לא מראות הזוועה של חלקי אדם ולא הדם במשאיות הקירור, שם היו הגופות מונחות זו על זו בערמה אינסופית. הרגעים ששברו את שר הדתות, מיכאל מלכיאלי, היו דווקא בלוויות הרבות שבהן נכח, כשראה ילדים קטנים מחבקים את הארון, או האלונקה שבה הובלו הנופלים והנרצחים לדרכם האחרונה, וקוראים לאמא, לאבא, או לאח שלא ישובו עוד.
לא אחראי סדרתי: נתניהו לא ידע, לא שמע, לא ראה ולא הוזהר | דעה
"אני יודע שהילד הזה", הוא אומר, "כבר לא יחזור להיות מה שהיה לפני האובדן הנוראי. עם אבא שנרצח בגיל 28, עם מה שהוא ראה, ושמע וחווה לפני מותו, וילד קטן שמתגעגע אליו. או אבא שמתקשר אליי וביקש עזרה בנשיאת בנו היחיד אל הקבר. אני לא מכיר אותו, אבל יודע שהוא יישאר ערירי עד סוף ימיו. אי אפשר לשאת את זה. לראות את החיים הרבה יותר קשה מלראות את המתים, גם כשמצבם מזעזע".
במהלך החודש וחצי שחלף מאז הטבח בדרום, מלכיאלי עובד בלי הפסקה, יממה מתחברת לזו שאחריה, העשייה לא נפסקת. איכשהו, בבליל ההתרחשויות הבלתי פוסק, הפעילות של המשרד לשירותי דת, אחד ממשרדי הממשלה היחידים שמתפקדים באופן מעורר התפעלות, נשארת מתחת לרדאר.
את העיסוק באסון שנפל על כולנו הוא התחיל עוד לפני שמישהו דמיין שאירוע כזה יכול להתרחש. בסוף מאי שלח מלכיאלי מכתב ליוסי פוקס, מזכיר הממשלה, ובו התריע שהמשרד שלו לא ערוך לקבורת נפטרים בשעת חירום. כשנכנס למשרד הדתות, ביקש מאנשיו לבדוק את תחומי אחריותו וגילה שמשנת 2017 משרדו קיבל ממשרד הפנים את האחריות לקבורה בחירום.
מאז כמעט שלא נעשה דבר, למעט כמה דיונים במל"ל, שבסופם נקבע שיש להקצות סכום של 50 מיליון שקל להשלמת ההיערכות. מכיוון שהסכום לא הועבר, היה ברור לשר כי במקרה של אסון המוני, כפי שאכן קרה, לא יהיה מענה הולם לקבורה.
במכתבו לפוקס, קבל השר שהממשלה הקציבה לטובת ההיערכות חצי מיליון שקלים בשנת 2023, ועוד מיליון שקל ב־ 2024, סכום שלא מאפשר אפילו להתחיל להניע את התהליך ולכן לא יוכל לקחת את האחריות לקבורה המונית במקרה חירום. אבל כשהגיע רגע האמת, הוא נכנס מתחת לאלונקה, תרתי משמע, שם את האזהרות בצד והתחיל לעבוד כמו שהוא יודע.
בבוקר ה־7 באוקטובר יצא מלכיאלי עם ילדיו להתפלל כרגיל. באיזשהו שלב ניגש אליו המאבטח באמצע התפילה, מה שלא קורה לרוב, ועדכן אותו שיש אירוע בעזה. עוברת עוד שעה בערך, ושוב המאבטח ניגש אליו, קורא לו הצדה ואומר שההנחיה לשרים היא להיות בבתיהם עכשיו. הוא עוד ניסה להתווכח ולהגיד שנוכחותו לא הכרחית, אבל המאבטח התעקש. חצי שעה מאוחר יותר פילחה האזעקה את האוויר.
