה סבתא אסתר, סבתי עליה השלום, אבל בהחלט לא רעות. שזה לא מעט. בכל פעם שאני נכנס לכאן ביום שישי בבוקר, וזה קורה מעט מדי, מכבדים אותי השניים בקציצה חמה, אחת או שתיים, ואז מעמיסים לקופסת הפלסטיק עוד איזה עשר. לפעמים כשאני מגיע הביתה, יש כבר רק חמש. בביקורי הנוכחי התמזל מזלי להיתקל בנעמה. לא ראיתי אותה שנים ואנחנו שמחים על הפגישה. ואז היא מסבה את תשומת ליבי למה שמתחולל במקרר שמאחורי גבי, זה שמעולם לא הבחנתי בו מרוב להיטות לקציצות המונחות על הוויטרינה. המקרר הזה, כך אני למד לראשונה, הוא גן-עדן לחובבי הדגים המלוחים. מטיאס, שמאלץ הרינג, אנשובי מומלח ובעצם - מה לא. ואז אני מבחין בקופסה גדולה המונחת ליד האנשובי. דגי סקומברי (מקרל) קבורים במלח גס. "אנחנו מכינים את זה לבד", אומר רמי בגאווה. אני קונה אחד, נפרד מנעמה וממהר לשדרות ירושלים פינת בן זומא, לאטליז הישן של זלמן ומשה ומוטי החתן, זה שהפך ברבות השנים ממאורת עופות מתנדנדים על מוט מתכת כמו וילון מן החי, למעדנייה מפוארת ומאובזרת שמצליחה באורח פלא לשמור על משהו יפואי לא ברור בכל זאת.

אולי זה משה המקסים ואולי, ובעצם לא אולי, דמותו הפלאית של זלמן גלקופ חבוש המגבעת הנצחית. כבר לא ילד זלמן. בן שמונים חמש, לא שומע כל-כך טוב, אבל פיו עדיין מפיק מרגליות ושופע אין ספור בדיחות קורעות מצחוק שמן הסתם מצחיקות הרבה יותר ביידיש, אם רק הייתי מספיק חכם בכדי ללמוד אותה מסבתא פלה המנוחה או מאבא דוד יבדל"א. אני מתרגש כמו ילד מהפגישה אבל מסתיר. אידיוט. בכדי לא לאחר לבוקר הקצר היחידי בשבוע עם אשתי, אני מקצר מאד את הפגישה. מקווה שזלמן עדיין זוכר את הימים הארוכים שביליתי עם משה ואתו, באטליז הישן עדיין, לפני 20 שנה. בבית אני מוזג לעצמי, משל הייתי זלמן בכבודו ובעצמו, כוסית וודקה בכוס לא מתאימה. גריי גוס, סמל המעמד של כל חובבי הוודקה החדשים. זלמן היה מסתפק אי אז בוודקה עלית או גולד. נדמה שעכשיו שודרג כבר על-ידי משה בנו למשהו קצת יותר איכותי. הוודקה באמת נהדרת, גם אם היא סוג של ב.מ.וו. והסקומברי שקניתי הוא מהקשוחים שבדגים הכבושים שאי-פעם פגשתי. אבל הוודקה עוזרת לו להפוך למעט יותר ידידותי וביחד הם הרכב מנצח. זה אמנם לא יפו, אבל עכשיו, בבית, זה הכי קרוב שיש. לחייך זלמן. לבריאותך. שנה טובה.