ממורתנו בתיה שלו למדנו לאהוב את התנ”ך ולקרוא בו קריאה סקרנית וביקורתית. “אין פה הנחות לבני אדם”, הכריזה פעם אחר פעם. “כדי להבין את הטוב, צריך לזהות את הרע”. בטיולים השנתיים שעטה קילומטר לפנינו, נוזפת בעיניים מכווצות מצחוק: “קדימה, פדלאות! תורו את הארץ!”. מבתיה גור, מורתי לספרות, למדנו לזהות את ההומור בדמויות כמו מרת חוחלקובה מ”האחים קרמזוב”, להתפעל מהראשים המוחלפים של תומאס מן, ולעולם לא לעשות שימוש במאמרים מבלי להביא דברים בשם אומרם (כי זה מביא גאולה לעולם, וגם כי היא הייתה חכמה מספיק כדי לזהות ולתפוס אותנו). “בית הספר אינו מוסד דמוקרטי”, נהגה לומר בעיניים טרוטות בשעה 7:25 בבוקר, בעודה פולטת עשן סיגריית טיים, אם זיכרוני אינו מטעה אותי. “ומכיוון שכך, אנחנו נכבד את העובדה שמישהו חושב ששעת אפס היא דבר נבון”.
מגיל ליטמן, שהיה מחנך ומורה לאזרחות, למדנו שאזרחות היא לא רק תיאוריה. אזרחות היא פעולה יומיומית, ממשית ומחייבת. עבורו, דמוקרטיה לא הסתכמה בצירוף של שתי מילים ביוונית. דמוקרטיה הייתה דרך חיים. “תפגינו אם צריך”, “תשבתו אם צריך”, “עמדו על זכויותיכם”, היה מזכיר לנו. חוץ מזה, הוא היה המורה היחיד שלא חשד שאני סתומה, כך שאני חבה לו בגדול.
והיה גם יצחק בן יחזקאל, המנהל מבית הספר הממלכתי בית הכרם, שהוזמן לפני חודשים ספורים בהתרגשות על ידי שכבה מעליי לכנס מחזור והתייצב בשמחה. בן למעלה מ־90, עם אותו סבר פנים טובות והומור בריא. הוא אפילו מתועד כשהוא מספר לאנשים בוגרים שישבו מולו, וכבר מזמן אינם ילדים, איך הוא זוכר את התלמידה ההיא, כרמית ספיר, שעמדה בדמעות ושאלה אותו כשסיימה את “חוק לימודיה בבית הספר היסודי”, כפי שהגדיר את זה, מה תעשה כעת (אני זוכרת ההפך. ששאלתי אותו בדמעות מה הוא יעשה כעת, כאשר פרש לגמלאות).
מהמחנכת מלכה דש למדנו שאין דבר כזה, שיר מיותר בבוקר. “הַחַמָּה הַיּוֹם זוֹרַחַת/ כָּל הַיּוֹם, כָּל הַיּוֹם/ וְאוֹרָהּ הַטּוֹב נוֹגֵעַ/ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל גּוֹזָלִי/ אֵין סָפֵק שֶׁהוּא נוֹגֵהַּ/ בִּשְׁבִילִי, רַק בִּשְׁבִילִי!”, זימרנו איתה את מילותיה של לאה גולדברג ומשוררות אחרות, וגם הילדים עם הפוטנציאל הציני הקפוא ביותר לא יכלו לעמוד מול האהבה הגדולה שלה. והיו עוד, רבים ורבות טובים וטובות אחרים. הדסה זילברמן הקשובה והחכמה, לאה שרון עם הסבלנות האינסופית ועוד ועוד. מכולם למדנו הרבה מאוד, אבל אולי את השיעור הגדול ביותר קיבלתי דווקא כאמא לילדים במערכת החינוך. זה כמובן מצטרף למה שלמדנו כתלמידים, ויום אחר יום אני מגלה מה נשאר איתי.
בשבוע שעבר, כידוע, המורים פתחו בשביתת אזהרה בחטיבות הביניים ובתיכונים. מורה שאני מעריכה מאוד שיתף את ההורים בלבטיו. בהודעת מייל ששלח, כתב: “הוויכוח נסוב סביב אילו מורים צריכים להתייצב בעבודה ואילו לא. מורה שמלמד גם בחטיבה העליונה, לפי הודעת הארגון, צריך לשבות. מדובר כמעט בכל המורים בבית הספר, כולל אנוכי”, כתב אלינו.
