מיסטיק מאונטיין: צרעה, מיסטי הילס

צחי ימין השתתף בטעימת אורך חגיגית של יינות 'מיסטי הילס' של יקב 'צרעה', ושמע מהיינן ערן פיק למה כרגע הוא היה אומר "לא" להצעה מ'שאטו פטרוס'...

יש את האנשים המוצלחים המעצבנים האלה שקשה שלא לאהוב. הם יהיו חלומה של כל אמא פולנייה, כמעט תמיד יקבלו 100 במבחן ועדיין יישארו צנועים, ובכל הזדמנות יפרגנו לכולם עם חיוך לא מזויף על השפתיים. אותו הדבר לגבי יין. יש יינות שקשה לא לאהוב, לא משנה אם הם קולעים לטעם שלך או לא, ואם הם עשויים מזני הענבים שאתה הכי אוהב. אז מה קורה כששני הדברים האלה נפגשים? אני אגלה לכם, קוראים לזה ערן פיק ו'צרעה'. 'מיסטי הילס' של 'צרעה' סוגר עשור מרגע השקתו. באופן לא מתוכנן, או מתוזמן, יצא לי להיפגש עם ערן פיק לטעימת אורך של 8 היינות מהבציר הראשון ב-2006, שנת תחילת עבודתו כיינן ראשי ביקב, ועד בציר 2014 שעוד איכשהו עדיין קיים פה ושם על המדפים בחנויות. "בדיוק היום ביקבקנו את 2015 ועוד לא יצא לי לטעום את התוצר הסופי", מספר ערן.

ערן פיק: "אם היו מציעים לי לעבוד מחר בבוקר בשאטו פטרוס כנראה שהייתי מסרב..."(צילום: צחי ימין, יח"צ)

אם שמתם לב לאי ההתאמה בין המספרים, אז צריך לקחת בחשבון שבבציר 2008 יין הפרמיום של היקב לא יצא לשוק: "לא הרגשנו שום הבדל משמעותי בין 'מיסטי הילס' ל'שורש אדום', ולכן כל הענבים מחלקת המאובנים של 'מיסטי הילס' נכנסו לבקבוקים של 'שורש' באותה שנה".

זוהי אמירה שלא צריך לקחת כמובנת מאליה בתעשיית היין הישראלית, ויש בה מידה של כנות ויושרה עם הצרכן. באירופה, כידוע, נוהגים יקבים גדולים לפסוח בשנות בציר מסוימות על הוצאתו של היין הגבוה, תוך איחוד היבולים עם יינות מסדרות נמוכות יותר, זאת משיקולי איכות כמובן, אצלנו בארץ, לעומת זאת, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר היקבים שנוהגים לעשות כן וחבל שכך.

ממצאים מתקופת האבן

"מאובנים", כך היה אמור להיקרא היין מבציר 2006, ועדות לכך טבועה על פקק השעם שנחלץ מהבקבוק. אולם השם הסופי שנבחר לבסוף היה 'מיסטי הילס' - רמז לערפילי הבוקר המכסים כשמיכת צמר עבה את הרי יהודה על כרמיהם בשעת דמדומי הבוקר. "בימי הקיץ החמים ממסכים הערפילים, ולו למספר שעות בודדות את כמות הקרינה שמצליפה השמש על הכרמים", מציין ערן.

אם כן, חלקת המאובנים ממנה מגיע 'מיסטי הילס' כונתה כך לאחר שעשרות מאובנים נמצאו בשטחה. הם מהווים, אפוא, עדות לכך שהחלקה הבתולית הזאת מעולם לא נזרעה או נחרשה בשל היותה ממוקמת על מדרון צפוני, משופע ומלא טרסות שהרתיעו חקלאים מלעבד אותה.

קרמיט לינץ' כתב באחד מספריו על הטרואר בצפון עמק הרון: "ייתכן מאוד שביום השישי ברא אלוהים את הטרסות, על-מנת שיוכל לשתות יין איכותי ביום השביעי". ואכן, אותו שיפוע מסב כיום לכורמים המון נחת, והוא גורם, בין היתר, למינון אופטימלי וטבעי בין עלווה לפרי וכך חוסך להם לא מעט עבודה.

