סינגל'ס: יינות סינגל ויניארד

אז מה באמת עומד מאחורי הטייטל היוקרתי 'סינגל ויניארד'? מסתבר שמאחורי הפן הרומנטי, מסתתר פן שיווקי מחושב ומתוחכם...

לא ממש הצלחתי לענות על השאלה: "מי היה יין הסינגל ויניארד הראשון בישראל". זה גם לא ממש משנה לי. היו את 'סגל', עם סדרת 'רכסים. דישון' הטוענים להיות יין הסינגל ויניארד המסחרי הראשון. היו 'כרמל', נדמה לי, עם 'רמת ערד' באמצע שנות התשעים, וכמובן, תמיד היו יקבי בוטיק קטנים שייצרו יינות 'סינגל ויניארד', רק לא ידעו שהם כאלה - 'גבעת החלוקים' של 'צרעה' בשנת 1998, 'קברנה קדיתא' של 'מרגלית' משנת 2000, ועוד.

בואו נעשה חשבון כמה יינות באמת אפשר לייצר מכרם בן זמרה... (צילומים: יח"צ, Snowdrum Audio Visual)

הסינגל ויניארד הראשון המשמעותי, לפחות בעיני, שיצא בארץ, היה שייך ליקב 'רמת הגולן': 'קברנה סוביניון, כרם אלרום, בציר 2001'. פעם ראשונה שהמושג 'סינגל ויניארד' מקבל את כל הילת היוקרה, תו התקן של איכות גבוהה מהרגיל, ובכלל - באזז גדול וגם יופי של יין. עד היום היין הזה הוא אחד הטובים ביותר שיצאו את שערי היקב, ובעל יכולת התיישנות מרשימה. והנה, עשור וחצי אחרי אותו 'אלרום' פורץ הדרך, והמדף עמוס אינספור יינות סינגל ויניארד. אז התיישבתי להגות קצת בכל הרעיון...

אז מה בעצם עומד מאחורי הרעיון של יינות כרם יחידני? לכאורה, רצון לרדת לרזולוציות נמוכות, מזוקקות, של ביטוי המושג החמקמק 'טרואר', וכאשר נתקלים בכרם המניב איכות יוצאת-דופן, איזשהו אופי "אחר", יש רצון לבקבק אותו בנפרד, ולא לערבב את אותו הכרם עם כרמים אחרים שבבעלות היקב. זה, כמובן, רלוונטי ליקבים גדולים, אשר ברשותם כרמים רבים בשלל אזורים. זו היא תפישה שביסודה מגיעה מעולם היין הישן, הקלאסי.

יחיד מול רבים

אז מה קרה ואיך קרה שכרמים יחידניים הפכו להיות הבון-טון בעולם החדש? אפשר להיות ציניים - אולי אפילו צריך להיות קצת ציניים וחשדניים (בקבוקים עליהם מתנוסס 'סינגל ויניארד' במופגן, תמיד קצת חשודים בעיני, בדיוק כמו אלו המתהדרים ביותר מדי תארי 'רזרב' לסוגיו), ואין לי ספק כי חלק לא מועט ממבול ה'סינגלים' נולד בכלל בישיבות שיווק ומיתוג. ועדיין, שיחה בנושא עם ערן פיק מיקב 'צרעה' הצליחה קצת להוציא ממני את העוקץ הציני.

"בעולם החדש פשוט לקח זמן לגלות את הסיפור של הכרמים, להבין איפה באמת יש איכויות יוצאות-דופן", אומר פיק. "אפשר לקחת את אוסטרליה כדוגמא יפה לנושא: מצד אחד, ה'גריינג' של פנפולד'ס', היין האוסטרלי האייקוני הראשון, בלנד של שיראז לא רק מכרמים שונים, אלא אפילו מאזורים שונים. מצד שני, ה'הילס אוף גרייס' של יקב 'הנשקי', אייקוני לא פחות, כל כולו הלל לכרם הייחודי בשם זה. שני יינות מופלאים בכל קנה-מידה המייצגים תפיסות שונות. ה'היל אוף גרייס', אגב, ניטע בשנת 1860, בערך מאה שנה לפני שיוצר ממנו סינגל ויניארד לראשונה.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה המתרחבת - בקליפורניה, אוסטרליה, צ'ילה ובעוד מדינות 'חדשות' - של יינות מכרמים יחידניים, אבל התופעה לא פוסחת גם על הקלאסיקנים של העולם הישן. ולראייה, יקב 'הוגל' המשפחתי מאלזס מייצר יינות משנת 1639, אבל רק לפני שנה וחצי הוא הוציא לראשונה יין כסינגל ויניארד מוצהר. יש כאן, כמובן, ממד שיווקי לא מבוטל, אבל אי-אפשר להתכחש לזמן ולניסיון שעושים את שלהם, ולחיפוש אחר זהות, בידול ואיכות המניעים ייננים מסביב לעולם".