“תשבתו!”, עניתי לו. “אל תתלבטו בכלל”. “נו, ברור”, צקצקה אמא אחת ששמעה אותי מספרת על זה. “כשיש ילדים בגיל הזה, אתם לא נדפקים. היית מדברת אחרת אם הילדים שלך היו יותר קטנים”. ואבא אחר הוסיף: “עכשיו הם לא מפריעים לך. הם עסוקים בענייניהם”. ובכן: לא נכון. לא נכון מארבעה טעמים עיקריים: א. הילדים שלי לא מפריעים לי. לא זוכרת שביקשתי את רשותם לפני שהבאתי אותם לעולם. הם לפעמים מעצבנים אותי, הם נוהמים לעברי ולא תמיד מרוצים, אבל הם לא לקוח שצריך להיות מרוצה, ולפיכך אני לא ממש מתרגשת מזה. ב. מורים הם לא אפסנאות. שישבתו אם פוגעים להם בזכויות, ואני מקווה שיצליחו לעצבן כמה שיותר אנשים. מישהו התרגש ממחאת הנכים עד ששיבשו את התנועה? הרי בני אדם עסוקים בעיקר בעצמם. לכן אני מקווה שהשביתה תהפוך למטרד. לא יודעת למי, אבל שזה יהיה ניג’וס כזה, שלא יוכלו להתעלם מהם. ג. הזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות. מרבית המורים מתפרנסים רע מאוד, כידוע, והגיע הזמן לשנות את זה. הם עוסקים בהצלת חיי אדם. לא פחות. ד. “זכות השביתה היא מזכויות היסוד הכלכליות־חברתיות בדמוקרטיה”, לימד אותנו גיל ליטמן. ואפרופו דמוקרטיה, תזכורת לשר נפתלי בנט: החוק לעידוד מקצוע ההוראה מחכה לך. הוא עבר בקריאה ראשונה ועכשיו הגיע הזמן לקריאה שנייה ושלישית. אל תעכב אותו. עזוב שטויות. תתעסק בדברים האמיתיים. חיי אדם.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 13)
הפעם אני רוצה לספר על משהו מעניין במיוחד: סדנת טעימות שוקולד בחשכה בפסטיבל "אמנות פורצת גבולות" במרכז התרבות "נא לגעת". כל המשפחה מוזמנת לטעימת שוקולדים מוגזמים ומשוגעים בחשכה מוחלטת, למשל פרלינים אקזוטיים, טראפלס מתובלים ועוד הפתעות. הסדנה מונחית על ידי השוקולטיירית ניצה לניאדו וצוות מנחים עיוורים וכבדי ראייה. לא נראה לי שצריך להסביר למה זה כל כך מגניב וחשוב. כדאי כמובן לעדכן מראש על אלרגיות ורגישויות.
מרכז "נא לגעת", נמל יפו, יום רביעי, 29.11, בשעה 19:00, מגיל 8, משך הסדנה: שעה, מחיר: 97 שקלים לאדם
המלצת תרבות
אני מחבבת מאוד יצירות המיועדות לילדים ונבנות בהדרגה, כמו קרשנדו של התרחשויות הנערמות זו על גבי זו והופכות לסל מלא. ראינו את זה ב”אליעזר והגזר” של לוין קיפניס, ב”גן גורים” של רפאל ספורטה, ב”אצא לי השוקה” של דתיה בן דור וכמובן ב”כובע שלי”, וכעת מגיעות אבירמה גולן ורעיה קרס עם “אולי יבוא סנאי”. אלה, ילדה עצמאית במיוחד, רוצה מאוד לפגוש סנאי. בכל יום, בצאתה לדרך, היא מצטיידת במאכלים טעימים עבורו. כל יציאה שלה מן הבית כרוכה במפגש עם בעל חיים אחר, כשהמשותף לכולם הוא דיאלוג קצר, קשב מלא של אלה לצורכיהם והעובדה שהם רעבים. הארנבת רוצה גזר, העכבר - גבינה, וכן הלאה. התוצאה, בליווי האיורים הרכים והנעימים של רעיה קרס, היא סיפור חמוד ביותר על סבלנות, על נדיבות ועל התמדה, כי מי מאיתנו לא רוצה היה רוצה לפגוש סנאי, ולחלוק איתו מן השפע.
"אולי יבוא סנאי" מאת אבירמה גולן, איורים: רעיה קרס, הוצאת כנרת־זמורה ביתן, 72 שקלים