קודם טיפול שורש

לפני שפתחנו בטעימה המסקרנת של שמונת הבצירים, שטפנו את החך עם 'שורש לבן 2015'. לבן מהטובים שיש לנו כאן. 100% סוביניון בלאן על צומת ניו זילנד - סנסר. טרופי במידה מסוימת, אך גם משיי ושמנוני בזכות התבגרות על השמרים בחביות עץ למשך שבעה חודשים שהקנו לנפח הפרי העצום הקיים ביין ממד של עולם ישן, וזאת מבלי לגרוע מרעננותו.

זה היין שאני אישית הכי אוהב ב'צרעה', ובציר 2015 הנוראי שהותיר אחריו משקעי אבק שעד היום אני לא מצליח לגרד מעל התריסים בבית, עשה לו רק טוב. משהו בין הדינמיקה של ההבשלה הסוכרית להבשלה הפנולית, מלמל ערן, אבל אני הייתי שקוע עמוק בשורש הלבן, אז לא כל-כך הקשבתי. לפי מה שהבנתי הוא התכוון שהלבנים של 2015 קצת קרובים יותר לאירופה מבדרך-כלל, אך האדומים בכיוון השני.

שיעור גדול בטרואר

את הטעימה בחר ערן להעביר בצורה קצת לא שגרתית. במקום להתקדם מהיין הצעיר ביותר אל הוותיק ביותר, או להיפך, הוא בחר להתייחס לכל בציר כאל יין נפרד, הנבדל לא רק בגילו ובכמות המיקרו-אוקסידציה שהוא עבר בבקבוק מרגע שנחתם פקק השעם מעליו. יצא שהתחלנו עם היין הרזה ביותר וסיימנו עם היין הקרוב ביותר לסוף שיאו. בדיעבד אני יכול לומר, זה היה שיעור גדול בטרואר ובבצירים בישראל, וכבר יצא לי להיות נוכח בכמה טעימות אורך של יינות ישראליים.

מיסטי הילס 2011

השנה הקרירה אחראית ל-13.5% אלכוהול שביין, האחוז הנמוך ביותר מכל יתר הבצירים של מיסטי. אף עם מורכבות מפליאה ורמזים לטבק, עור ופרי שחור ואדום. בפה חמיצות מודגשת עם טאנינים רכים וגוף רזה, בהשוואה ליתר החבורה. יין מתעתע ואניגמטי שפילג את הטועמים בשל הסגנון האלגנטי שהתקבל. אני בצד האוהב.

מיסטי הילס 2009

באף סימני התבגרות ואדמתיות. יין מחוספס ואגרסיבי בהשוואה ל-2011, שגילה מורכבות והמשיך להשיל משכבותיו עם המתנה נוספת בכוס. החספוס והמרקם הגס נובעים מהשרייה ארוכה על הקליפות שהיתה נהוגה עד 2009 ביקב, כדי להקנות ליינות חיים ארוכים, ואכן היין הזה ימשיך לשיר עוד כמה שנים טובות.

מיסטי הילס 2010

צבעו הכמעט אטום וריחות הפרי הבשל מרמזים על השנה החמה. באף ארומות של פטריות כמהין, פטל וקצת עשן. יין טאני ועפיץ עם סיומת ארוכה, אם כי פחות מורכבת מקודמו. מרגיש נגיש ובוגר אך יכול לתת עוד הרבה בשנים הקרובות. בציר המסמל את כניסת ז'אן קלוד ברואה לתפקיד יועץ ביקב. כבר בבציר זה הספיק ברואה לדחוף להפחתת משך זמן ההשריה על הקליפות, דבר שהתבטא בעידון מסוים לעומת 2009.

מיסטי הילס 2012

זהו היין השלישי ברצף הבצירים הענקיים מבחינת גוף היין. זהו גם היין הבומבסטי מבין השלושה, ולא רק בגלל היותו הצעיר מביניהם. צבע ארגמן כהה, פירות שחורים וטבק. בפה קצת אלכוהולי אך מלא רבדים ושכבות עם סיומת עשירה העוטפת את כל חלל הפה. אין ספק שהוא עדיין צעיר וצפוי להתרכך ולהשתפר בשנים הבאות.

