מור דניאל יצא למסע מרתק אל טעמם הקסום של כמה מיינות פורטוגל ואל סיפורה הקסום של תעשייה שיש לה הרבה מה להציע לעולם, ובהחלט גם לנו...
איני מעריץ גדול של האירוויזיון, אך השנה (2017), מסיבה כלשהי, התעניינתי קצת בכותרות ולמדתי שלראשונה בתולדות התחרות הזאת ולאחר 53 שנות השתתפות, כבשה פורטוגל את המקום הראשון עם שירו הנוגע של סלבדור סובראל – "לאהוב בשביל שנינו" ("Amar pelis dois"). שמחתי לגלות שלאחר למעלה מעשור במהלכו שלטה השפה האנגלית בשירי התחרות, השיב סובראל את המסורת על כנה והחליט לשיר בפורטוגזית. אין כמו החזרה אל השורשים. אבל לא רק במוזיקה זוכה פורטוגל לעדנה, אלא גם בעולם היין (!). בקבוקים שיצאו מחלציה נצרכים בהתרגשות ובתשוקה רבה ברחבי העולם ורבים משכילים להבין שהגיע הזמן לשתות בפורטוגזית, משום שהמדינה הזאת מסוגלת להציע הרבה מעבר ליינות פורט ולפקקי שעם (70% מהשעם מגיע מיערותיה) שכבודם, כמובן, במקומו מונח.
השידוך של יינות פורטוגל למטבח הים-תיכוני ייצר סיפוק רב גם בקרב לוגם היין הישראלי... (צילומים: יח"צ)
הידעתם שפורטוגל מנהלת את הקשרים הדיפלומטיים העתיקים בעולם, עם שותפתה לייסוד תעשיית הפורט – אנגליה? פורטוגל היא גם המדינה העתיקה ביותר באירופה שמוקפת באותן הגבולות מאז 1139. כן, כן, חברים. ליסבון הבירה עתיקה בהרבה מרומא ואף חוצה אותה הגשר הארוך בעולם - ואסקו דה גאמה (מגלה הארצות הפורטוגזי המפורסם). אז יצאתי לי למסע קצרצר וחוצה גשרים בעקבות נפלאות תעשיית פורטוגל, יצרנית היין ה-11 בעולם, מאחוריה תמצאו פלאים וקסמים שגם דפי ההיסטוריה ממעיטים לתאר.
הפרדוקס הפורטוגלי
עבור הרבה אנשי יין וחובביו, נחשבת פורטוגל לחידה ומתקיים בה פרדוקס שקשה מאוד להסבירו. היא יושבת לה בחלק המערבי של חצי האי האיברי ונקשרות בה מסורות מקומיות רבות השזורות בעיקר במגוון זני ענבים מקומיים שטרם השכילו להבין מה לעשות איתם ולא הוקדש להם המחקר לו הם ראויים. מה שוודאי לגביהם הוא שהם עושים פלאים ביין המחוזק שעונה לשם פורט.
שנים רבות היתה פורטוגל מבודדת מן העולם עד להצטרפותה הדרמטית לאיחוד האירופי בשנת 1986, אז גברה ההתעניינות בכלכלתה, לרבות בתעשיות שהתקיימו בה ושנמצאו צמאות לפיתוח. אט, אט, זרמו כספים לסייע ולחזק את תעשיית היין שלה, המדיניות הכלכלית שלה השתנתה והתחוללה בה מהפכת יין של ממש. אז מה קרה בתעשייה הזאת עד לנקודה זו בזמן? קדימה, כנסו איתי אל המנהרה ואתדרך אתכם תדרוך היסטורי קצרצר איפה היא היתה ולאן פניה מועדות.
לא רק בורדו
מאז ומתמיד נהנו הבריטים מידידות עם הפורטוגלים וכבר במאה ה-12 עשו דרכם משלוחי יין מחבל מינהאו ששוכן בצפון-מערב פורטוגל אל הממלכה הבריטית. בשנת 1386 נחתם הסכם ידידות בין המדינות, שתאמינו או לא, מחזיק מעמד עד היום. מלחמת מאה השנים בין אנגליה לבין צרפת שהתנהלה במאה ה-17 הובילה את הסוחרים הבריטים לחיפוש של חלופה הולמת לכוס היין הצרפתית מבורדו אותה מצאו בתעשיית היין הפורטוגלית, בדמותו של המשקה שעד מהרה זכה לכינוי "היין האנגלי", הלא הוא הפורט. הכניסה הצרפתית לחצי האי האיברי בשנת 1807 הובילה לעימות מחודש והעלתה את ההתעניינות בתעשיית היין שהתקיימה באזור.