בלי פאניקה
"הוא אמר לי שיש לפחות 100 הרוגים ויש חטופים, בתקשורת שלנו הכל מעורפל, אבל באתרים בעזה מדווחים שפרצו את הגדר, לקחו חטופים. אמרתי לו, 'עובדים עליך, עושים תעלול'", הוא אומר. "ואסון מירון עולה לי בראש. שם היו 45 מתים, פה 100. וכל חצי שעה הוא חוזר עם עוד ועוד דיווחים קשים, מספר ההרוגים עולה ואחרי שלוש שעות הוא מודיע שיש ישיבת ממשלה. אני חושב לעצמי, אני לא איש ביטחון, מה קורה כאן?"
"ועובר לי בראש המכתב שכתבתי למזכיר הממשלה כשנכנסנו למשרד, שאנחנו לא ערוכים לקבורה המונית בחירום. אחר כך אמרתי את זה בישיבת הממשלה, ושוב שלחתי מכתב ושום דבר לא זז. דרשנו לקנות מכולות קירור, אלונקות, ארונות קבורה שיהיו מוכנים, 50 מיליון, זה גרושים ברמת תקציב מדינה".
"ובמוצ"ש כבר מדברים על 500 הרוגים, חטופים, טבח במסיבה, צה"ל לא משתלט על האירוע ויודע שמשרד הפנים לא יוכל לטפל בזה. אני מתקשר למנכ"ל שלי יהודה אבידן ואומר לו, מתחילים להיערך. ומספר הנרצחים עולה ועולה ואין מושג איפה הוא ייעצר. אני פונה לראשי רשויות ומועצות דתיות באופקים ובנתיבות ואומר: 'תתחילו לחפור קברים, בסתר, בחושך, שאף אחד לא יראה, ותכסו בברזנט, כדי לא לעורר פאניקה'".
"באופקים אומרים לי, הגיע אוטובוס שבתא המטען שלו יש 60 גופות ולנו יש מקום למקסימום 30 גופות במקררים. מצאו אולם עם מזגנים, כיוונו אותם לטמפרטורה הכי נמוכה, והניח אותן שם. הכל היה מלא בדם. בראשון בבוקר, בלי לקבל אישור מהחשכ"ל, ובלי מכרז, קיבלתי החלטה להשכיר קונטיינרים של קירור ושלחנו גם לאשדוד ואשקלון".
המדינה קיבלה החלטה להעביר את הגופות לבסיס "שורה" ואתם לא בתמונה.
"ועל פי החוק, האחריות שלנו מתחילה כשהגופות עטופות בשקית והן עברו זיהוי ודאי. בדרך כלל, מיד אחרי הזיהוי, הגופה נשלחת לקבורה לפי מקום המגורים. כשראינו את הכאוס והבלבול הנוראי שהיה שם קיבלנו החלטה לבטל את גופי הקבורה בארץ. לא כל גוף קבורה יודע להתמודד עם גופות במצב שקיבלנו, לא רצינו שיצלמו אותן, שזה ייצא משליטה. על פי ההלכה, הגופה צריכה לעבור תהליך טהרה, שהיה מאוד מסובך".
"הקמנו חפ"ק חללים בראשון לציון, מקום שיודע לעשות טהרה כזו ולבנות גופות עם איברים חסרים, כך שתראינה שלמות. הודענו לשורה שהחללים מוכנסים לאמבולנסים שלנו, שמשנעים אותם לראשון לציון. בדיעבד זה היה נס. כי אם לא היינו עושים הליך מסודר ומתועד כמו שצריך היו יכולות לקרות טעויות טרגיות. כמו שני חללים עם אותו שם, שזיהינו לפי סימנים מזהים כמו קעקוע של פרפר, או צלקת. הגופות טוהרו ונעטפו בתכריכים. הצענו למשפחות להימנע מלראות את המתים, כדי לחסוך להן סבל, אבל מי שהתעקש, אפשרנו לו להיפרד בדרכו".
"התנתקנו מפיקוד העורף, אבל עבדנו לצדו. החלטתי שכל משפחה תוכל לבחור לקבור את היקר לה בכל מקום בארץ, בחינם ובאיזו שעה שיהיה לה נוח, שלוש־ארבע לפנות בוקר אם צריך. קבורה אזרחית, מושהית, מיידית. לא רציתי שיבואו להתחשבן אחר כך עם המשפחות השכולות, אלא איתי. אני איש הקשר. משנע את הגופה, מנהל את הקבורה וקובר את המת".
