צחי ימין פגש את אולה לופז-קורונה - מנהלת הייצוא של יקב ריקסולי האיטלקי, ושמע ממנה מה מביא יקב בן 300 שנה להרחיב את הפורטפוליו שלו...
לפני כמה ימים מזגתי לעצמי כוס קיאנטי של ריקסולי, לגמתי בנחת ופתאום הבנתי שלא משנה בכמה מסעדות מישלן אבקר, כמה אויסטרים אחליק לגרון ובכמה בראנצ'ים אתמלא עד שאקבל Food Coma, מדי כמה שבועות אני שוב אחזור להורים העיראקים שלי בשישי לארוחת צהריים שגרתית, וסיר קובה מהביל מלאכת ידיה של אמא שלי ימתין לי על הכיריים.
אחרי ביס אחד כבר יתחוור לי שכל המרדף הזה אחר "אוכל גורמה" היה לשווא. אחרי שני ביסים אתהה מדוע הייתי מוכן להיכנס לרשימת המתנה של איזו מסעדה שמגישה מנות קטנות ויקרות, ואחרי שאסיים אשבע שלא צריך כלום בעולם הזה חוץ מקובה. סלק או במיה, דלעת או חמוסטה.
את אותה מערכת יחסים בדיוק יש לי עם קיאנטי. זהו יין ותיק שיצא וחזר מהאופנה כבר יותר מפעם אחת, והפסיק לרגש את הצרכנים או את מבקרי היין. יין שכולם לומדים לשתות ממש בהתחלה, עוד לפני שהם מאבדים את תמימותם (ואת כספם) עם יינות פיאמונטה, שאבלי, או ריוחה. ואני, שלא תבינו לא נכון, גם אני לא חף מפשע. גם אני כמו רבים אחרים נשביתי במרדף אחר יין סקסי יותר, עד שכבר שכחתי את קיומו של הקיאנטי הטוב והצנוע...
כבר 32 דורות
פעם בכמה שבועות אני שוב חוזר ל"שורשים" ופותח לעצמי בקבוק קיאנטי ומוזג ממנו ל"לאו-בול" שבבוקר עוד שתיתי ממנה את הקפה. אחרי שלוק אחד כבר יתחוור לי שכל היינות המתיישנים ששוכבים עכשיו במקרר בסלון היו לשווא. אחרי שתי לגימות אני תמיד תוהה מדוע שילמתי כל-כך הרבה כסף עבור הבקבוק ההוא מבורדו שרוברט פארקר פרגן לו בטירוף. ואחרי שאסיים את הבקבוק אשבע שלא צריך כל-כך הרבה יינות בעולם הזה מלבד קיאנטי טוב ויציב. רגיל, קלאסיקו, ומדי פעם גם קלאסיקו רזרבה.
במסגרת חגיגות חודש איטליה ברשת טיב טעם, המשתפת פעולה עם "שבוע איטליה" הרשמי של ממשלת איטליה, קפצה הנה לביקור אולה לופז-קורונה - מנכ"לית הייצוא של יקב "ריקסולי" האיטלקי. אולה ואני אמנם נפגשנו רק לכוס קפה, אבל אני נשבע שדיברנו רק על יין. טוב נו, גם קצת על היסטוריה. אחרי הכל קיאנטי מיוצר על-ידי משפחת האצולה של ריקסולי כבר במשך 32 דורות.
על חשבון הברון
ניסיתי להסביר לאולה שגם לנו היה איזה ברון חלוצי שניסה לגבש פה איזושהי תעשייה של יין, אבל לא רציתי להפריע לה לספר על מורשת הקרב של היקב. במקום זאת שאלתי אותה מה מיוחד דווקא בקיאנטי של ריקסולי מכל היתר.
