חיליק גורפינקל מרחיב את גבולות הגזרה ומנסה לשדך בין וויסקי למתוקים, והפעם: וויסקי 'אולד סנט אנדרוז' ועוגת פנטונה עם בלסמי…
בסופו של דבר זו חוכמה קטנה מאד לכתוב על משקאות שאתה מכיר שנים, ולצדם, במקרה של הסדרה המופרכת הזאת לפחות, ממתקים שאתה מכיר עוד יותר שנים, ועדיין להיות בלתי משוחד וביקורתי. מצד שני, מעולם לא היתה לי שום כוונה להיות בלתי משוחד' ועוד פחות מזה - ביקורתי. אני אוהב לאכול ולשתות ומשתדל שזה יעבור לקוראים. לכל השניים שעוד נותרו לי. אם זה לא טעים, שמישהו אחר יכתוב על זה. השם שמור במערכת. שמות, ליתר דיוק. רבים. על וויסקי 'אולד סנט אנדרוז' (Old St. Andrews) לא שמעתי מימי. יש לי תחושה כלשהי, שגם אתם לא. זה מפריע לכם? תהיו בריאים!
שני הבקבוקים המעוצבים ככדורי גולף שקופים על סטרואידים שיצאו מדעתם מחכים אצלי בארון, ליד התחתונים, כבר די הרבה זמן. למען האמת, לא ממש ידעתי מה לעשות איתם. הרי אני מנסה בדרכי העקומה, לספר סיפור. ואיזה סיפור אני יכול לספר על וויסקי שאיש לא שמע עליו מלבד העובדה שאיש לא שמע עליו.
בדף הנלווה ששלחה היח"צנית לא כתוב כלום חוץ מהעובדה שג'ים מארי, כהן הוויסקי הנרגן והשחצן, העניק לאחת המהדורות של הוויסקי הזה ציון 90 מכובד. עלעלתי בעותק השמור עמדי בדיוק למקרים כאלה, מהדורת 2012 של התנ"ך של הוויסקי, כפי שמכונה בצניעות מדריך הוויסקי המקיף והמשמים של מארי, ולא מצאתי זכר לכך. שיהיה.
לא נותרה לי ברירה אלא פשוט לפתוח את הבקבוק. אז פתחתי שניים. שהרי ידוע שעדיפים שני בקבוקי וויסקי בצורת כדורי גולף על השולחן בעשר בבוקר משלושה בארון העץ. הראשון, המכונה Clubhouse N מכיל, לדברי דף היח"צ (זה לא כתוב על הבקבוק), וויסקי בן שמונה שנים; והשני, יקרא שמו בישראל Twilight (כמה רומנטי, ישר נזכרתי בתוכנית ההיא בקול השלום, Twilight Time, זו ששודרו בה שירים רומנטיים עצובים בשעת בין ערביים כשהייתי ילד) והוא בן עשר ובהיר יותר, למרבה הפליאה.
מחזיר אהבות קודמות
אל שני החברלך הללו צרפתי עוגת 'פנטונה' - עוגת כריסמס איטלקית מסורתית שמקורה במילאנו ותפוצתה גדולה הרבה יותר, לא רק בארץ המגף, אלא גם ברחבי העולם הנוצרי כולו בימינו. היא מגיעה באריזה מהודרת, יש לה חיי מדף מבהילים והיא מכילה, לפחות באופן מסורתי, פירות הדר מסוכרים כמו גם קליפת לימון וצימוקים. הגרסה שבה בחרתי אני, סוטה שכמותי, כללה גם קרם חומץ בלסמי.
היא היתה רכה וספוגית, כמעט אוורירית, קצת יבשה משהו, עניין שפתרתי על-ידי טבילתה בלי בושה ישר בתוך הוויסקי בן העשר, מה שהפך אותה לא רק לבת לוויה מושלמת למשקה שבידי, אלא מה, אלא גם לעוגה טובה הרבה יותר. לא שקודם היא היתה רעה. לא היו בה פירות הדר מסוכרים, רק צימוקים, וקרם הבלסמי היה מוזר אבל נהדר. בקיצור, היה כיף. אבל תמיד כיף. לפחות במדור הזה. לפחות לי. לכם לא?