חברי מועצת סנהדרינק יצאו לסיור יקבים מרתק בהרי יהודה. אז כן, יין מעולה אנחנו כבר יודעים לעשות, עכשיו רק צריך לדאוג שכל העולם יידע מזה...
יום שמתחיל עם צ'ייסר 'בלק בוש', יכול רק להשתפר, או להידרדר - תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים על זה. את היום שלנו התחלנו ב'רביבה וסיליה', במתחם G, מקום שמקבל בהבנה את הצורך שלנו לשתות משהו בשעת בוקר מוקדמת. אחרי צ'ייסר נוסף, אולי שניים, וגם איזה ביס קטן, יצאנו לדרך לעוד סיור יקבים של מועצת סנהדרינק.
יין מעולה אנחנו בהחלט כבר יודעים לעשות כאן... (צלמים: סיון אסקין, דן פרץ, עמרי מרון, קית גלקסמן, יח"צ)
התחנה הראשונה באותו יום של ארוך של סיור יקבים היתה 'יקב מוני', שהסיפור שלו נשמע כמו תסריט לסרט על אדמה, שורשים, וחקלאות ועל החיים המשונים בפינה הזו של המזרח-התיכון. בני משפחת ערטול, מגדלי זיתים מהגליל, עברו לעמק שורק, מול בית-שמש, ונטעו בו, על אדמות ששייכות לפטריארך הלטיני מאות דונמים של זיתים, כרמים ועצי פרי. בשנת 2000, אחרי שהתמחו בגידול ענבים עבור 'יקב טפרברג' השכן, התחילו בני המשפחה לעשות יין ביקב שהקימו מתחת למנזר דיר רפעת, והמערות שנחצבו בגיר מתחת למנזר הפכו למרתפי יישון. אם הסרט שלנו לא היה מספיק מעורר מחלוקת עד עכשיו, תוסיפו לסיפור שמדובר ביקב כשר.
היינן הנוכחי של 'יקב מוני', ששון בן אהרון, שהחליף בשנת 2015 את היינן סם סורוקה, נחשב לאחד האנשים הוותיקים והמשפיעים בענף. בשלוש-עשרה שנותיו כיינן הראשי של 'יקב בנימינה' עברו תחת ידיו עשרות מיליוני בקבוקים, ואולי קצת יותר. כיום נראה שהוא מרגיש די נח הרחק מאור הזרקורים שלייננים ראשיים קשה להתחמק מהם.
ב'מוני' הוא אחראי על ייצור כארבע מאות אלף בקבוקי יין בשנה, כולם מכרמים שבבעלות היקב. הזנים האדומים האופטימליים לאזור, הוא אומר, הם אלה שאוהבים חום: פטיט סירה ומלבק, למשל. קברנה סוביניון קצת מתקשה. הקולומברד שאינו זקוק לתיקוני חומצה, והשרדונה, בעיקר זה שגדל באדמות גיריות, יחסית, הם הכוכבים הלבנים של האזור.
אפיון אזורי
את הטעימה, התחלנו עם 'קולומברד 2016 ' מסדרת M מהסדרה הבסיסית של היקב. יין עשבוני, פרחוני ואנרגטי, עם טעמים עשירים, חמיצות טובה, סיומת יבשה ותג מחיר שהופך אותו להשקעה מעולה. המשכנו ל'שסק לבן 2016' - בלנד מוצק של שרדונה, סמיון וקולומברד, עם טעמי פירות לבנים ונוכחות מינרלית, ול'שרדונה רזרב 2015' שחלקו התיישן שישה חודשים בחביות דומיננטיות, המסתירות קצת את הפרי החמצמץ והחד. 'פטיט סירה 2014 רזרב', יין חייתי, בשרני וטחוב עם ריחות של דובדבנים שחורים, עשבי תיבול ומינרלים הדגים יפה את המאפיינים האזוריים: ריחות וטעמים עשירים וסמיכים על מבנה רך וידידותי.
הרכות עבדה קצת פחות טוב בשביל ה'קברנה סוביניון רזרב' מבציר 2013 שהרגיש קצת חלול. ממנו עברנו אל 'דלילה 2013' - בלנד עסיסי והרמוני של קברנה סוביניון, פטי ורדו ומרלו, ול'ויה 2014' - יין הדגל של היקב, שהיה מוצק, בשל ומורכב, כמו שיינות דגל אמורים להיות. כשהם מחוברים לעצמם ולא מנסים להתנהג כמו יינות ממקומות אחרים, היינות של 'יקב מוני' הם צנועים, מהנים ונותנים תמורה טובה מאוד לכסף. החיפוש אחרי ביטויים מורכבים יותר של האזור עדיין לא הגיע ליעד, אבל תנו לששון מספיק זמן ואני בטוח שגם זה יקרה.
גם את הסרט על 'יקב צרעה' הייתי רואה בשמחה. יקב שהוקם בתחילת שנות התשעים כחזון של הקיבוצניק רוני ג'יימס ז"ל והפך עם השנים לאחד היצרנים בולטים בישראל. ערן פיק, המנכ"ל, היינן והמאסטר אוף וויין, בחר נושא לטעימה שלנו: 'הבדלים בין שנות בציר'. אבל לפני שנכנסנו לדקויות, הוא סיפר קצת על הנסיעה שלו ללונדון עם ה'קוורטט' – התארגנות של ארבעה יקבים מהאזור: 'קסטל', 'פלם', 'צרעה' ו'ספרה', שנועדה לקדם את יינות הרי יהודה בעולם.