"כיום היינן הוא ברון פרנצ'סקו ריקסולי, והוא עושה בדיוק מה שעושים בריקסולי כבר שלוש מאות שנה - ממשיך ללטש את ייצור הקיאנטי תוך שמירה על המסורת הייננית; התערבות מינימלית של היינן תחת האמונה שהיין מגיע מכרמי הסנג'ובזה ולא מהיקב, יבולים נמוכים, שימוש מזערי בעץ כדי לשמור על הרעננות והמרקם, וכמובן, מיקום החלקות בלב ליבו של אזור הקיאנטי קלאסיקו.
גם מרלו בקיאנטי
מרלו?! בקיאנטי?! "כולם מגיבים כמוך, אבל למרלו הזה יש אישיות שלא תמצא בשום מקום אחר. טועמים רבים שניסו אותו בטעימה עיוורת לא הצליחו להבין מה יש להם בכוס מרוב שהוא היה מיוחד. זה לא סוד שיש לא מעט חובבי יין שהתחילו להשתעמם מיינות קיאנטי. לכן זה הציף את הצורך בהפקת משהו חדש ושונה, ואנו עובדים קשה כדי להרחיב ולעדכן מדי תקופה את הפורטפוליו של היקב.
היום אנחנו עושים גם יינות בורדולזיים על טהרת הקברנה, מרלו ופטי-ורדו מחלקות באזור בולגרי הידוע בזכות ה'סופר טוסקניים', ולאחרונה גם השקנו מהדורה מצומצמת של ברונלו די מונטלצ'ינו שהוא פרי שיתוף פעולה פורה עם יקבי איכות קטנים באזור".
בציר מאוחר
אחת הסיבות שאנשים אוהבים לשתות קיאנטי, טענתי בפניי אולה, היא שהבצירים יציבים מאוד והיינות עקביים בטיבם משנה לשנה. אך האם גם בטוסקנה מקבלים ריקושטים משינויי האקלים, כפי שהם באים לידי ביטוי באזורי יין רבים אחרים באירופה ובכלל בעולם כולו?
"זה נכון שמזג האוויר בקיאנטי תמיד היה יציב והביא לעדנה מסוימת בקרב הייננים באזור, אולם בשנים האחרונות אנחנו חווים דווקא אקלים קר וגשום יותר. בציר 2014 היה ארוך מהרגיל וההבשלה היתה איטית וזוחלנית משום שהטמפרטורות בקיץ לא עברו את ה-30 מעלות. 2015 הוכרזה כשנה טובה, אך כעיקרון אנו עדים לכך שתאריך הבציר בחלקות הסנג'ובזה מתאחר".
באשר לשוק היין הישראלי, שאלתי את אולה עד כמה חשוב השוק הישראלי הצנוע, ליקב איטלקי מפורסם ומצליח כמו ריקסולי, אשר מייצר כ-2.5 מיליון בקבוקים בשנה, או במילים אחרות: למה לעזאזל שילמו לה על נסיעת עבודה למדינה שבה ממוצע הצריכה השנתית של יין עומד על חמישה ליטרים, כשמתוכם הרוב הוא יין כשר.
פחות יין, יותר איכות
אגב, גם באיטליה צריכת היין פחתה משמעותית", הרחיבה אולה. "בשנות ה-60 הנתונים שנאספו הצביעו על מאה ליטרים לאדם בשנה, והיום אנחנו עומדים רק על ארבעים וחמישה ליטרים. כנראה שבזכות תקנים ממשלתיים לייצור יין, אזרחי איטליה עברו לצריכת יין איכותי יותר, אך עם זאת בכמויות פחותות".
המפגש עם אולה היה מבחינתי מעין קריאת השכמה. לא מעט פעמים בחיים אנחנו מוותרים על הטוב והמוכר, בשביל הנוצץ, או הנוצץ לכאורה, והלא ידוע. והיצר הרע הזה מקבל רוח גבית, גם משום שבמדינה צעירה כמו שלנו לא מעריכים ומכבדים מספיק עסקים משפחתיים ותיקים וטובים. היינות של ריקסולי הם דוגמה מובהקת ויציבה לכך שלפעמים מה שמחפשים נמצא בעצם ממש מתחת לאף.
