השותה על הגבעה: רמי נעמן

חיליק גורפינקל חושב שהיינות של רמי נעמן הם יינות מלאי שמש ואור. הם אינם ריבתיים או סתם מתוקים וכבדים מדי, הם יינות מקומיים אמיתיים. בקיצור, קשה להסביר את זה. צריך לטעום וזהו...

גלי מתקרבת אלינו בחיוך. היא פותחת בקבוק בורגון ומוזגת לנו כוס. כוס אחת. גם זה יותר מדי. לא רק אחרי כל מה שכבר שתינו, אלא גם, מה לעשות, בגלל תג המחיר. גלי קנתה לא מזמן את 'קפה אלקלעי' הוותיק והנהדר משירי קצב, בעלת הבית הנצחית. היא תשמור בוודאי על מעמדו של בר היין הצמוד כמקדש מעט לחובבי בורגון. הרי היא בעצמה כזאת. היא טועמת קצת מהפטי ורדו של רמי נעמן ומחייכת בנימוס. זה בסדר. אני רגיל.

גלי היא חברה של כבוד ב'כנופיית בורגון', אותו קומץ קטן אך רעשני בביצה התל-אביבית המקדש את יינות מחוז היין הטוב בעולם על חשבון כל דבר אחר. אפילו בורדו לא מעניינת אותם. ולא שיש לי משהו נגד יינות בורגון. להפך. וכבר כתבתי זאת כאן לא פעם. אבל יש עולם שלם מעבר לגדר של הדומיין. חלקו ממש כאן, מעבר לסיבוב. ודווקא לכאן, לקפה הצפון-תל-אביבי הסנובי, בחרתי לקחת את רמי נעמן, יוצר היין הגלילי ה'מסוקס' (טוב, הוא לא באמת מסוקס, אבל זה כיף לכתוב).

רמי נעמן ובטינה אשתו מחייכים בנימוס אף הם. נימוס ופליאה. אולי אפילו מבוכה. כן, אפילו בטינה, שנולדה בפריז, משתוממת אל מול אוסף בורגון הענק שמולו רק קומץ מבויש של יינות מקומיים. רמי נעמן נולד לפני 61 שנים בקיבוץ מעברות, הוא גדל באשקלון עד גיל 17 ואז עבר לרמת-השרון. אחרי שסיים את הצבא הלך ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב ועד גיל 45 היה קולנוען פעיל: עוזר הפקה, עוזר במאי, תסריטאי ובמאי שעשה אפילו סרט קולנוע עלילתי אחד באורך מלא, 'הגמל המעופף' שמו. בקיצור, נרקומן קולנוע במשרה מלאה.

רמי נעמן הספיק אפילו לעבוד קצת עם אבי מולידי באחד מאותם סרטים אותם כינה חתן פרס ישראל, מר דוד גורפינקל, או אבא, בשבילי: "מהסרטים האלה שצילמתי בעיניים עצומות". 'אהבה אילמת' היה שמו של הסרט הזה. יואל זילברג ביים אותו. לא זוכרים? זה בסדר, נראה לי שיוצרי הסרט היו מעדיפים שתשכחו, או בכלל לא תכירו. רמי נעמן מספר שבא למנחם גולן, המפיק, ואמר לו בלי פחד שזה תסריט מחורבן. "אתה יכול יותר טוב?", התריס גולן ונעמן לא התבלבל וענה שכן. "אז בבקשה". נעמן כתב. בסוף צילמו את התסריט של זילברג. מזלו. של נעמן. כמי שנפלט בעצמו מתעשיית הקולנוע, אם כי בגיל מוקדם בהרבה, אני תוהה איך הצליח רמי נעמן להיחלץ ממעגל הקסמים הממכר הזה. רצף קצר של מפחי נפש הספיק לי, הוא מתוודה.

בשנת 2001 עלו רמי ובטינה לגליל, לרמות נפתלי. נעמן כבר היה בוגר קורס היין של יקב 'שורק' וחובב יין מושבע. אבל עוד לא העלה בדעתו מה יקרה בהמשך. מה שכן, במקום בריכה, כמו שהוא מתאר זאת, שתל כרם של חצי דונם ענבי יין בחצר ביתו החדש. הוא קיווה להשתלב כמורה לקולנוע במכללת תל-חי. הסוף היה שמצא את עצמו לומד בה בכלל. ייננות. חצי הדונם הפך במהרה לשלושה עשר דונם ועוד חמישה עשר שאת ענביהם הוא מוכר ליקבים מסחריים גדולים, והקולנוען הפך ליינן. היקב שלו, יקב נעמן, מייצר כבר שנים יינות ששמותיהם המשעשעים מוקדשים רובם ככולם ללהקות עבר מיתולוגיות: '10 שנים אחרי', 'פלויד הוורוד', 'מלך ארגמן', 'סגול עמוק'. אני מקווה שאתם מזהים את הלהקות שמאחורי השמות העבריים.

