לבן בחלום כחול: בלו נאן

היינן יעקב אוריה סוקר את ההיסטוריה המרתקת של יינות בלו נאן הפופולריים ומסביר על המתח המרתק שבין מוצר למותג...

זה היה בתחילת דרכי בעולם היין. כולי התלהבות מהטעמים והארומות החדשים של יינות בורגון, ריוחה, עמק הרון, סאנסר, גרמניה. עולמות חדשים נפתחו בפניי והנה - אני כבר איש העולם הגדול שכבר יכול להתחיל לשוחח על יינות אלה עם גדולים וחכמים ממני...

עד שנות שמונים היין היה הבלו נאן למותג היין הפופולרי בעולם, עם מכירות שנתיות של 24,000,000 בקבוקים בשנה... (צילומים: יח"צ)

עד שנות ה-80 היה הבלו נאן מותג היין הפופולרי בעולם, עם מכירות שנתי של 24,000,000 בקבוקים (צילומים: יח"צ) יום אחד, אגב קיטור שגרתי עם חובב יין רציני על מחירי יינות בורגון המאמירים, שח לי בן שיחי כמה נהדר שעדיין אפשרה לקנות יינות טובים מגרמניה ובמחירים סבירים. בוודאי, השבתי לו, הנה לאחרונה טעמתי את הבלו נאן, יין טעים להפליא ובכלום כסף. מהשתיקה שקטעה את רצף השיחה והרמת הגבה העדינה והמנומסת של האיש, הבנתי זה לא היה בדיוק הדבר החכם לומר. בכל אופן לא אמירה שתחזק את תדמיתי כאיש יין של העולם הגדול. אך מה לעשות - היין באמת היה טעים. מאז עברו שנים. בינתיים למדתי לייצר יינות לבנים בעצמי, ההיכרות עם עולם היין התרחבה והעמיקה, ובעיקר, מעבר לעבודת הייננות עסקתי והנני עוסק גם בפיתוח מוצרים עבור כמה יקבים ומותגים, מתוך עיון הולך ומעמיק ביחס, כמו גם בדיסונאנס האפשרי שבין איכות ושיווק. במועצה העליונה לתרבות השתייה אני נמנע מלעסוק בביקורת יין. כיצרן בעצמי - יהיה זה לא אתי. אך מאחר ואיני מייצר יינות השייכים לנישה של יינות בלו נאן, ובגלל אותו סיפור לעיל, ובגלל העניין המקצועי שלי במתח שבין מותג ומוצר, הסכמתי באופן חריג לסקור את הפורטפוליו של בלו נאן.

