פילנתרופים משפיעים רואים בישראל אפיק לחיזוק הזהות של יהודי אמריקה

מותג ג'ינס פופולרי הוא סמל לא צפוי לידידות מוקדמת בין ישראלים ליהודי אמריקה, אך כאשר שאלנו שתי דמויות מובילות בעולם היהודי על הזיכרונות הראשונים שלהן מאותה מערכת יחסים, שניהם זכרו את אותן חבילות קטנות עם ניחוח של "אמריקנה", שהגיעו למפתן דלתם של ישראלים רבים.

הפילנתרופ היהודי־אמריקאי והפעיל החברתי, ג'יי רודרמן, נשיא קרן משפחת רודרמן, גדל בארה"ב בידיעה שיש לו קרובי משפחה בישראל. "היו לנו קרובי משפחה מהצד של אבא שלי שעלו לארץ בסוף שנות ה־40, תמיד היה לנו קשר הדוק איתם. המשפחה של אמי הייתה מעורבת בארגון הנוער האמריקאי יהודה הצעיר, והם עלו לארץ אחרי שנת 1967, אז תמיד היו לנו את הקשרים המשפחתיים האלה לישראל", אמר רודרמן.

במקביל, עפרה שטראוס, דור ראשון בישראל, נזכרת ששמעה בילדותה על קרובי המשפחה ה"כמעט מיתולוגיים" מארה"ב ששלחו דברים נחשקים לביתם. שטראוס עומדת כיום בראש חברת המזון והמשקאות השנייה בגודלה בישראל, אבל ההתחלה שלה הייתה צנועה יותר. שטראוס, ילידת נהריה שבצפון הארץ, הצטרפה לעסק המשפחתי כילדה צעירה. היא אף הצטרפה לאביה במשלוחי הלילה של העסק, ונשאה חבילות כבדות של מוצרי חלב.

הדוד מאמריקה

בעבור משפחתה וישראלים רבים, היו יהודי אמריקה "האח הגדול". ישות שדואגת לכולם. "אני זוכרת את הסיפורים מאמי על הסוכנות היהודית לאחר המלחמה, לפני שעלתה לארץ ב־1949 מקרואטיה. כולם היו עניים מאוד, והמקומיים קינאו ביהודים שיש להם את ישראל שבאה לעזור להם להתחיל חיים חדשים".

הזיכרון של רודרמן מישראל הצעירה הנאבקת על חייה משקף את החוויה של שטראוס מהתקופה. הוא ביקר בישראל לראשונה בתחילת שנות ה־80, כשהיה בן 13, לאחר בר המצווה שלו. "המדינה הייתה בשלבי התפתחות", הוא מספר, "אני זוכר שבן דוד שלי אסף אותי בשדה התעופה. כשנסענו, שאלתי אותו למה יש כל כך הרבה זבל בצד הדרך".

ככל שישראל המשיכה להתפתח ולשגשג, כך גברה גם מעורבותו של רודרמן בשיח סביב סוגיות מפתח הנוגעות ליחסי ישראל ויהדות ארה"ב, גם כאשר הנושא שנוי במחלוקת או עלול להוביל לעימות כזה או אחר. רודרמן מציין שהמאמצים הנוכחיים של הקרן משקפים את שורשיו. "גדלתי כמיעוט באזור בוסטון. גרמו לי להרגיש כמיעוט, והייתה אנטישמיות רבה. אז כשהגענו לארץ, והסתובבנו כאן, זו הייתה הרגשה כל כך קסומה בשבילי באופן אישי, כנער צעיר, שכן כמעט כולם בארץ היו יהודים. מעולם לא חוויתי דבר כזה. הפעם היחידה בביתי שבארה"ב שבה הייתי בקרבת כל כך הרבה יהודים הייתה בבית הכנסת. הרעיון שאפשר סתם להיתקל במישהו ברחוב, בין אם זה הבחור שאוסף את הזבל או שוטר, ושהם בהכרח יהיו יהודים, זו הייתה חוויה מדהימה עבורי באותה תקופה".

במשך יותר משני עשורים עומדת הקרן בראש יוזמות מגוונות לחיזוק מערכת היחסים של ישראל ויהדות ארה"ב. בין היתר, כוללת הפעילות את הקמת השדולה בכנסת לחיזוק הקשר עם יהדות ארה"ב, שמטרתה להעלות את הנושא במסדרונות הכנסת, תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה, תוכנית לימודים לתואר שני המכסה מגוון נושאים הנוגעים לחיים היהודיים האמריקאיים ולחברה האמריקאית, עריכת כנסים ומחקרים המספקים ידע ונתונים למקבלי החלטות ולמובילי דעת קהל כדי להבין את המגמות הנוכחיות ביחסי ישראל־יהדות ארה"ב ואף הפקת סדרת רשת מקורית בת 10 פרקים, "הפודי היהודי", במטרה להעמיק את הידע של ישראלים על הקהילות היהודיות בארה"ב דרך נושא האוכל.

