עשרות קהילות יהודיות בעולם ציינו את הטבח: כאב משותף שמאחד

יהודים ברחבי העולם התכנסו לזיכרון ולתפילה לציון טבח חוג’אלי, במקביל לטקסים שנערכו בישראל. הקורבנות בחוג’אלי ובעוטף עזה הפכו לסמל של כאב משותף ולחיזוק הקשרים הדיפלומטיים בין אזרבייג’ן לישראל.

עשרות קהילות יהודיות יוצאי אזרבייג’ן, בישראל ובעולם, ציינו היום את יום הזיכרון לטבח חוג’אלי – אירוע טראגי שהתרחש לפני 33 שנים, שבו נהרגו 613 תושבי העיר במהלך מלחמת נגורנו-קרבאך. בלילה שבין 25 ל-26 בפברואר 1992, כוחות ארמניים תקפו את העיירה חוג'אלי שבחבל קרבאך, ואלפי אזרבייג’נים גורשו מבתיהם.

בקהילות היהודיות הדליקו נרות זיכרון, נישאו תפילות והתקיימו טקסים מרגשים לזכר הקורבנות, תוך הדגשת הקשר המיוחד בין אזרבייג’ן לישראל והאזכור של אירועי השבעה באוקטובר.

הרב זמיר איסאייב, רב הקהילה הספרדית בבאקו, הדגיש את ההקבלה בין שני האירועים: ״ההקבלה בין חוג’אלי לבין הטבח של ישראלים בעוטף עזה היא ברורה מאוד לאזרבייג’נים. זו בדיוק הסיבה לכך שכאשר האזרבייג’נים ראו את מעשי הזוועה של הטרוריסטים ב-7 באוקטובר, הם הגיעו בהמוניהם לשגרירות ישראל עם פרחים, דגלים וצעצועים, כדי להביע סולידריות״.

באזרבייג’ן נראתה סולידריות יוצאת דופן עם ישראל, כפי שצוין בדו"ח של המרכז הישראלי בגין-סאדאת, שבו הודגש כי המדינה לא חוותה הפגנות פרו-פלסטיניות, ואף הגדילה את אספקת הנפט לישראל, למרות לחצים מצד טורקיה ואיראן.

גם בבית הספר היהודי בבאקו, בהנהגת הרב איסייב, נערך טקס זיכרון ל-613 הקורבנות שנרצחו בחוג’אלי, ובהם הוזכרו קורבנות ה-7 באוקטובר. בישראל, יוצאי אזרבייג’ן ציינו את היום בטקסים מרגשים, תוך הדגשת הקשר ההיסטורי והתרבותי העמוק בין שני העמים.

״בחוג’אלי ובעוטף עזה, הטרוריסטים ניסו לשבור את רוח העם באמצעות מעשי טבח אכזריים, אבל נכשלו בכך״, אמר נשיא הארגון הבינלאומי “אזיז” - אזרבייג’ן ישראל, אדם אמילוב, אשר ארגן את טקס הזיכרון בישראל. ״הטרגדיות המשותפות לא רק קירבו את העמים, אלא גם חיזקו את הקשרים הדיפלומטיים והתמיכה ההדדית בזירה הבינלאומית״.

״ליוצאי אזרבייג’ן החיים בישראל יש תפקיד מיוחד בהעמקת היחסים החמים בין המדינות. יהודי אזרבייג’ן, שגדלו בתרבות של ידידות וכבוד הדדי, הפכו לגשר חי בין שתי המדינות״, הוסיף אמילוב.

הזיכרון לקורבנות נשמר, אך לצד זאת, אזרבייג'ן וישראל ממשיכות לחזק את קשריהן, מתוך הבנה שהכאב ההיסטורי המשותף הפך לגשר של אחדות ותקווה לעתיד.