"לא להתייאש/ אסור להתייאש/ כי הגיע זמן קשה/ רק לשמוח יש", כך היה הזמר חסיד ברסלב דוד-רפאל בן-עמי (פיינשיל) מזמר בקולו המרגש את דברי ר' נחמן והיום הגיע היום הקשה מכל. הזמר שהפעם, לראשונה לאחר 30 שנה, נמנע מחמת סכנת הקורונה מלצאת לאומן כדי להשתטח על קבר רבו, הלך אתמול בבוקר לעולמו בגיל 70 מסיבוכי מחלת הקורונה.
"כדי להיזהר, אני לא צריך את הפרויקטור, או איך שקוראים לו", אמר מי שנודע בגלגולו החילוני בלהיט "דזדמונה" בראיון מיוחד לאתר מעריב, שפורסם לפני חמישה שבועות והיה האחרון בחייו. "הוא וחבריו לא יגידו לי אם לצאת או לא. אני מצפצף עליהם ולא שומע להם בכלל. אין לי צורך בהם כדי לשמור על עצמי, כשכמי שנמצא בקבוצת סיכון, אני לא יוצא אפילו לבית הכנסת ולמקווה. כי די במספר הרב של החולים במחלה בישראל, לא כל שכן המתים ממנה, כדי להרתיע".
בן-עמי, מחלוצי היוצאים לאומן עוד כשהדבר היה בגדר סכנת נפשות, נשאר בראש השנה בביתו, בירושלים, אבל מחה נמרצות על איסור הנסיעה לשם. "בבלפור יותר גרוע פי כמה וכמה", טען. "המפגינים עומדים שם צפופים ומצפצפים על הוראות משרד הבריאות בלי אפילו סנטימטר של זהירות מהמגפה".
באותו ראיון הוא העלה הצעה איך למגר אתה קורונה. היה צורך להטיל סגר חלקי מדי יום מחמש אחרי הצהריים עד חמש בבוקר ובסוף השבוע - משישי בחמש אחרי הצהריים עד ראשון בחמש בבוקר. כך אין בילויים, אין בתי-כנסת ואין אומן. אם סוגרים, אז הכל!"
בן-עמי, שכונה מילדותו דדי (ד' ראשונה קמוצה), היה מראשוני האומנים שחזרו בתשובה. בראשית 99' חשפתי בכתבה בלעדית את סיפורו הבלתי שגרתי, כשליוויתי אותו מביתו דאז בבית"ר עילית, לערש ילדותו במושב נהלל, כאשר הוריו היו עדיין בחיים.
כך נפתחה אותה כתבה שפורסמה ב"מקור ראשון": "זר לו היה נקלע למושב נהלל, לא היה מאמין למראה עיניו, כשבשדות המושב נראה חסיד לבוש במגבעת שחורה ובקפוטה, נוהג בטרקטור במיומנות ראויה לציון. אבל חברי המושב, שבו רווחה תמיד מידה מסוימת של יידישקייט, זה מכבר אינם מופתעים מהמראה הלא רגיל. הם יודעים שר' דוד-רפאל, נכדו של יוסף בן-עמי, מייסד בית הכנסת במקום, בבואו להתארח בנהלל אצל הוריו אחיה וחוה, נוהג להתאפס של הגרסא דינקותא שלו בנהיגת טרקטור תוך כדי שירה חסידית מעומק הלב".
בן-עמי, זמר עם להיט אחד בגלגולו החילוני, יצא לא מסופק משירותו הצבאי בלהקות פיקוד הדרום והצפון, למד משחק בסמינר הקיבוצים ובמשך שנה שיחק בתיאטרון הקאמרי. נפשו, שלא ידעה מנוח, הביאה אותו עד להתכנסות של חסידי זן בודהיזם ישראלים במנזר ירושלמי עם נזיר אורח מיפן. שם חווה הארה, שהביאה אותו לחיק האמונה. מה שהחל באירוע שבו פגש את הרב ישראל-מאיר לאו ונמשך במפגש מדהים עם הרבי מלובביץ', בניו-יורק, הביא אותו אל חסידי ברסלב, שבמחיצתם המשיך ביתר שאת את פועלו כזמר.
בראיון האחרון שלו הפציר שלא לכנותו כוכב זמר חסידי. "כוכבים יש רק בשמים", קבע. "כל הפולחן הרווח בבידור של עבודת הכוכבים מנוגד לערכי היהדות. לכן, לא אהבתי את הפסטיבלים החסידיים, שבהם ראיתי החטאה של המטרה, שיש בה זיכוך הנפש, דבקות בהשם ושמחה עילאית".
בו-עמי, שהיה ממתנגדי ההתנתקות נוסח שרון ולפני הגירוש מגוש קטיף בא לעודד את מתנחלי נוה-דקלים, השתתף בקיץ 2009 בהפגנת חסידים שהגיעו לאוניברסיטה בר-אילן שבאו להפגין שם עם טלאי צהוב על הקפוטות שלהם נגד בנימין נתניהו, שנשא שם את נאום בר-אילן, השנוי במחלוקת שלו ונגד נשיא ארצות הברית דאז, ברק אובמה. "אני לא בפוליטיקה - לא בימין, לא בשמאל - רק בעד ארץ-ישראל", אמר לי אז בן-עמי. "אובמה הפך את עורה שלאמריקה במחי יד ומתחנף לערבים בשעה שעלינו מרחפת סכנת מוות".
בראיון האחרון היה נסער גם אם הדבר לא ניכר בקולו הרך. "לא להאמין איך אלפי פרועי דמוקרטיה משתוללים בהפגנות, בחופי הים ובפארקים בלי שום הגבלה בריאותית", השתומם. "מדהים איך ששוטרים מתעללים במפגינים חרדים ומכים אותם מכות-רצח".
ר' דוד-רפאל הותיר אחריו אשה וארבעה ילדים. יהא זכרו ברוך.