מיסטי הילס 2013

שנה שבה התקבלו יבולים נמוכים ורמות הסוכר בפרי עלו יחסית מהר. צבע ארגמן בוהק ובריא. שוב חוזר, לשמחתי, מוטיב האף האדמתי-חייתי לצד הפרי השחור-אדום והמורכבות. משהו שקברנה סוביניון וסירה יודעים לעשות אחד לשני. בפה רמזים למתיקות והמון פרי הממלא את הפה בצורה מאוזנת. יין עגול, נגיש ומאוד נעים לשתייה כבר עכשיו.

מיסטי הילס 2014

היין הצעיר שבחבורה אבל עם כמות פוטנציאל שעשויה לגרום לו לגבור על כל אחיו. מעט רמזים לירקרקות ועץ. מקדם פרי גבוה, גוף מלא וסמיך וטאנינים בועטים. אם אתם מחפשים יין גדול לפתוח בחג הפסח, אז תצטרכו לחכות אתו לפחות עד 2020 כדי ליהנות באמת. מצד שני, אם לא תקנו עכשיו הוא בוודאי לא יישאר על המדף ב-2020.

מיסטי הילס 2006

הצבע לא מרמז על הגיל, עם שוליים אדמדמים המסרבים להתבגר ולהפוך לחום. באף ארומות של פרי אדום ושזיפים, זיתים, אדמה וריחות שלישוניים. בפה, חמיצות יפה, קצת עץ וטאנינים מפתיעים (זכר לאותה השרייה ארוכה?). בבציר הזה היחסים בין הסירה לקברנה עמדו על 50%-50%. יין אלמותי שמעיד על טרואר יוצא-דופן. הלוואי שהיה לי עוד ארגז ממנו כדי לדגום אותו בעתיד.

מיסטי הילס 2007

כאן היחס בין הקברנה לסירה היה 30%-70% בהתאמה. יין בשל ובוגר עם אף של פרי אדום, ליקריץ ואדמה. גוף עגול וקטיפתי, עם חלון שתייה שעומד להיסגר. שונה משמעותית מכל היתר, אולי בגלל הרכב הענבים שנכנסו אל הבלנד, ואולי בגלל שנת הבציר.

העתיד: טרואר אזורי

היתה זו טעימה נדירה במונחים ישראליים. רק 3500 בקבוקים של 'מיסטי הילס' מיוצרים בשנה וליקב אין כמעט ארכיון שלם שלהם. עד כדי כך נדירה, שפעם אחת ערן קנה שני בקבוקים מלקוח כי ביקב לא נותרו כלל. בסוף הטעימה שאלתי את ערן מהי הפסגה הבאה שלעברה הוא לוטש את עיניו, שהרי מאחוריו כבר עשור מוצלח ביקב 'צרעה' כיינן, ולאחרונה גם כמנכ"ל היקב, תואר Master of wine באמתחתו ויינות היקב נמצאים על המדף בכל חנות יין שתרצו במנהטן.

"אם היו מציעים לי לעבוד מחר בבוקר ב'שאטו פטרוס' כנראה שהייתי מסרב. עדיין לא פיצחתי לגמרי את הטרואר של הרי יהודה. זו המטרה שאליה אני שואף, והיא כנראה תימשך עוד זמן מה, בייחוד לאור עקירתם של 40% מהכרמים בשנים האחרונות בגלל וירוס קיפול העלים שפוגע בכל היקבים בארץ".

אני תרגמתי את דבריו של ערן קצת אחרת: לצד המגמה המבורכת של יינות ים-תיכוניים הצוברת תאוצה בארץ, נראה כי צריך להיזהר בטרם מכלילים בתוכה באופן גורף את כל אזורי הגידול בישראל (כי יש אזורי גידול בישראל). 'צרעה' כמו יתר שלושת החברים ב"קוורטט הרי יהודה" – 'פלם', 'קסטל' ו'ספרה', נמצאים בקדמת האיכות של יקבים בישראל, ומשתמשים לא מעט בזנים בורדולזיים. מיזם מבורך זה לצד התארגנות נוספת כמו חבורת 'בקעת הנדיב-שפייה', בראשותו של יקב 'בר-מאור', הם כנראה העתיד של התעשייה.