אוכלת, שותה: ברק יחזקאלי

אסנת גואטה מדלגת בין הסירים, משקה שפים ביין ואוכלת להם את הראש עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם בעצמם אוכלים. והפעם: ברק יחזקאלי מ'בורק' בפלורנטין...

לילה. אני מדדה עם בקבוק יין על נעלי עקב גבוהות מדי, לבושה מעט מדי, בין הסמטאות החשוכות של פלורנטין בדרכי ל'בורק' - בית אוכל מעט הזוי שמגיש ארוחה אחת בשבוע, ארוחה של 4 שעות כולה על טהרת חשקיו וכישרונותיו של השף ברק יחזקאלי. ארוחה שלא תדעו מה יש בה עד הרגע שתגיעו, ארוחה ספוגה ביינות ואלכוהול, ארוחה שבה תכירו אנשים וטעמים חדשים. ארוחה בשבוע...

הבקבוק שלקחתי איתי הפעם הוא הסוביניון בלאן 2015 של 'טוליפ'. אני אוהבת את יקב 'טוליפ' כי היינות שלהם מסתדרים עם כולם. הם לא יינות מתנשאים, הם יודעים לתת עניין ובעיני הם תמורה נהדרת. כשאני מגיעה ל'בורק' של השף ברק יחזקאלי המקום רוחש וגועש והמנה הראשונה כבר יצאה. איך שאני זורקת את המעיל כבר דוחפים לי כוס קוקטייל וצלחת עם עגבנייה ממולאת בסלט עשבי בר שיונתן וברק ליקטו מפארק החורשות. אני מחסלת את הקוקטייל ונותנת לג'סי, איש היין של 'בורק', שיפתח לנו את ה'טוליפ' למען נוכל לשתות כמה שיותר.

הערב נמשך כמו ארוחה מהאגדות כאשר ברק יחזקאלי והשותף שלו, יונתן ברגמן, מתנהלים כמו בריקוד ידוע מראש: שולפים סרטנים אל סירות נייר, מקשטים צלחות במיני ירקות, מציגים לראווה נתחי בשר ודגים מעושנים שריחם גורם לחתולי הרחוב לאבד את השפיות וגם לנו, כשמדי מנה ברק עוצר את ההמולה ונותן כמה מילים על המחשבה שמאחורי המנה, על חומרי הגלם ועל עצמו ובכך מצליח להקצין את הטעמים של מה שקורה בצלחת.

כשהעניינים קצת נרגעים אני בורחת עם יונתן וברק לסיגריה של אחרי וקצת יין. הקרירות בחוץ באה מושלם עם הקרירות העדינה של היין ואנחנו פשוט מחסלים את הבקבוק. שניהם נראים מותשים אבל מעונגים, מין שילוב מסופק שרואים על פניהם של אמנים אחרי הופעה טובה.

הרעיון של להקים מתחם קטן שכולו פנטזיה של אוכל, ועוד כזה שלא עובד כל השבוע אלא רק פעם בשבוע, שזה כל-כך לא ישראלי, התחיל לפני כ-10 שנים בראש של ברק יחזקאלי. אחרי שהוא סגר את המסעדה שלו בתל-אביב ועבר למצפה הילה לקצת שקט ומשפחה, הוא התחיל לשחק ברעיון של להקים מקום בו יוכל לבשל מה שבא לו ולהביא לשם את האנשים הנכונים לזה. בלי מסגרות והגדרות, הכל בר שינוי, עם הריגוש הזה של להכין באותו הרגע דברים ולא להיות מקובעים.

"כשאני עובד במסעדה אני נשחק, אני מאבד מחדוות היצירה", מעיד על עצמו ברק יחזקאלי. "אני מאבד את הקשר עם המוצר שלי כי הוא לא משהו שאתה רואה מההתחלה, אלא משהו שמגיע מאיזה ספק שבוחר בשבילך, וכמובן את הקשר עם האדם אותו אתה מאכיל. אתה פשוט מכונה משומנת שעובדת מאחורי הקלעים, ואותי זה מדכא. פה אני יוצר ממש שיש, מגלה כל פעם חומר גלם חדש, יוצא להכיר מחדש חומרי גלם ישנים, מריח, טועם וממש חווה מהבסיס את המטבח שלי", מסביר ברק.