במהלך שלושים השנים האחרונות של המאה ה-19 פגעה כינמת הגפנים (הפילוקסרה) גם בכרמי פורטוגל וזרעה אחריה הרס רב עד כדי כך שכמה מאזורי היין שנמצאו על שטחה לא התאוששו מהמכה הקשה מעולם. המאה ה-20 התאפיינה בעיקר בחוסר תקשורת כמעט מוחלט עם העולם שבחוץ ובהתרכזות במשברים פוליטיים וכלכליים שמנעו פריחה ושגשוג.
תקנות בית השיכר
בשנת 1932 הנהיג במדינה הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזר חוקי יין שהצליחו לעשות קצת סדר בתעשיית הכאוטית הזאת. ביסודיות רבה הוא ייסד בשנת 1937 ארגון בשם ג'ונטה נסיונל דה וינהו (JNV), יזם תכניות ושיתופי פעולה, עודד הקמה של קואופרטיבים, בעיקר בחלק הצפוני של המדינה, והשליט מערכת חוקים נוקשה שהובילה לאיכות, אך בו זמנית גם גרמה לכורמים וליקבים לחדול מפעילות בשל המיסוי הכבד שהוטל. תקופת ההסתגרות הזאת הולידה תעשיית איכות - עובדה פרדוקסלית לכל הדעות.
בשנת 1974 סבלה פורטוגל שוב מטלטלה בעקבות המהפכה הצבאית שהשביתה אותה למשך שנתיים ואז חזר המצב לקדמותו. נכון לשנות 2011 פועלים בפורטוגל כ-90 קואופרטיבים המייצרים 43% מכלל תוצרת היין במדינה. השינוי בכרמים הנו איטי אך יסודי ומתבצע במקביל למחקר מקיף של זני הענבים המסורתיים.
מפורטוגל באהבה
אז מה לוהט בתעשיית היין הפורטוגלית עכשיו? הרי לכם כמה כוכבים שנצנצו לי בטעימת יינות מרגשת שערכתי עם איל מרמלשטיין, יבואן ישראלי אמיץ שהוא גם השף והבעלים של מסעדת 'טשרניחובסקי 6', שהצליח לשים את ידו על כמה מהשמות החמים ביותר בתעשיית היין הפורטוגלית. אגב, את היינות שלו הוא מגיש לצד האוכל שהוא מבשל בעצמו. מביני עניין שמאסו בעוד כוס של קברנה סוביניון או שרדונה, הכתבה הזאת מוקדשת לכם.
אזור עמק נהר הדאו
כבר בשנת 1908 סומן האזור הזה כ-DOP וכאחת ההבטחות של עולם היין. מדובר באזור Denominação de Origem Protegida (קלסיפיקציה המקבילה לזו האיטלקית - DOC) ששוכן בצפון-מרכז פורטוגל ממנו מגיעים כמה מהיינות האדומים הגדולים במדינה (80% מהיין המיוצר באזור הוא אדום). באזור זה טרואר מיוחד במינו הנבנה מהחיבור המושלם בין ההרים לבין ההשפעות האטלנטיות. הקיץ ארוך, חם ושמשי והקרקעות מורכבות מחול ומגרניט. כרמי האזור שופעים זני ענבים מסורתיים והמחקר אף גורס שמקור הזן הכי פורטוגלי שיש, ה'טוריגה נסיונל' הוא ממש מכאן.
