הכלל האומר שאין כלל, עובד גם כשמנסים להתאים יין לאוכל אסיאתי. אתם יכולים ללכסן עיניים, אבל היי - אם לא תנסו איך תדעו...
כל עוד האסיאתים אכלו את האוכל שלהם ביבשת שלהם, בלי לאלץ מערביים תמימים לייבא לארצותיהם את המאכלים המשונים ולהתמודד אתם, הכל היה בסדר. הם הורידו את המנות הילידיות במחוזותיהם הנידחים עם סאקה, בירה, או אפילו ככה, בלי אלכוהול בכלל, והיקום שמר על איזון הרמוני... כשמדובר במנות האסיאתיות הקלות והצחות יותר, היינות לא מאיימים ולא מטלטלים... (צילומים: יח"צ, דניאל לילה) מתי צצה בעיה? כשמטבחי סין, תאילנד, יפן, הודו והסביבה החלו לחלחל למסעדות האנינות בארצות-הברית ובעיקר באירופה. או אז החלו עולות סוגיות מפתח קיומיות נוסח: "היגור קברנה סוביניון עם סושי", או בגרסה העקרונית והקולנית יותר: אפשר לשתות עם זה יין בכלל? התשובה האוטומטית, הנואשת, היתה במקרים רבים "לא". אוכל אסיאתי הוא אוכל אסיאתי, יין הוא יין, ואין סיבה לערבב ביניהם. עם התפוגגותו של שלב החשדנות ועם היטמעותם של רעיונות אקלקטיים ופיוז'ניים בתרבות, ה"לא" הלך והתקרב ל"למה לא?". אבל ה"איך?" נשאר מרחף ממעל. למען האמת, הקושי בחיבור הוא לא לגמרי מופרך. הטעמים האסיאתיים, המגוונים כל-כך, נקיים ורעננים לעיתים, עזים וסוערים לעיתים, ואלה וגם אלה אינם מארחים טבעיים של יינות אדומים עמוקים ועוצמתיים. אלא שכידוע בתחומי חיים שונים, תמיד יש עוד אפשרויות. כל מיני אפשרויות. את האתגר הזה - סדיקת הגישה השמרנית המדירה יין מארוחה אסיאתית - לקחו על עצמם יקב רמת-הגולן ומסעדת ג'ירף מונטיפיורי בתל-אביב, בערב מיוחד שחרט על דגלו את הדו-קיום האסיאתי-ייני. הג'ירפים בנו לאורחים נבחרים ארוחה ממיטב מנות המסעדה, בשאיפה לשקף את פניה השונים, והרמת-גולנים התאימו יינות למנות, כטוב בעיניהם. ואז כולם חיכו לראות מה זה יעשה לסועדים וללוגמים. בכל פלייט (סדרת טעימה) הוגשו כמה מנות שלוו בשני יינות - עטופים להסתרת זהותם, כמובן. למה לא לחמש עוד קצת את הצבאות העממיים שרואים בחובבי היין פלצנים מפולצנים. במערכה הראשונה הופיעו סושי וסשימי, בהם בלט סשימי סלמון נהדר ברוטב יוזו וצ'ילי, ושני סלטים קרים שבראשם סובה טונה להיט, עם אטריות סובה, קוביות טונה אדומה טרייה וממכרת ושאר ירקות. זרמו אתם בהחלט ברוט גמלא השמורה, שזכה לגניחות תמיכה סביב השולחן וממני רק להנהון (תירו בי, לא מאוהב בקופצים האלה), וסוביניון בלאן 2014 גמלא השמורה, קליל ונעים, שפשוט מתיידד עם כל אחד. בסדרות הבאות גברה הנועזות עד שילובם של אדומים קלים בעלילה. הר חרמון אינדיגו 2014 הפתיע ממש בנוכחות זקופה ומתחברת, לצד ריזלינג גמלא לבן, צעיר ומתקתק, שהיה חמוד כצפוי. שניהם, כולל האינדיגו, כאמור, חברו היטב לכיסוני דים סאם וגאו ולכוכבת הסיבוב – מנת אטריות ביצים שחורות עם בשר סרטנים. הו, כן. וכך, אפשר היה לעשות עוד צעד אחד לעבר גוורצטרמינר 2014 ירדן וסירה גמלא השמורה 2012. שניהם התמודדו בלי להתעמת עם הגעשת הטעמים בארוחה שביטאו, לדוגמה, קארי כרובית טבעוני עשיר וסינגפור נודלס, מנה מצטיינת של אטריות אורז דקות, עוף, שרימפס, קארי מאופק ומחית צ'ילי שעושה את העניין. אז כן, נכון. הלבנים החצי יבשים וחלק מהיבשים, שזורקים איזו מתקתקות פירותית, וגם האדומים הפחות-אגרסיביים, רוקדים לרוב יפה עם החריפויות ועם הדומיננטיות של פלח משמעותי במנות האסייתיות. וכשמדובר במנות הקלות והצחות יותר, היינות האלה בוודאי לא מאיימים ולא מטלטלים. אבל בשורה התחתונה, מעבר לכלל האומר שאין כלל, מעבר לעובדה שהמאכלים עברו כברת דרך עצומה ושינוי כביר מדוכני הרחוב של אסיה אל מסעדות ישראל – התובנה פשטנית עד פרימיטיבית: את ההתאמה הכי מוצלחת עושה הטעם האישי. כשאוהבים שני דברים, גם אם הם שונים עד מתנגשים, יודעים לחבר ביניהם. או, לפחות, לא מפסיקים לנסות...