הנזירה הכחולה היתה היין הראשון שתוכנן להיות מותג המוני. כבר בשנת 1923 כשהושק המותג, הוא עוצב כיין ידידותי למשתמש, עם פונטים מודרניים שבידלו אותו מהפונטים הגותיים הכבדים שהיו מקובלים בגרמניה באותה עת. בשנות החמישים של המאה הקודמת הוא שווק תחת הסיסמה של "היין שמתאים לכל אורך הארוחה" ובכך הצליח להתחבב על כל אלה שחששו שיזמינו את היין הלא מתאים למנות השונות (אכן אפשרות מזעזעת!). והטעמים הרי היו טעימים ומתחנפים, אז למה לא? ואכן, משנות החמישים ועד שנות שמונים היין היה למותג היין הפופולרי בעולם, עם מכירות שנתיות של 24,000,000 בקבוקים בשנה... ואז, מאמצע שנות השמונים, ובעיקר בשנות התשעים, הפופולריות החלה לדעוך. האופנה השתנתה. התחלנו לחבב יין אדום, התלהבנו מה'רזברטרול' והאמנו שהוא יציל לנו את הלב, קיבלנו דירוגי יינות עם ניקוד 'מ ו ש ל ם', ובעיקר הפכנו למבינים בעיני עצמנו. ואז, כמעט כמעשה אדיפוס, היה עלינו להרוג את המקום ממנו באנו. יינות לבנים? מתקתקים? לא מדורגים? מתחנפים? פחחח. ממש לא. אנחנו כבר לא שם. אך גם שם לא נעצרה מטולטלת האופנה. ככל שהתבגרנו, עולם היין נהיה פחות נתון לעריצות של קובעי דעת קהל. למדנו להרשות לעצמנו לומר 'טעים/לא טעים' מבלי ההכרח להסביר זאת באמצעת מילים על עפיצות ודומדמניות. והחי האנושי הרי לא עבר אבולוציה מדהימה וסמויה מהעין. אז בהחלט עדיין יהיו כאלה, שמה שהיה טעים להם לפני כחמישים שנה, עדיין יהיה יערב לחכם. וכעת גם "מותר" להם לומר זאת. המותג התחיל מבציר 1921 המשובח, תחת סיווג כללי "ליבפראומילך", בתרגום 'חלב גבירתנו האהובה', והיין כלל בעיקר ענבי Muller-Thurgau. משנת 1996 נוספו ליין 30% ענבי ריזלינג והמתיקות מותנה (רק ב-1997 קיבלה הנזירה הכחולה סוף-סוף גם בקבוק כחול תואם), ומ-2001 המותג הורחב. יש בו כיום יינות לבנים (ריבאנר, גוורצטרמינר, ריזלינג, פינו גריג'יו), אדומים (פינו נואר, מרלו, קברנה סוביניון), מבעבע, רוזה, צמד יינות אייסויין (ורוד ולבן), אדום מתוק, ואף צמד יינות נטולי אלכוהול (אדום ולבן). היינות נמכרים בלמעלה מ-100 מדינות ברחבי העולם, ולא בכל מקום יש את מלוא הפורטפוליו. אתייחס כאן רק ליינות המיובאים לישראל (למעט הרוזה, מסיבות של אתיקה). בלו נאן גוורצטרמינר - בקבוק
בלו נאן גוורצטרמינר ארומות של פריחת הדרים ויסמין, לי'צי ורובד מינרלי. יחסית לזן זה כשהוא גדל במחוזותינו החמים, הארומות אלגנטיות ומאופקות להפליא. בפה היין מתאים לאופי הזני, עם סיומת עשבונית משהו. המתיקות נוכחת, תוך שהיא עומדת באיזון יפה עם המרירות העדינה שגם היא אופיינית לזן. לטעמי האישי זה מעט מתוק מדי אך לאוהבי הזן - היין מקסים. יש בו עדינות יחסית שנוצרת כשהזן גדל באזורים קרים יותר מאשר אצלנו. מחיר: 50 שקל בלו נאן ריבאנר - בקבוק
בלו נאן ריבאנר היין המקורי של המותג, זה שבגללו הסכמתי לבצע את הביקורת הזו. ליין ארומות של עשבי תבלין (סלרי ופטרוזיליה), מינרליות, תבלינים אקזוטיים (שורש כורכום?) קליפת תפוז מסוכרת, לימניות, פריחת הדרים ורחת לוקום. בפה איזון יפה בין מתיקות לחומציות, עם טעמים לימוניים, מרמלדה, מרירות של קליפת הדרים, מינרליות וסיומת ארוכה למדי. בסך הכל יין טעים ואפילו עם עניין. מחיר: 40 שקל בלו נאן ריזלינג - בקבוק
בלו נאן ריזלינג ביחס לשני היינות הקודמים, היין הזה הוא 'יותר'. יותר ארומטי, גם יותר אינטנסיבי בפה. בתחילה האף מאופק ולאחר זמן מה נפתח. כאמור, עוצמת הארומות חזקה ביחס לריבאנר (מזכיר גוורצטרמינר ישראלי בהיבט זה). עם פריחת הדרים, רעננות ירוקה, קליפת אשכוליות ופרחים מיובשים. בפה יש איזון לא רע בין מתיקות לחמיצות, אפילו עם יתרון קל לחמיצות, עם מרירות קלה של קליפת אשכולית. מחיר: 50 שקל לא התאפקתי והשוויתי את היין לריזלינג ישראלי הנחשב מהמובילים במחוזותינו (השם לא שמור במערכת). הריזלינג הישראלי ניכר מיד כיין נקי יותר, מהוקצע ועשוי לעילא. אפילו עם סממנים זניים. כיין לבן הוא בוודאי הרבה יותר טוב. אך כריזלינג? לא בטוח. כל מה שכאן בישראל אנו מתאמצים כל-כך כדי לקבל מהזן, שופע מהנזירה בנונשלנטיות טבעית. היא באה מהשכונה (ומהשכונה הנכונה...). בלו נאן מבעבע - בקבוק
בלו נאן מבעבע אמרו חז"ל "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". אך מה עושים כשהקנקן ומה שיש בו אחד הם? שבבי זהב צפים ביין אינם בדיוק ערך של יין. וככזה, ראוי בעיני להתייחס ליין זה לא כאל יין נטו, אלא כמוצר שמתאים לאווירה מסויימת או לקהל יעד מסויים. אז אם אתם אוהבים שבבי 22 קראט זהב טהור צפים במבעבע שלכם, זה בדיוק היין עבורכם. מחיר: 50 שקל כאמור, מדובר במותג היסטורי, פופולרי מאוד בשלבים שונים בעברו, שהיצרן שלו הבין שעולם היין משתנה והפורטפוליו המתחדש נועד לשקף תמורות אלה. מצד שני, היצרן לא מתיימר להיות לפתע יצרן קלאסי. הזנים אמנם קלאסיים, אך במקביל עדיין נמכרים בבקבוקים בלתי קלאסיים בעליל. ברור שהמותג אינו מכוון לקהל המתוחכם של חובבי יין אלא לקהל שעבורו היין אינו נושא בפני עצמו אלא מוצר צריכה פשוט, קהל עם שן מתוקה (יש כזה ביטוי בעברית?), עם פורטפוליו מזנים מקומיים ובינלאומיים פופולריים שמתכתב עם השמות המוכרים למדי של עולם היין, ללא יומרות אך עדיין עם עניין, ובסך הכל מספק תמורה נאה למחיר.