אחד מי יודע
יין

אפרופו 'צרעה', יינות היקב מגיעים כולם מכרם 'שורש', המשתרע על-פני 200 דונם. היין הגבוה של 'צרעה', ה'מיסטי הילס', מיוצר מחלקה מאוד ספציפית - חלקת מאובנים - בכרם 'שורש', אשר שם גדלים הענבים באיכות הגבוהה ביותר. גם את זה אנחנו מכירים היטב מהעולם הישן (בורגון תהיה הדוגמא השחוקה ביותר) - לא רק כרם יחיד, כי אם חלקה ספציפית מאותו הכרם, ובואו לא נשכח שכרם יכול להשתרע על-פני 10 דונם, או על-פני 1000 דונם. כמובן שב'צרעה', בענוותנותם האלגנטית, לא מציינים 'סינגל ויניארד' על הבקבוק, כי בשביל מה. מי שצריך לדעת, יודע, וכיוון שכל יינותיהם הם 'סינגל ויניארד', אין בכך טעם.

ובארץ, מה? האם כל כרם שזוכה להתבקבק בנפרד אכן מצדיק את קיומו על המדף? אני לא בטוח בכלל, ורבים הם יינות הסינגל ויניארד (כולל מאותו היקב) שאני, באופן אישי, לא מצליח לחוש בשום הבדל מהותי ביניהם, ועדיין כשאני חושב על היינות הישראליים האהובים עליי אני מגלה שרבים מהם – איכשהו – הם יינות כרם יחידני. כשגבי סדן מ'כרם שבו' החל לייצר את הסוביניון בלאן שלו, הוא מהר מאוד שם לב שיש חלקה אחת, קטנה, שמתנהגת לגמרי אחרת. אז הוא הפריד את הענבים שבצר מאותה החלקה מהיתר, התסיס ויישן בנפרד, וכתב על החבית 'גרשון', על שם הכורם שעיבד את הכרם.

בביקורים ביקב אצל גבי היינו טועמים מהחבית, סוביניון בלאן שאי-אפשר היה להישאר אדיש אליו. בכל זאת, לקח לסדן הרבה זמן להשתכנע לבקבק את 'גרשון' בנפרד (וזה קרה בינתיים בסך-הכל פעמיים, בבציר 2011 ובבציר 2013, ובכמויות מזעריות) - והאמינו לי שהופעל עליו לחץ כבד מהרבה חזיתות. 'גרשון', בעיני, הוא ביטוי מזוקק של כרם יחידני (או יותר נכון, חלקה ספציפית), חף מציניות, ומייצג אופי מיוחד שמצדיק בידול משאר הסוביניון בלאן. וכמובן, הכיתוב על הבקבוק מסתפק ב'גרשון', בלי שום מילה על 'סינגל ויניארד'.

כיוון פרונט

יקב 'מרגלית', חלוץ יקבי הבוטיק בארץ, התחיל למכור את יינותיו מבציר 1989. בשנת 1997 הם נטעו את כרם 'קדיתא' המפורסם שלהם בגליל העליון, ובתחילת שנות האלפיים הקברנה סוביניון התחיל להגיע רק ממנו. לאט, לאט, התווית התאימה עצמה למציאות, ומתחת ל'קברנה סוביניון' נוסף גם שם הכרם – 'קדיתא' - ואחרי כמה שנים גם הוסיפו כיתוב 'סינגל ויניארד' צנוע ליד הקדיתא.

ובאמת, אי-אפשר לטעות ב'קברנה סוביניון קדיתא' של 'מרגלית' - הוא לא דומה למה שגדל לימינו או לשמאלו. סינגל ויניארד ראוי ומלא אמת. ועל אף שיש עוד יקבים שייצרו ומייצרים יין מקדיתא, הזיהוי בין מרגלית וקדיתא כמעט אבסולוטי. "גם זו דרך לשווק ולבדל", אומר אסף מרגלית, "כל אחד יכול לעשות קברנה סוביניון, אבל לא כל אחד יכול לעשות קברנה סוביניון מכרם קדיתא של מרגלית".

