חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: חומוס…
ברוב המשאלים, החידונים וחקירות השבויים, מתקבל "חומוס" כתשובה אינטואיטיבית לשאלה "מה ישראלי?". ואכן, יש בו, במאכל העשוי גרגירי חמצה טחונים, טחינה ותבלינים, הרבה מהמייצג והמאפיין את הישראליות באשר היא. הוא פשוט, ישיר וענייני, הוא ארצי, נעים ועממי, הוא מתחבב בקלות – וגם מתיישב עליך לזמן רב, בעיקר כשלא ביקשת.
זה אולי מסביר את היותו של החומוס מאכל רגשי כל-כך. דווקא הוא, הגס לכאורה, מעורר אמוציות עמוקות וגועשות, הפורצות תמיד ברגע הבחירה. כי כולם (כמעט. יש סוטים בעולם) מסכימים שהחומוס טוב, אבל אף אחד (כמעט) לא מסכים עם זולתו לגבי החומוס הכי טוב. כאן מתפוגגת לפתע האחדות ומתחלפת בתחרות יצרית, קולנית, עיקשת וכוחנית. ישראלית.
ואמנם, פנים רבות לו לחומוס. הוא דליל והוא סמיך, משחתי ומגורען, מרוח בצלחת וארוז בפיתה, עם שמן-זית או לא, פטרוזיליה או לא, ביצה או לא, חריף או לא. כה מפתה להגיד שפניו מגוונות כפניה של החברה הישראלית. שטויות. החומוס לא הכי יפה, אבל הוא נראה הרבה יותר טוב.
למה כן?
א. הבריאות, השובע והמרקם הלא החלטי, שרק במאכל הזה יכול להיחשב נחשק. ב. תנועת הניגוב הייחודית, שמתבצעת ביד אך מתרחשת בלב. ג. אם צריך להסביר לכם למה כן, אנחנו לא רוצים לדבר אתכם ודי.
למה לא?
א. תחושת הכובד המכריעה, שעם הביס האחרון סוגרת למעשה את היום. ב. העובדה שאיכשהו, תמיד, המנה הלא משמינה מסתיימת בהר פיתות ונהר קלוריות. ג. כי קצת התפתחנו קולינארית, לא? טוב, אולי לא.