מהאזור המסקרן הזה הגיש לי מרמלשטיין 3 יינות נפלאים של 'קינטה דה סאייש', שמקורה בשנת 1258 ושנמצאת בבעלותו של אלווארו קסטרו, אחד מהשמות החמים בדאו. הוא ירש לו 2 קינטות באזור: קינטה דה סאייש וקינטה דה פלאדה, מכרמיהם הוא מייצר יינות בסגנון הנוטה למסורתי. ליין הרוזה מקינטה דה סאייש (2016, מיוצר מזני הבאגה והאלפרוצ'ירו) אף רענן, מרקם חלק, פרי מלטף ומעט מינרליות. אחר-כך הוגש הלבן של אותה קינטה בגרסת הרזרבה שלו (2016, בלנד של זנים לבנים מסורתיים, אנקרוזאדו, ביקאל, סרסיל) שהשאיר אצלי בחך טעם נפלא. הזכיר קצת יינות מרסאן מצפון עמק הרון הצרפתי, מעט מינרלי ובעל טעמי פרי טרופי. לבסוף טעמתי את הרזרבה האדום שיוצר מענבי גפנים בוגרות של טוריגה נסיונל וטינטה רוריז והתיישן 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. היין קיבל ציון 89 ממבקר היין רוברט פרקר, גוף בינוני, באף ניחוחות פריחה ובחך טעמי פרי טרי ותבלין.
אזור נהר הדורו
DOP, אחד מאזורי היין העתיקים בעולם שנתפרסם לא רק ביינות הפורט ששמם נשמע למרחוק אלא גם ביינות האדומים שאיכותם הולכת ועולה, שנה אחרי שנה. ההצטרפות של פורטוגל לאיחוד בהחלט הקפיצה אותם לגבהים חדשים. במשך מאות שנים סומנו גבולות האזור בנמל האפורטו עד להרחבתם בשנת 1979, אז הוחלט כי יינות שמגיעים מחוץ לגבולות ההיסטוריים של האזור יבוקבקו תחת דורו סופריור. בדורו תוכלו למצוא למעלה מ-100 זני ענבים שונים שמתמזגים לא רק בנוף ההררי ועוצר הנשימה, אלא גם במשקה הפורט שנצרך ברחבי העולם כולו. מהאזור הזה השקה אותי מרמלשטיין בתוצרת כרמיהם הנפלאה של שלושה יצרנים:
יקב קארם
שוכן באזור המוגדר דורו סופריור, היקב של משפחת מדיירה שמייצרת יין ושמני-זית מאז המאה ה-17 ועושה את זה פשוט נפלא. על הדרך היא גם מעניקה לנו השותים יינות תמורה לכסף בלתי רגילים. האדום של קארם בגרסת הרזרבה שלו (2013) הוא בלנד של זנים אדומים פופולריים באזור (טוריגה נסיונל, טינטה רוריז ונוספים) שהתיישן 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי (225 ליטר, 70%) ואמריקאי (500 ליטר, 30%). יין שהזכיר קצת יינות מדרום-איטליה, בעל ארומה רעננה, פרי שחור מרוכז ומרקם רך ונעים.
דריק ניופורט
השם של היצרן אולי נשמע לא הכי פורטוגלי, אבל היינות שלו בהחלט נוטים לכיוון מסורתי לצד פרופיל חדשני במידה. דריק ניופורט, דור חמישי, מוביל את בית הפורט הזה שפועל באזור מאז 1842. הוא משתייך לקבוצה אותה נוהגים לכנות "הברולו בויז" של פורטוגל, ייננים מהפכנים שהחליטו לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח בפני יינות פורטוגל בתחילת המילניום – "פורעי המסורת אך שומרי המורשת", זו אחת ההגדרות בה נהוג להשתמש על-מנת לתאר את תפישתם.
ממרתפו של יצרן זה טעמתי 3 יינות: התחלתי ברדומה הלבן (בלנד לבן של רביגאטו, קודגה, ויוסיניו, ארינטו) שקיבל את הציון 91 ממבקר היין רוברט פרקר, בזכות ולא בחסד. בהחלט יין מרתק (!), והמשכתי בפורט בבקבוק מאוחר (2012) שהתיישן בין 6-4 שנים בחביות ובלטה בו החיות והטעמים המשובחים של האגוז והשקד. סיימתי עם הפורט טאוני 20 שנה שהיה אחד מהפורטים היותר טעימים שלגמתי בחיי, אותו אחד שפרקר כיבד ב-92 נקודות. ניחוחות נפלאים של קליפת תפוז וטעמים של אפרסק ומשמש מיובשים.
