יין עד 100: דוגיולו של קרפינטו

אבירם כץ מתעקש שהוא עובד קשה, למרות שזה ממש לא מפריע לו לדגם לעצמו ארוחות צהרים פלוס שנ"צ עם איזה בקבוק יין ליד...

יום ראשון הוא האכזר שבימות השבוע. טוב, אני לא מחדש לכם כלום, אני יודע. אבל אצלי זה שונה, זה יותר גרוע ממה שאתם חושבים. יותר גרוע מהראשון שלכם, נשבע. כל שבוע אני מבטיח לעצמי שראשון יהיה יום חופש, אחרי הסופ"ש הקשוח. אנשים רגילים נחים בסוף השבוע ואוגרים כח לשרוד עוד אחד כזה. אצלי סוף השבוע הוא בדרך-כלל שיאו של השבוע, וקריעת תחת של עבודה.

בין לבין הספקתי לגנוב איזו בירה בשישקו או זוברובקה במנזר, אבל בסך-הכל, זה פאקינג מעייף... (צילום: יח"צ)

נכון שעל הדרך הספקתי לגנוב איזו בירה בשישקו או זוברובקה במנזר, אבל בסך-הכל זה פאקינג מעייף...(צילום: יח"צ) בשישי האחרון יצאתי מהבית כבר בתשע בבוקר, כי פתחנו את ה"ברוט" באופן חד-פעמי (אפילו שזו כבר פעם שלישית "חד-פעמית" שכזו...) בצהריים, לחגיגה של יינות יווניים. בשבע בערב כבר הייתי נקי ומקולח ועבדתי בטוטו, בשבת בעשר כבר התייצבתי בסרווסריה להתחיל לערבב בלאדי מרי לבראנץ', ובערב שוב משמרת בברוט... לא שאני סובל במיוחד, ואני מודה גם שבין לבין הספקתי לגנוב איזו בירה בשישקו או זוברובקה במנזר, אבל בסך-הכל, ולמרות שמדובר בעבודה כיפית לאללה, זה פאקינג מעייף. פלא שבימי ראשון אין לי כח לענות לשום טלפון או לראות שום אדם? כמו תמיד, לפחות במקרה שלי, אלוהים צוחק לי על התוכניות, ולעולם אני לא מצליח להתארגן על יום חופש בימי ראשון. או בכלל. אבל נעזוב את זה, אני לא רוצה להידחף לחיליק למשבצת של המתלונן הסדרתי (הערת העורך: ילד, אתה דווקא עושה את זה יופי. חבל שאתה קונסיסטנטי רק במה שנוח לך. סססאמק הנרקיס הזה...). אז אם כבר לעבוד ביום ראשון, אז לפחות על דברים משמחים. ומה יותר משמח מהמדור עם מיכלי, בו למעשה כל שאני נדרש לעשות הוא להגיע עם בקבוק אלכוהול ולתת לה לאפות לי משהו (הערת העורך: אכן תמונות קשות. עבודה עאלק...). הגעתי מורעב, ולתדהמתי למיכל לא היה שום דבר לאכול בבית, ואפילו לא די פרודוקטים כדי להתקין איזו ארוחה מהירה ומנחמת. אבל כן - היה רותי בסלון, ובקבוק דוגיולו של קרפינטו. רותי אולי לא מהירה, אבל היא מאוד מנחמת. אז בזמן שמיכל עבדה על המדור שלנו וחיכינו למשלוח מהבראסרי, רותי ואני שתינו את הדוגיולו.

הדוגיולו הוא גרסת הסופר-טוסקן הפשוטה והזולה של יקב קרפינטו מטוסקנה. יינות הסופר-טוסקן, אותם יינות המיוצרים בטוסקנה אך לא בשיטות המסורתיות או על טהרת הזנים המסורתיים, נוטים להיות יקרים ורציניים שכאלו, וחלקם (טיניאנלו, סאסיקייה, אורנלייה וכדו') נמנים על העלית של יינות איטליה. אבל הדוגיולו הוא ממש לא כזה. "בייבי סופר טוסקן" קוראים לו ביקב. בערך 70% סנג'יובזה, והשאר בעיקר קברנה סוביניון לצד עוד זנים המשתנים משנה לשנה. אבל הכי חשוב: זהו היין האהוב על רותי. כבר שנים שהיא קונה אותו הביתה. פעם זה היה הבקבוק היקר הזה שמתפנקים אתו ("פעם 60 שקל היה ממש הרבה כסף ליין", מספרת לנו זקנת השבט). היום 60 שקל, נדמה לי, נחשב סביר מאוד ואפילו זול, וזה יין שכמעט תמיד יש לרותי בבית, ואין מוצלח ממנו, לדבריה, להביא אתכם כשאתם מתארחים אצל אחרים. הדוגיולו הוא מן יין לא מחייב שכזה. הוא צעיר, שופע פרי טרי ורענן, מוקף במסגרת דקיקה ממש של עץ. אבל זה גם יין שיידע להתיישן כמה שנים, שאפשר למצוא בו מורכבות, שהוא גם יודע לספק עניין מעבר ל"פתחתי-מזגתי-שתיתי". אם מיין שעולה 30 שקל אני רק רוצה שהוא יחליק טוב בגרון ושאני אוכל לשתות אותו במקום לשתות בירה, אזי הגיוני שיין ב-60 שקל כבר ייתן לי גם מעט יותר ניואנסים ועניין, אבל בלי לדרוש מהשותה יותר מדי תשומת-לב, וזה בדיוק המקרה עם היין הזה. לאחר המתנה שדמתה לנצח, נשמע הצלצול הגואל בדלת. לא נשאר לנו הרבה מהיין בשלב הזה, אבל המעט שנותר הסתדר מצוין עם השניצל עוף והספגטי מיטבולס מהבראסרי. המון זמן לא אכלתי את הספגטי מיטבולס הזה - מנה שהיא אחת מהמנות מסעדה הכי ביתיות שאני מכיר בעיר: ביתית, לא כמו שקוסקוס או מפרום זה אוכל ביתי (וממילא אני גדלתי בבית אשכנזי קולינרית), אלא ביתי במובן שתמיד נדמה לי שהאטריות מבושלות קצת יותר מדי, לרוטב עגבניות יש טעם קטשופי ממכר שכזה, מנה לא מדויקת, עם טיפונת רישול. וזה נהדר. זה בדיוק מה שהופך אותה לכה טעימה ומנחמת. לפעמים כל מה שאתה רוצה זה אוכל פשוט עם טעמים ברורים שתמיד יהיו כמו שאתה זוכר אותם, וכבר אמרו לפני על הבראסרי ש"שם יש את האוכל הבינוני הכי טוב שיש" (ושוב אני מדגיש כי מדובר במחמאה גדולה בעיני). והדוגיולו הוא בדיוק יין כזה, שהתאים לאוכל לא רק מבחינת הטעמים, ארומות ומשקל על החך, אלא גם קונספטואלית. יין שכזה, שרוקד על כמה חתונות במקביל. הבינוני הכי טוב שיש. כמו תמיד במצבים של רעב קיצוני, הסתערתי על כל מה שהיה בשולחן, ואחרי רבע שעה כבר התפוצצתי וביקשתי את נפשי למות. מזל שהמזגן שפעל יופי בשילוב הספה הרכה של מיכל שלחו אותי להתעפצות קלה של חצי שעה. נשבע לכם במה שאתם רוצים שאני עובד קשה. בעצם, כבר אמרתי את זה פעם, לא?! Carpineto, Dogajolo 2013. מחיר מומלץ: כ-75 שקל