סופעונה: בציר לילי ברמת-הגולן

יאיר גת כבר ראה כמה וכמה בצירים בחייו, אבל למרות שבגילו הוא מעדיף לצפות בהם ביוטיוב, זה לא מנע ממנו לעלות לחגוג עם החברים ברמת-הגולן בציר אחרון ופרידה משנת 2017...

על מה חשבתי כשהסכמתי לעלות לרמת-הגולן ביום חמישי בערב? אני אגיד לכם בדיוק על מה חשבתי: על זה שיקבים גדולים לא שמחים לפתוח את החצרות האחוריות שלהם למבקרים. על אחת כמה וכמה לא בתקופת ימי בציר. אף אחד לא צריך אורחים בין הרגליים כשהמכונות רועשות, הבוצרות מעלות אבק, מדרגות המתכת חלקלקות מתירוש ומשגיחי הכשרות ערניים. בנוסף, בציר ממוכן הוא סוג של לידת מכשירים שמתרחשת בין שנה של הריון רגוע בחיק הטבע לבין התבגרות במכלים מקוררים, או מרתפים אפלים. זהו תהליך אגרסיבי שצפייה בו עלולה לעקר את היין מכל הרומנטיקה שאצורה בו, כך שעדיף ליתר אותו. לכן כשנוצרה הזדמנות נדירה להסתובב בכרם אל-רום, להגיע ליקב בקצרין עם הענבים ולטעום תירוש ישר מהמקור, חשבתי בעיקר שזה יכול להיות מאוד מעניין.

על מה לא חשבתי? על הדרכים העמוסות של חמישי בערב, ועל ההשפעה שלהן על זמני הנסיעה. שלוש וחצי שעות ברוטו, תודה ששאלתם. נכון, כמה בקבוקי 'גמלא ברוט' הקלו על תלאות הדרך, אבל כשהגענו ליעד, זליגה מהקרבות בסוריה שתשים קץ לייסורי נראתה כמו אפשרות לא גרועה בכלל. שתיים שלוש מנות של פחמימות מהסוג המלוח וכוס של 'הר חרמון מוסקטו' מהסוג המתוק, הצליחו להחזיר אותי די מהר לעניינים.

 גלית, מנהלת הכרמים של אל-רום - הקיבוץ הגבוה ביותר בעולם - סיפרה לנו על התנאים הייחודיים שמאפיינים את האזור, כמו תנאי תאורה, קרינה וטמפרטורה שזנים לבנים אוהבים במיוחד. על רקע הבוצרות שריחפו כמה מטרים מעל שורות הגוורצטרמינר ושטפו בזרקורים את ענני האבק, הזכירה לנו גלית שאנחנו עדים לבציר האחרון לעונה.

בציר 2017, היא אמרה, התחיל באל-רום עם טמפרטורות גבוהות שירדו בהמשך ומשכו את הכרמים להבשלה מאוחרת ואיכותית. אחרי שהתרשמנו מהמיכון החקלאי ודגמנו כמה אשכולות מתוקים ישר מהגפנים, נסענו ליקב כדי לראות מה קורה לענבים כשהם מגיעים אליו, אבל לא לפני שאכלנו עוד קצת וישבנו לטעום כמה יינות מוכנים, בחדר הטעימות של היקב.

התחלנו עם 'ירדן בלאן דה בלאן 2009', מבעבע שתמיד מצליח להרשים בזכות הרעננות, היובש, המרקם הקלאסי והמורכבות, שבשלב זה של חייו מתחילה להתהוות. ליין הבא, 'ויונייה 2015', היו ריחות מקסימים של עשבי תיבול טריים, עשן, מינרלים ופירות כתומים. כשהוא הגיע לפה, נוכחות החבית לקחה את היין לכיוון של שרדונה מודרני. המשכנו ל'ירדן קברנה סוביניון' - יין שנחשב לאחד היינות המהפכניים הישראליים הראשונים.

המהדורה הראשונה של היין שנוצרה לפני שלושים ושתיים שנה, היתה זו ששמה את רמת-הגולן ואת ישראל על מפת האיכות העולמית, ומשכה אחריה את יתר הענף. 2011 היתה שנה קרירה וגשומה במיוחד ברמת-הגולן והקברנה שנעשה בה והתיישן שנה וחצי בחביות, מציג מאפיינים קלאסיים של פירות שחורים, אדמה, שוקולד מריר, עשבי תיבול ותבליני חבית מתקתקים. המגע מאוזן ונעים והסיומת ארוכה, חרוכה ועשבונית.

'ירדן מלבק 2014' התגלה, ולא בפעם הראשונה, כיין מאוד מעניין עם ריחות מורכבים של פרי סגול טרי, בשר מעושן, עור, תה ירוק עשבי תיבול ותבלינים, חמיצות טובה וסיומת מרעננת. למרות שמלבק זני אף פעם לא יהיה הבחירה הראשונה של אף אחד, הוא מפתיע כל פעם מחדש.

בהתרגשות רבה, מלווה במאמץ פיזי לא קטן, נמזג גם 'ירדן, סירה כרם תל פארס' מבציר 2008 מתוך בקבוק דאבל מגנום. מהפרי שהתעייף לא נשאר הרבה, אבל החמיצות היתה טובה מאוד ליין בן תשע והמבנה מוצק ואיכותי. סיכמנו את החלק האדום של הטעימה עם 'ירדן מרלו כרם אודם 2014', יין עשיר ומוצק שהייתי מאוד שמח לטעום בעוד תשעה בצירים ואפילו יותר. קינחנו עם 'ירדן הייטסוויין 2015', המתקתק והמתובל ויצאנו למשטח הפריקה.

המשאיות שהגיעו מהכרם נעצרו מול בור הקליטה ורוקנו את התכולה הירקרקה אל הלוע המתכתי, שבלע אותה והעביר אותה למפריד. "זה כמו מכונת כביסה", שמעתי מישהו מסביר. התוף מסתובב במהירות, החלקים הכבדים נצמדים לדפנות, החלקים הקלים יותר ממשיכים למכונה שתסחט אותם. התירוש הזה נראה כמו בוץ דליל נשפך מהחלק התחתון של המפריד, אבל כשטעמנו אותו הוא התגלה כמיץ פרי טהור ומתוק וטעים להפליא.

לפני שיצאנו לדרך הביתה עוד הספקנו גם לטעום 'מוסקטו 2017' לפני ביקבוק שנמזג לכוסות פלסטיק חד-פעמיות. על מה חשבתי כשהתעוררתי למחרת בצהריים עם שרירים כואבים מרוב נסיעות וראייה מעורפלת מרוב טעימות? שלמרות שלא היה קל, אני אשמח לעבור את זה שוב בבציר הבא.