קבורה זמנית
אחד האתגרים הגדולים היה עריכת לוויות ביישובי העוטף. לפי הנחיות פיקוד העורף, אסור היה לקיים לוויות של מעל לעשרה משתתפים, ואלה שנקבעו, בוטלו שוב ושוב בגלל ירי ומתיחות ביטחונית. מלכיאלי היה צריך למצוא פתרון יצירתי תוך כדי תנועה. "אדם דתי רוצה קבורה כמה שיותר מהר. אבל יש מורכבות. משפחות שכמה בני משפחה נרצחו, ורצו לקבור אותם ביחד, ביקשו להמתין לזיהוי. נתתי הוראה לחכות ובאיזשהו שלב הבנו שצריך קבורה זמנית".
קבורה זמנית אף פעם לא הייתה בישראל.
"לא, למה לפתוח קבר? אבל משפחה רוצה לקבור את היקר לה בקיבוץ שנחרב, ואי אפשר, והלוויות המצומצמות יצרו מתיחויות, מי יוכל להיות נוכח, לצד פחד להיפגע. חשבנו שנוכל לערוך טקס גדול במקום מותר ואחר כך רק עשרה אנשים ילוו את המת, אבל זה לא עבד. הרבנים אישרו קבורה זמנית בארונות. רצינו מקום במרכז הארץ, במקום מוגן שייתן מחסה למשתתפים אם יהיו אזעקות, חברה קדישא חזקה. קנינו 500 ארונות וחפרנו 500 קברים בבית העלמין ירקון".
"ואז החלטנו להתייעץ עם גלעד קריב ורם שפע, שמכירים את אורח החיים של הקיבוצניקים, וביקשתי, 'תלמדו אותי'. הם אמרו שקיבוצניק רוצה להיקבר בקיבוץ, אז הכשרנו עוד שתי חלקות, בשפיים וברביבים - ונתנו למשפחות לבחור בין שלוש האפשרויות. מכיוון שבמדינה שלנו, מה שלא קורה עכשיו, לא קורה בכלל, שילמנו מראש לבתי העלמין בכסף שלא היה לי ובלי לקיים דיון עם החשכ"ל".
ההחלטה שקיבל מלכיאלי יכולה הייתה לעלות לו ביוקר. משרד הדתות מעסיק כ־5,000 עובדים, כולל אלה שבתאגידים המקומיים, בתקציב כולל של כמיליארד שקל, מה שהותיר אותו עם קופה ריקה והתחייבויות של עשרה מיליון שקל. "בחשכ"ל רצו פירוט. שאתחיל להוציא מכרז על אצבעות ורגליים? אמרתי, תיקחו, תקנו, תשלמו מה שצריך, ואני אתמודד אחר כך, קבורה, העתקה וקבורה קבועה. בחודש קברנו עוד 900 מתים, בנוסף ל–3,000 הלוויות שאנחנו עורכים בחודש ברחבי הארץ. הפעלנו חמ"ל של 24/7 בשורה, כי לא סמכנו על פיקוד העורף. קיבלת גופה, וידוא תאריך פטירה, תעודת פטירה, שמישהו יקבל אותה בראשון לציון, להודיע ל־443 כדי שיודיעו למשפחות, והכל תחת הריח הנורא והלחץ, ויש גם בלבולים. אסור לטעות".
איך האנשים שלכם החזיקו מעמד אחרי החשיפה למראות הקשים ולזוועות?
"את הנזקים שספגו נראה בהמשך. אנשים התעלפו, התמוטטו. בסוף השבוע הראשון, התקשרתי לכל העובדים לשאול מה שלומם. אנשים התפרקו מבכי. הנשים שלהם אמרו שהם לא מצליחים לישון, והם חייבים טיפול אמיתי".