היוזמות של הקרן מבטאות את הפילוסופיה והגישה הייחודית של רודרמן ליצירת שינויים: הרעיון שהעלאת מודעות ופילנתרופיה - תחומים שנחשבים באופן מסורתי כמגזרים נפרדים - יכולים למעשה ללכת יד ביד.

"כדי להביא לשינוי חיובי בחברה אנו משלבים את תחום העלאת המודעות בעבודה שלנו, גם על חשבון ביקורת מסוימת שעולה כלפי דברים מסוימים שקורים בקהילה, שאותם אנו שואפים לשנות", הוא מסביר. "אנחנו נוקטים עמדות נחרצות ומשתמשים בשפה ברורה. מדוע קרנות וארגונים פילנתרופיים אחרים לא עושים זאת מספיק? במקרים רבים הפעולה לוקחת זמן, והדבר לא טבעי בעבורם. לעתים הם אף לא מגיבים לאירועים מרכזיים שמדווחים בחדשות מתוך חשש לאכזב תורמים או שותפים אחרים. אחרים רק מממנים העלאת מודעות, אבל לא לוקחים את המשימה על עצמם".

שטראוס בקוסמטיקה

בינתיים, שטראוס, דמות בולטת בפני עצמה בעולמות העסקים והפילנתרופיה, אומרת שהתקרבות בין הקהילות היהודיות הישראליות והאמריקאיות, הייתה בשבילה תהליך טבעי. היא הגיעה לראשונה לארה"ב בגיל 25, כשעברה לגור בניו יורק, זאת לאחר שחמיה נפגש עם לאונרד לאודר ומצא לה עבודה בחברת אסתי לאודר.

"בעלי ואני עברנו לניו יורק והיו לנו מערכות יחסים בעיקר עם יהודים־אמריקאים, וזה באמת הרגיש מאוד טבעי". הם פגשו לעתים קרובות מכרים יהודים באמצעות הוריהם ודרך העבודה, "שתי שאלות וישר הבנת אם אלה שמדברים איתך הם יהודים או לא".

במהלך אותה תקופה בחייה שלחה אותה אסתי לאודר אינטרנשיונל להפעיל תוכניות הכשרה במדינות שונות באירופה. "זה היה יום כיפור וטסתי בדיוק לאוסטריה. פתאום נפל לי האסימון והבנתי, וואו, אני לא מתכוונת לעבוד יותר ביום כיפור. הרגשתי שמשהו שהוא חשוב ביותר עבורי פשוט התפספס בלי ששמתי לב, ופתאום המרחק הזה מהבית ומהארץ הכה בי. החלטתי בעקבות זאת שיש דברים מסוימים שנתחיל לעשות כמשפחה, כמו למשל ללכת לבית הכנסת, כי אחרת אנחנו לא נרגיש יהודים". היא נזכרת שזה היה רגע ההארה הגדול שלה. "כישראלים אנחנו יכולים להרגיש יהודים בכל מקום שאנחנו הולכים בארצנו, אבל כשאנחנו עוזבים את הארץ עלינו להיות אקטיביים ביהדות שלנו".

לדבריה, התקופה שבה התגוררה בארה"ב היא שהובילה אותה בהמשך הדרך להתמנות לחברה בוועד המנהל של הסוכנות היהודית. "בקושי היו אז ישראלים בדירקטוריון", אמרה. "באמת הרגשתי שזה משהו שגורם לי לרצות לפעול, עושה לי חשק לקום בבוקר. הרגשתי שיש לי את הדבר המדהים הזה, שהוא עבורי השבט היהודי".

שטראוס אומרת כי במהלך עשר שנותיה בהנהלת הסוכנות היא למדה להעריך את "מבנה הקהילות היהודיות בארה"ב. תמיד אמרתי לעצמי: וואו, אני ממש בת מזל להיות חלק מהעם הזה". שטראוס מסבירה כי גם שנים לאחר מכן, כיושבת ראש קבוצת שטראוס, היא "עוברת דרך השבט שלנו בכל פעם שאני בחו"ל. יש לנו עסקים במקומות שונים בעולם, וזה הפך להיות טבעי עבורי במהלך שיחות עם אנשים שאני פוגשת להבין תוך כמה דקות שיחה אם הם יהודים".