משפחת פאטו
שנים רבות נהגה המשפחה הזו למכור את יבול כרמיה לבתי פורט באזור ועד לשנת 1970, אז החליט ג'ואו פאטו לבקבק לראשונה יינות מקינטה דה היברניו. הוא היה הראשון שעשה זאת בבאירד, צפונית לנמל האפורטו, אזור בו נטועות גפנים מאז המאה העשירית. יינות באירד היו כוכבים באנגליה בתקופת מלחמת מאה השנים בה הוחרמו יינות בורדו. כיום מנוהל היקב על-ידי לואיש שהביא את יינות המשפחה לאיכויות יוצאות-דופן, ומבקרי יין מכנים אותו "האוצר מאזור באירד".
בשנת 1985 הוא חולל 2 מהפכות באזור: הראשונה טמונה בהחלטה ליישן יין אדום מזני ענבים מסורתיים (באגה) בחביות עץ אלון צרפתי, והשנייה - ייצור יינות כרם יחידני מגפני טרום-פילוקסרה. לואיש נחשב לאחד מהמחוננים והמהפכנים בתעשיית היין של פורטוגל.
טעמתי את היין האדום שלו מבציר 2015, בלנד של זני הטוריגה נסיונל, הביקאל והבאגה. בנוגע לזן האחרון טוענים שהוא קרוב משפחה של זני הנביולו והפינו נואר. אפשר היה להרגיש את זה בארומה של היין, אך בחך זן הטוריגה נסיונל בלט באיכויות שטרם טעמתי.
אזור אלנטג'ו
DPO נוסף ששוכן בדרום-פורטוגל וחולק ל-9 תתי-אזורים. באזור הזה מיוצרת שליש מתוצרת היין של המדינה וממנו מגיעים גם פקקי השעם המפורסמים. במשך מאות שנים הקשר היחיד בין אלנטג'ו לבין ייצור יין היה דרך התרומה של פקקי השעם. המהפכה הצבאית בפורטוגל, כמו גם משברים פוליטיים וכלכליים נוספים, התרכזו באזור הזה שידע, כאמור, טלטלות רבות. כספי האיחוד שהחלו לזרום הובילו לפריחה מטורפת באזור הכי ים-תיכוני בפורטוגל בו, כמובן, שולט היין האדום. אזור ששנים היה מוכר בשם "אסם התבואה של פורטוגל", בו ההשפעה של האטלנטי יורדת וההרים הופכים למישור.
מהאזור הזה כיבד אותי מרמלשטיין ביין ממרתפו של יקב 'מונטה ברנקו', יקב ששם לו למטרה לדייק ככל האפשר את הפוטנציאל הטמון בזני הענבים המסורתיים לאזור אלנטג'ו. לואיס לוארו, בן למשפחה שהייננות זורמת בעורקיה, הקים את היקב הזה בשנת 2004. יקב שמדבר המון על טכנולוגיה שמשתלבת נהדר באזור שבמשך שנים סבל מחוסר פרסטיז'.
ממרכולתו של היקב הזה טעמתי צמד יינות רזרבה, האחד לבן (2016, בלנד של ארינטו ואנטאו ואז) שתסס בחביות עץ אלון צרפתי (20% חדשות) בהן גם התיישן על שמריו במשך שלושה חודשים; והשני - אדום, (2014, בלנד של ארגונז, טוריגה נסיונל, אליקנטה בושה וסירה) שהתיישן שנה בחביות עץ אלון צרפתי (300 ליטר). לאדום היתה מורכבות ארומטית בלתי רגילה, גוף מלא וטעמים של פרי בשל ותבלין. הרגיש קצת כמו לאכול "אוכל מנחם", רק בגרסת היין, כמובן.
תם ולא נשלם
תם ונשלם הסיור הקצרצר אליו הוציא אותי איל מרמלשטיין, אל טעמיהם הקסומים של כמה מיינות פורטוגל ואל סיפורה הקסום של תעשייה שיש לה הרבה מה להציע לעולם. הייתי שמח לראות כמה מהיינות האלה מככבים בתפריטים של כמה מסעדות במחוזותינו. השידוך שלהם למטבח המקומי והים-תיכוני בהחלט מסקרן, וקרוב לוודאי שייצר סיפוק גדול בקרב לוגם היין הישראלי.
יינות פורטוגל. יבואן: איל מרמלשטיין, טלפון: 03-6208729