יאיר גת עלה לרמת רזיאל לבדוק מה עשה הזמן ליינות של יקב קסטל. מסתבר שרק טוב...
יאיר גתמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
יאיר גת עלה לרמת רזיאל לבדוק מה עשה הזמן ליינות של יקב קסטל. מסתבר שרק טוב...
את הפגישה הראשונה שלי עם קסטל C ועם אלי בן זקן, אני לא יכול לשכוח, למרות שהיא התקיימה לפני קצת יותר מעשור. אני הייתי אז כתב יין ואלכוהול מתחיל, במגזין טלוויזיה צעיר ובועט שהלך לעולמו לפני כמה שנים. ואלי, או מישהו מטעמו, שלח בקבוק אחד למערכת לסיקור וכמקובל במערכות מגזיני טלוויזיה צעירים ובועטים, בעיקר בלילות של ירידה לדפוס, מישהו החליט שהשרדונה הזה יעזור לו להעביר את הלילה.
מי האמין שיין ישראלי שנעשה פחות או יותר בעבודת יד, יוכל להחזיק מעמד תקופה כזו... (צילומים: יח"צ) מי האמין שיין ישראלי שנעשה פחות או יותר בעבודת יד, יוכל להחזיק מעמד תקופה כזו... (צילומים: יח"צ)
כשסיפרתי את זה לאלי התייחסתי לכל העניין כמו לאנקדוטה משעשעת, אבל הוא התייחס להיעלמות הבקבוק בתדהמה על גבול הכעס. 'כך מגיב רק מי שבאמת אכפת לו ממה שהוא עושה', חשבתי לעצמי על הכביש המתפתל מרמת-רזיאל לשפלה, ואם בעבודה הזו ייצא לי לפגוש עוד כמה אנשים כאלה, אני חושב שאוכל להתמיד בה.
האמת, אין עוד הרבה אנשים כאלה וגם אין עוד הרבה יינות לבנים ישראלים כמו קסטל C 2004 שטעמתי ביקב לפני כמה שבועות, לפחות לא כאלה שאני מכיר. יין זהבהב עמוק עם טעמים בשלים ומאוזנים להפליא, ומרקם מענג במיוחד.
המשכנו לפטי קסטל, היין ה'קטן' של היקב. פטי קסטל 2004 מגלה סימני בגרות, אבל גם היום, אחת עשרה שנים לאחר הבציר, נראה שיעבור עוד זמן עד שהריחות המפותחים שאנחנו כל-כך אוהבים ביינות המתיישנים שלנו, יישרו קו עם הצבע הבהיר והמבנה הרך. פטי קסטל 2012 הצעיר שבחבורה, הוא מהיינות האלה שגורמים לך להתאהב בהם מלגימה ראשונה. כל המרכיבים שלו נמצאים בדיוק במקומם, מחוברים נהדר אחד לשני. יין שיתיישן כמו גדול, אבל גם היום הוא עובד כמו קסם.
מה עשיתי בתשעים ושבע? שמונה עשרה שנה - לך תזכור! מה אלי בן זקן עשה בתשעים ושבע? את מה שהוא יודע לעשות ממש טוב: יין! למזלנו הוא השכיל לשמור חלק ממנו בבקבוקי מגנום. הרעננות ושמחת החיים שהשתמרו בגראנד וין 1997, הצליחו להפתיע גם את היינן עצמו, שערסל אותו בכוס בעיניים נוצצות מהתרגשות. בשבילנו זה בקבוק יין, בשבילו אלה זיכרונות מימים בהם אף אחד חוץ ממנו ועוד כמה משוגעים, לא האמין שיין ישראלי שנעשה פחות או יותר בעבודת יד, יוכל להחזיק מעמד תקופה כזו. הוא נמצא אמנם מעבר לשיאו, אבל עזבו אתכם משיאים, מדובר בחוויה.
אחיו הצעיר יותר, גראנד וין 2001, שנמזג אף הוא ממגנום, הוא לא הגיוני. יין שלא רק נשאר בחיים, אלא גם נשאר טעים, עם ריחות מקסימים של פירות ופרחים ותבלינים ועשבי תיבול, חמיצות טובה ומבנה רך ונעים. במגנום האחרון והצעיר מכולם, גראנד וין 2011, הנוכחות של החבית בולטת מעט, אבל בלי להפריע. המרקם שלו עגלגל ומוצק והטעמים מאוזנים. למרות שמאוד נהניתי ממנו, אני די בטוח שעוד כמה שנים בבקבוק יעשו לו רק טוב.
היקב עבר בשנים האחרונות כמה שינויים פרסונליים ובעתיד הלא רחוק הוא יעבור למשכן חדש. כמו שזה נראה כרגע, גם את הבצירים הבאים לא יהיה קל לשכוח.