בין זהות לביטחון

בעבור רודרמן, ניווט בעולם היהודי־הישראלי היה משהו שלא תיאר לעצמו שיעשה בחייו הבוגרים. הפעם הראשונה שבה הכיר באמת ישראלים ילידי הארץ, הייתה כשפגש את רעייתו שירה ומשפחתה. הוא זוכר שזה היה "סוג של הלם תרבותי. לא רק שהם היו ישראלים, אלא שהם היו ספרדים ופתאום, הייתי מוקף במאות קרובי משפחה חדשים".

כדמויות מובילות בעולם הפילנתרופי, שטראוס ורודרמן מודעים לאופן שבו שינוי מעמדה של ישראל עזר להצית את הצורך שלה בפילנתרופיה, מבלי להסתמך רק על תרומות מחו"ל. רודרמן מציין שישראל הייתה בעבר מדינה סוציאליסטית מאוד, ובמשך עשרות שנים לא הייתה סוגיית הפילנתרופיה בראש סדר העדיפויות.

"בהתחלה הממשלה דאגה לכל היבט של החיים. ואז פתאום נכנסו לתמונה פילנתרופים ישראלים ואמרו אנחנו הולכים להיות מעורבים בפרויקטים גם אם הממשלה כבר הייתה מעורבת". בהתחלה היה חשד. אנשים תהו, "כפילנתרופ, למה אתה מסתבך בפרויקטים האלה? מה המוטיבציה שלך ומה תרוויח מכך?", אומר רודרמן.

שטראוס מסכימה: "זה גם עניין דורי. אנשים התחילו להרוויח כסף. יזמים ישראלים החלו למכור את העסקים שלהם לחברות אמריקאיות בכסף גדול". היא מוסיפה כי "בכל מקום שאני נוסעת אליו בארה"ב לעסקים, והאנשים שאני פוגשת מגלים שאני ישראלית או יהודייה, הם תמיד מדברים על הנדיבות של הקהילה היהודית באמריקה. זה כמו מיתוס כזה שהוא בכלל לא פרופורציונלי לגודל שלו".

שטראוס מבקשת להדגיש משהו, שחשוב לה שקוראי הראיון יבינו. "אני לא חושבת שזה כבר קשור אך ורק לכור ההיתוך, אנחנו לא צריכים להיות זהים. אבל בסופו של יום אנחנו חולקים כל כך הרבה דברים במשותף. בין אם אתה יהודי אמריקאי או יהודי ישראלי, אנחנו עכשיו במרחק כמה דורות מהיהדות הזו שבאמת התרכזה רק סביב אמונה. ולכן, כמו כל דבר אחר, אנחנו צריכים לפתח רבדים נוספים לקשר בינינו שיחזקו את הכבוד ההדדי אחד כלפי השני".

כשישראל נמצאת בשנת חגיגות יום העצמאות ה־75 שלה, מאמין רודרמן כי "הישרדותה של ישראל חשובה לאין ערוך עבור העם היהודי. אנחנו כבר יודעים איך זה היה להיות יהודי בלי מדינת ישראל, בלי ביטחון של מדינה יהודית, מקום ללכת אליו, מקום להגן עליו, ומקום להיות בו כשהיהודים בצרה. אני לא חושב שאנחנו רוצים לחזור לשם, ולכן אני חושב שעלינו לעשות הכל כדי לוודא שמדינת היהודים תמשיך להיות חזקה ובטוחה, ושלעולם לא נאבד אותה".

בכל הנוגע ליהודי ארה"ב, הוא מוסיף כי: "הם צריכים את ישראל כמקום שיעזור לחזק את זהותם". ג'יי רודרמן הוא נשיא קרן משפחת רודרמן ועורך דין אמריקאי, פעיל זכויות אזרח למען אנשים עם מוגבלויות ופילנתרופ. הוא נשוי לשירה והם גרים באזור בוסטון שבארה"ב יחד עם ארבעת ילדיהם.

עפרה שטראוס היא אשת עסקים, יו"ר קבוצת שטראוס, חברה בינלאומית למזון ולמשקאות, הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב. שטראוס שימשה מאז 2011 עד לפני מספר שנים כיו"ר לשכת המסחר ישראל־אמריקה.

הראיון הוא פרויקט משותף של קרן משפחת רודרמן והג'רוזלם פוסט לכבוד יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל, ומתוך הכרה בקשר המיוחד שלה עם יהדות ארה"ב.