"העובדים שלנו, שהיו חשופים למראות האסון, ילכו לטיפולים נפשיים, כולל עובדי המועצות הדתיות. איך אפשר להכיל כשמגיע קונטיינר מלא בגופות, ועוד אחד, ועוד אחד וזה לא נגמר. כמות אדירה של שקיות, איברים קטועים, באיזשהו שלב מאבדים את התחושה שכל אחד זה עולם ומלואו. בשבועות הראשונים היינו כל כך בלחץ, שלא הספקנו לחשוב על כלום. אבל בשעות שאחרי העבודה זה צף. מה ראיתי, הכמויות, הזוועות".
שקית הממתקים
הוא בן 41, נשוי פלוס שבעה, ירושלמי מאז ומעולם. הוא למד תואר ראשון בחינוך ובמחשבת ישראל, ושני במנהל ציבורי. אחרי קריירת הוראה בישיבת תפארת צבי וניהול מרכז קהילתי, נבחר למועצת עיריית ירושלים ומשם עבר לפוליטיקה הארצית בש"ס ונכנס לכנסת לפני כמעט שמונה שנים. הוא כיהן כיו"ר הסיעה ובכנסת האחרונה מונה לשר לענייני דת, ותקופה קצרה היה מ"מ שר הפנים, עד למינויו של ח"כ ארבל לתפקיד השר.
בניגוד להרבה שרים בממשלה, שחששו מתגובות הציבור, אתה בחרת להגיע ללוויות.
"מי שקשה לו, אני לא בא בטענות. לפעמים עושים לך פרצופים, כועסים עליך, חושבים שאתה חלק מהכישלון. הכלתי. הם כועסים בצדק. אדם שאיבד בן משפחה הוא לא קוטר. הוא באבל. המשימה שלנו להיות לצדם ואין לנו את הפריווילגיה לא להיות שם. היו לוויות שגם הספדתי".
אתה לוקח אחריות. ראש הממשלה לא. הוא צריך להתפטר?
"אנחנו בש"ס לא מדברים פוליטיקה במלחמה".
ואחריה?
"נדבר אחריה. אנחנו מאוד שמחים שגנץ נכנס לממשלה ונשמח מאוד אם גם לפיד וליברמן יצטרפו. צריך לשים הכל בצד ולשדר עוצמה ואחדות".
אפרופו אחדות, זה הזמן להעביר כספים קואליציוניים?
"בסוף כולם מבינים שיש מלחמה שנכפתה עלינו, שתעלה 200 מיליארד שקל. בשעת מלחמה אין התחשבנות, הממשלה צריכה לשחרר כספים ויתכבדו ראשי הקואליציה, יישבו ויקבלו החלטות".
רוב משרדי הממשלה לא מתפקדים. הכאוס מביך.
"אני לא יודע לבקר ספציפית, אבל זה לא בסדר. תפקיד השר הוא לשבת עם המנכ"ל וראשי האגפים, ולראות מה הוא יכול לתת במאמץ הכולל. הלכתי לבתי המלון לשמוע את המפונים, הטילו בי דופי, אבל הייתי שם, במעלה החמישה, לאונרדו ים המלח".
אתה מצטער על ההתעקשות להעביר את הרפורמה המשפטית, ועל ההשלכות שלה על החברה הישראלית?
"קשה מאוד לדבר על מה שהיה, כי נדמה שעברו כבר 30 שנים מאז. היה פה קרע אמיתי, ולצערי התאחדנו באסון. יותר ויותר מחלחלת ההבנה, שאנחנו צריכים ממשלה רחבה עם קונצנזוס מקיר לקיר".
ואולי את מיליון השקל שהשקעת לפני החג בחגיגות שמחת תורה, בין היתר בקניית שקיות ממתקים לילדים על חשבון המדינה, יכולת לנצל עכשיו לצרכים דחופים יותר.
"שחטו אותנו על שקיות הממתקים שרצינו לחלק בהקפות של שמחת תורה, על במבה וביסלי. בסוף חלק קטן מהן חולקו בבתי הכנסת, והרוב נשלחו לחיילים".