למתבונן מהצד, מרחוק, נדמה לרגע שנעמן הוא בעצם היפי מזדקן. אין שטות גדולה מזו. כי נעמן, הוא לא רק יינן מצוין, אלא מי שבוערת בו שליחות. הוא הפך את יינותיו לנקיים מתוספים ותהליכים מיותרים, במיזם ששמו 'יין נטו' אליו הצטרפו במרוצת השנה האחרונה עוד למעלה מעשרה יקבים, ביניהם כמה שמות מוכרים ומוצלחים עד מאד כמו 'סוסון ים', 'בר מאור' ואחרים. הוא משתמש בחמישית מכמות הגופרית המותרת ומלבדה ומלבד השמרים שמוסיפים ליין (השנה ויתר גם עליהם ונתן לשמרי הבר לעשות את שלהם) רמי נעמן לא נוגע כמעט ביין שלו. רבים וטובים מתווכחים עם הגישה הזו. התוצאות מדברות בעד עצמן, לטעמי הצנוע.

קחו למשל את הפטי ורדו הנ"ל, יין שלמרות 15.2 אחוזי אלכוהול מבהילים, מתנהג נורא יפה. חומצי כדבעי, כמעט מרענן, מבלי לוותר על פרי שופע, אבל לא אדום מדי. יין כלבבי. או הקברנה פרנק שלו. יותר עמוק ועשיר, ועדיין - מורכב ומרתק להפליא. או הקברנה סוביניון רזרב, יין עשיר ומלא כמצופה מקברנה גלילי, אבל בזהירות ובטעם טוב. ובעיקר עם המון אופי, אופי שאני נאלץ להגדירו ככזה המזכיר מאד את יוצרו: נחוש אבל עדין, רגיש אבל לוחם, גלילי אבל כזה שזוכר את המרכז. אוונגרד חכם.

רמי נעמן הוא סוג של מיסיונר של אזורו. האזור הקטן של רמות נפתלי שנעמן היה מי שאיגד בו את ארבעת יקבי הישוב הקטן לכדי חבורה מלוכדת היוזמת כל שנה מחדש את אחת מחגיגות היין הגדולות בארץ, ועוד היד נטויה. נעמן יודע שליקבי בוטיק, ולתעשיית יין בכלל, אין תקומה ללא תיירות יין פעילה והוא מקדיש את כל מרצו להבאת תיירי יין ליישובו, ולגליל בכלל. לא תמיד זה מצליח אבל הוא לא מוותר. הוא רוצה שתקום דרך יין בגליל העליון, כמו זו הקיימת כבר במטה יהודה. די מדהים שעוד לא קמה אחת כזו כשחושבים על זה.

רמי נעמן, וזה אולי החלק הכי מעניין בשיחה שלנו, מקדש את הטרואר המקומי וטוען שלדעתו אין טעם לנסות ולכפות עליו הר כגיגית, או אולי גיגית כהר. כלומר לנסות וליצור כאן יינות כאילו אירופאים, מרוסני חום ושמש, כאלה שיפיקו חומציות נחשקת על-ידי תהליכים כפויים כמו בציר מוקדם, הוספת חומצה ושאר קונצים. להפך, טוען נעמן, צריך לזרום עם הטבע המקומי. לתת לשמש לדבר. רק לעשות את זה בזהירות. והוא אכן מצליח. היינות שלו מלאי שמש ואור אך אינם ריבתיים או סתם מתוקים וכבדים מדי. לרגע לא. מי שחושב ככה, אינו מתעמק בהם באמת. הם יינות מקומיים אמיתיים. קשה להסביר את זה. צריך לטעום.

"עושים כאן יין 6000 שנה", הוא אומר, "למה אנחנו חייבים כל הזמן להתנצל. אתה יודע שהקברנה פרנק, אביו הביולוגי של הקברנה סוביניון, נולד בכלל כאן ונדד עם הרומאים לבורדו. זה כתוב באנציקלופדיה הצרפתית לזני ענבים". אני טועם שוב את הפרנק שלו. זה באמת יין מכאן. לא יכול להסביר לכם מדוע. צריך סוף-סוף לבקר ביקב, אני חושב לעצמי. לבושתי, עוד לא עשיתי זאת עד היום. ולא שלא הייתי בסביבה. רק שהיו לי עניינים אחרים. אני נשבע שזה לא יקרה שוב ומבטיח לו לבוא בקרוב. וגם לכם כדאי. אני בטוח. מבלי שהייתי אצלו עדיין. כשהערב יורד אנחנו לוחצים יד לגלי ויוצאים אל החושך. אני קצת שיכור. ושמח שאני ככה. לא קורה לי הרבה. שנה טובה.