כך גם לגבי כרם 'קאיומי' שהפך מזוהה עם יקב 'כרמל', במיוחד לאחר ש'קאיומי שיראז' מבציר 2006 עלה לכותרות לאחר שזכה בפרס נחשב מטעם המגזין 'דיקנטר', והריזלינג קאיומי ששומר על איכות נהדרת שנה אחר שנה, ולא מזמן הצטרף גם קברנה קאיומי לחגיגה. שימו לב, שכמעט תמיד בוחרים היקבים בארץ לשים בפרונט יינות סינגל ויניארד אשר רק הם מייצרים מהם יין. לפעמים זה אומר אפילו לשנות מעט את שם הכרם (השם הרשמי של 'קאיומי', אגב, הוא 'קאיומה').

פרא אציל

ברקנאטי לקחו את זה לכיוון אחר, עם הקריניאן "פרא" שלהם. הלכה למעשה - יין המגיע מכרם יחידני, עם סיפור (כרם ותיק שהיה מוזנח, ייננים שזיהו את הפוטנציאל וכו'), אך במקום להעניק ליין את שם הכרם, החליטו להבליט את אופיו: קריניאן פראי, מכרם בעל (כרם לא מושקה), עם גפנים הגדלות ללא הדלייה (גביע) ומינימום טיפול. רוצים לומר: יש מי שעושה קריניאן בארץ, ויש מי שעושה קריניאן מצוין בארץ, אבל רק ברקנאטי הקריניאן הוא יין פרא.

ולפעמים יינות כרם יחיד הם מושג רחב יותר. כשאני חושב על כרם 'אלקוש' של 'דלתון', ממנו היקב הוציא בשנים האחרונות שני יינות מקסימים - סמיון ושיראז - אני לא בטוח שאפשר לדבר על אופי מובחן של כרם. אולי עוד מוקדם מדי, הכרם עוד צעיר. אבל יש פה ייחוד: 'אלקוש' נטוע בגליל המערבי, אזור יין חדש למדי, ועם אופי שונה, כך נדמה לי, מזה של הגליל העליון שאנחנו מכירים היטב.

בעזרת השם

אין ספק כי כרם מפורסם יכול להוות את הכלי השיווקי החשוב ביותר, אפילו יותר מהיקב החתום על הבקבוק. בארץ היתה תקופה שכרם 'בן זמרה' שימש כחותם איכות ליין - ולא היה צריך להיות גאון מתמטי כדי לעשות את החישוב הפשוט בין גודל הכרם ומספר היינות שהתהדרו בכותרת 'בן זמרה' כדי להבין שמישהו כאן קצת עובד עלינו. זו גם הדוגמא היחידה שעולה לי לראש לכרם ממותג שאינו מזוהה רק עם יקב אחד.

בעולם יש שלל דוגמאות כאלו - כרם 'בוסיה' בברולו, הגראן-קרו 'לה קלו' משאבלי, ועוד שלל חלקות בבורגון, אלזס וגרמניה שעצם אזכור הכרם עוזר מאוד למכירות. וכמובן, אי-אפשר שלא להזכיר את הכרם המפורסם – והיקר - ביותר בעולם: 'רומנה קונטי' מבורגון, אשר בבעלות בלעדית של 'דומיין דה לה רומנה קונטי'. אין ספק כי מדובר באחד היינות הטובים בעולם, אך האם הוא באמת "שווה" עשרות אלפי שקלים לבקבוק? כמה אנשים, אם בכלל, יידעו להבחין בטעימה עיוורת בין יין מחלקת 'רומנה קונטי' ובין יין מחלקת 'לה טאש' הסמוכה המתמחרת את יינותיה בכמה אלפי שקלים "בודדים", כמעט שליש מחיר?

אם כך, האם באמת מדובר כאן באיכות יוצאת-דופן? בוודאי. אבל גם בכח מיתוגי אדיר לאין שיעור המתבסס על חלקת אלוהים קטנה שאינה יכולה לגדול או לייצר עוד, אבל בהחלט יודעת להעלות מחירים בהתאם לביקוש. וזה, כנראה, חלומו של כל יקב, וחלק מהקסם מאחורי עניין ה'סינגל ויניארד'. "אני תמיד אומר שזו המטרה של יקב מרגלית", צוחק אסף, "לייצר בקבוק יין אחד בשנה ולמכור אותו במיליון שקל".