אנשים נוספים יוצאים לסיגריה ולשאוף קצת אוויר קר ועוצרים בדרך אצל ברק כדי לומר כמה מילים על המנה האחרונה שיצאה. ואני? אני מנסה להבין איך בשנת 2017 על סף 2018 שהכל הוא סביב כסף ותהילה, איך שני אנשים מצליחים לממן פנטזיה כזו שתכלס היא התגשמות חלומו של כל שף - להכין מה שבא לך לאנשים שאוהבים את זה ועוד לעשות מזה כסף.

"זה לא כזה קל", מסביר יונתן. "לוקח זמן להרים מקום כזה. אני חייב להודות שהעניין תפס תאוצה יפה כבר על ההתחלה, אבל חומרי הגלם שאנחנו משתמשים בהם הם מהגבוהים ביותר ויש פה צוות ברמה הגבוהה ביותר וכן, אמנם אנחנו לא עושים ארוחות כאלו בשאר השבוע וגם לא רוצים כי זה כל הקסם באותה ארוחה מיוחדת.

המקום הזה הוא סטודיו קולינרי לשלל פעילויות, אם טלוויזיה או הפקות אוכל וצילומים. מקום בו שפים צעירים יכולים להציג את עצמם ולהתנסות ביכולות שלהם, והוא גם מקום לאירועים פרטיים שגם שם אנחנו מביאים את עצמנו לצלחת. המקום הזה הוא בית של אוכל, וכל פעם מחדש אנחנו נדהמים לראות איך הוא גדל ומתפתח ואת התגובות של האנשים".

צלחת ועליה נתחים אדמדמים של בשר מעושן ליד ערימה של פירה תפוחי-אדמה גס מוגשת לי ואני שואפת לקרבי את הריחות של החמאה העשירה שמלווה את הכל ואת ניחוח העישון של הבשר. בפה הטעם מושלם לא פחות מהריח באף. הבשר נגיס וממלא את הפה במיצים עסיסיים של יער ובשר, הפירה מלא בטעמים של תיבול והיין שוטף את הכל בפירותיות עשבונית נעימה שמשתלבת ולא משתלטת. יין שמסתדר עם כולם, כבר אמרתי?

אנחנו נכנסים פנימה, לא לפני שאנחנו מחסלים את שארית היין, וכל הסועדים משתתקים כשברק יחזקאלי משתלט לרגע על הבמה ומכין את הקינוח. למשך 5 דקות ארוכות אף אחד לא מוציא הגה מהפה כשהוא גוהר על השולחן ומפזר בריכוז מהפנט שלל של מרכיבים: פירות, ממרחים, קצפות, גלידה, בננות מקורמלות, טווילים של שקדים ושברי קדאיף ויוצר אט, אט, פיסת אומנות שעוד שנייה תיהרס וברק נראה לרגע כמו פסל עם עיניים יוקדות שכל מה שבא לך זה שהוא לא יפסיק למשוח מכחולים וליצור.

ואז הוא מפסיק, פוסע לאחור ומפנה את הבמה לאנשים, ולרגע קט כולם שוכחים שהם הגיעו בזוג או בחבורה וסביב השולחן המרכזי מתנהלת לה סעודת קינוח משל עצמה שהיא אולי פסגת כל הארוחה הזו. קינוח שמצליח לחבר בין הסועדים, לגרום להם להכיר את שאר האנשים, לצחוק ולדבר בעודם דוחפים כפות גדושות אל תוך הקרם ברולה או גלידת השוקולד ואני מבינה שאני מקנאה. מקנאה בברק ויונתן שמגשימים חלומות, שמצליחים לרגש וליצור כל פעם מחדש בלי להשתעמם. מקנאה ומעריצה.