אחרי שחיכו מספיק שנים לתמיכה שלא הגיעה, החליטו אנשי ארבעת היקבים, להתאחד למאמץ משותף, כדי להציג את היינות שלהם בחו"ל. בטעימה שהם ארגנו לאחרונה בלונדון, השתתפו מבקרי יין כמו ג'נסיס רובינסון ואוז קלארק, אנשים שיקבים מכל העולם מחכים אצלם בתור, והתגובות, כך מספרים, היו מתעניינות ונלהבות. אנשים שמקימים יקבים מצליחים בעצמם, יכולים, ככל הנראה, גם למכור את היינות שלהם בחו"ל לגמרי בעצמם, ואם אף אחד לא יעמוד בדרכם, כולם ירוויחו מזה.
טיפול שורש
את הטעימה ב'צרעה' התחלנו עם שני בצירים של 'הרי יהודה לבן': בציר 2015 - שלמרות הבעייתיות שלו, מתגלה כבציר מעניין במיוחד, ובציר 2016 שערן מגדיר כבציר 'סטנדרטי'. ההבדלים בין היינות, ששניהם נעשו בעיקר משרדונה, עם תוספת סוביניון בלאן והתיישנו כשמונה חודשים, בעיקר בחביות עץ, היו מהסוג שאפשר להרגיש בו בקלות. ליין מבציר 2016 היו ריחות בשלים של פירות לבנים, מבנה עשיר ומרקם שמנוני יותר, יחסית לאחיו הבוגר ממנו שהתאפיין דווקא בריחות רעננים, פרחוניים מעט, ובמבנה חד ומהודק.
המשכנו לשלושה זוגות של 'שורש' - בלנד של סירה, קברנה סוביניון ופטי ורדו מכרם יחיד, שמתיישן כשישה-עשר חודשים בחביות, ושרוני ססלוב הגדירה אותו יפה כ"אחד היינות הכי ישראליים שיש". ההחלטה לבצור מוקדם ב-2015, לפני גלי החום והאבק, הביאה ליצירת יין מוצק, מחוספס ורענן מאוד, בהשוואה לאחיו מבציר 2014 העמוק והשלם יותר.
לטעום כדי להאמין
ערן מספר שהיועץ של היקב - ז'אן קלוד ברואה, לשעבר היינן הראשי של 'שאטו פטרוס' - עודד אותו לא לפחד מבציר מוקדם. "מבקרי היין מאמריקה לא משתגעים על הסגנון הזה, ואפשר לאכול אותה בציונים שלהם", הוא אומר, "אבל להרוויח במקומות אחרים".
הבדלים דקים, אך משמעותיים, יכולנו למצוא גם בין 'שורש 2012' הבשרני ומלא החיים, לבין 'שורש 2013', המדויק והמבושם, ובין היין העשבוני והמורכב מבציר 2011 לאחיו מבציר 2008 שהתגלה כאנרגטי מאוד. ברגע האחרון שלף ערן גם קצת 'שורש לבן 2016' לפני ביקבוק. היין ששפע ריחות של אגסים אירופאיים שמנמנים, הדרים ופירות טרופיים, היה חמצמץ, מאוזן וטעים שאי-אפשר להאמין, והכין אותנו לתחנה האחרונה בסיור היקבים של אותו יום ולחבר נוסף בקוורטט: 'יקב ספרה'.
פחות משנה עברה מאז עבר היקב למבנה החדש והלבן שלו במושב גבעת ישעיהו. היקב שמשיק בימים האלה את יינות 2016, מייצר כיום כעשרים אלף בקבוקים בשנה משלושים טון ענבים.
ככה זה כשסוחטים בעדינות. חוץ מהסוביניון בלאן שגדל בכפר שמאי, כל הכרמים שלו נמצאים בקרבת מקום.
ה'סוביניון בלאן 2016' מסדרת White Concept היה הראשון שטעמנו. יין בהיר, טיפה ירקרק בקצוות עם ריחות של פירות טרופיים, הדרים, מינרלים ומעט פרי כתום, מבנה עגלגל, מרקם חלקלק וטעמים מאוזנים וטהורים להפליא.
תנו ליין לדבר
'שרדונה 2016' מאותה סדרה, שארבעים אחוז ממנו התיישנו בחביות, הציג מינרליות מקסימה, ריחות של אשכוליות, פומלה ופירות טרופיים, מרקם נעים וסיומת מלוחה מעט. 'First Page 2016' - בלנד של פינו גרי, ריזלינג וסמיון שחציו התיישן בחביות - לקח אותנו לכיוון של עשבי תיבול רעננים: מנטה, אניס וטרגון, שהשתלבו יפה עם הטעמים ההרמוניים וטעמי הפירות הלבנים.
'ריזלינג 2016' עטף אותנו בריחות וטעמים של לימונים, עשבי תיבול, פרחים ומינרלים ו'White Signature 2015', שנעשה ממאה אחוז שרדונה, היה הוכחה נוספת לפוטנציאל של שנת הבציר הלא שגרתית. יין מורכב וחכם ויחד עם זאת נגיש להפליא. סיימנו עם 'ריזלינג 2015', מינרלי, חומצי ומורכב כמו שאפשר לצפות מריזלינג ממש טוב, ודי מפתיע לקבל מריזלינג מזרח-תיכוני. אז וויסקי כמו 'בלק בוש' כנראה לא נצליח לזקק כאן, אבל יין מעולה אנחנו כבר יודעים לעשות. תנו לרביעייה מהרי יהודה עוד קצת זמן, וכל העולם יידע מזה.