יש, יש, יש חגיגה: רשת מאפה נאמן מציינת 80 שנה

"תכננו לעשות בחנוכה הפנינג נחמד לחגיגות ה־80 שנה לרשת. המחשבה שלנו הייתה למתג את כל הסניפים בסימן 80 שנה, להוציא סופגניות מיוחדות בסימן 80, אבל בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה שהחלה שינינו את הקונספט לביחד ננצח", אומרת מימי נאמן־שייך, אחראית שיווק ופרסום ברשת מאפה נאמן. "הוצאנו גם סופגנייה בשם ישראלה - סופגנייה כחול־לבן במילוי קרם פטיסייר, בציפוי שוקולד לבן, בעיטור סוכריות מאורכות בצבעי הדגל ובצירוף דגלון ישראל".

"חנוכה זה חג הנסים. אני מתפללת שיקרה נס למדינה שלנו, בעזרת השם. בסופגניות יש משהו מנחם במצב הקשה הזה. סופגניית הדגל שלנו היא עם דגל ישראל. יש אנשים שממש לוקחים אותה בקטע פטריוטי, לפרגן לדגל", מוסיפה ריקי נאמן־בסקון, שמנהלת שני סניפים של הרשת בירושלים (ואחותה של מימי).

עגלת תינוק

הסיפור של רשת מאפה נאמן המשפחתית, המונה כ־60 סניפים ברחבי הארץ (רובם בזכיינות) ושמייצרת מדי יום מאות מוצרים שונים, החל עם עלייתו ארצה בשנת 1932 מפרס של ר' ברוך נאמן המנוח. נאמן, שבארץ הולדתו עבד כמורה לצרפתית, התיישב בשכונת הבוכרים בירושלים והחל לעבוד כמשווק עוגות באחת הקונדיטוריות בעיר. אחר כך התחבר לקונדיטוריה "קופ", עד שבסופו של דבר הפך לבעל מגדנייה קטנה שייצרה דברי מאפה. בשעות הבוקר המוקדמות הוא היה מסתובב ברחובות העיר עם עגלת תינוק מלאה במאפים ומוכר את מרכולתו. "עד היום ניגשים אליי בירושלים אנשים שזוכרים את סבא מסתובב עם עגלת תינוק בשכונת הבוכרים", אומרת מימי.

כיום אין כבר זכר לאותה עגלת תינוק, אבל מורשתו של ר' ברוך מרחפת מעל המפעל המודרני באזור התעשייה עטרות, המשתרע על שטח של כ־11 דונם ושבו מועסקים 130 עובדים. מהמפעל יוצאים כל יום מוצרים שונים (לחמים, עוגות, מאפים, עוגיות, ועוד) לסניפים שברחבי הארץ.

במאפה נאמן עובדים יוסי נאמן (בן 79, הבעלים, בנו של ברוך) וילדיו של יוסי: עופר (55, מנכ"ל הרשת), בוקי (53, קונדיטור, מפתח מתכונים), וכאמור גם מימי (46) וריקי (51). אלה, אגב, לא בני המשפחה היחידים שתמצאו שם. כך למשל דותן (הבעל של מימי) ורפי (הבעל של ריקי) הם זכיינים של סניפים; רחלה, אשתו של עופר, עובדת בהנהלת חשבונות; ואביב, בתו של בוקי, היא גרפיקאית שעושה מיתוג לרשת.

"אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחברתי לעסק של אבא", מספר יוסי. "כוח ההתמדה והרצון שלי הביאו אותי למקום של היום. הייתי קם בשלוש בבוקר, יוצא לעבודה - וזו הייתה עבודה קשה - אבל הייתה לי מטרה, חלמתי תמיד להצליח. היה לי רצון, עזרה מהקדוש ברוך הוא, והצלחתי. רעייתי, אביבה, גם הצטרפה אליי לעסק. היא אישה דומיננטית, חזקה מאוד. היא עבדה כמנהלת כספים ומאוד עזרה לי".

"מרגש אותי מאוד שזה עסק שסבא שלי התחיל במינימום תנאים, בשתי ידיים, ואילו עכשיו אנחנו מפעילים מפעל משפחתי מתקדם, פרוסים בסניפים בכל הארץ", מוסיף עופר.

אבא כנשיא

תגידו, איך צולחים את כל המשפחתיות הזו?
יוסי: "קודם כל, אנחנו משפחה דתית, ואנחנו מאוחדים מאוד. אנחנו מפרגנים אחד לשני. כמו כן, אני לא נותן לאחד יותר ולשני פחות. אצלי כולם שווים. כמובן שאביבה אשתי מנצחת על העניין הזה, וברוך השם, אין מריבות".

עופר: "יש בינינו חלוקת תפקידים מאוד ברורה. כולנו יודעים לכבד אחד את השני, לוותר אחד לשני, ויש לנו את אבא שהוא המנהיג שלנו. המילה שלו היא האחרונה".

ריקי: "אצלנו זה מאוד קל. מלכתחילה כל אחד יודע את מקומו ותפקידו. אחת לשבוע אנחנו עושים ישיבה משותפת ועושים סיעור מוחות".

בוקי: "הכל נעשה בהרמוניה ואהבה, וכולם מפרגנים. זה חינוך מהבית".

מימי: "בעסק אנחנו מניחים לרגע בצד את היותנו משפחה, ובאיזשהו מקום שומרים על היררכיה. כמו שבכל ארגון יש מנכ"ל וההיררכיה עובדת, ככה זה גם אצלנו. כל אחד נותן את דעתו והכל בהרמוניה ובכיף, אבל בסוף חייבים שמישהו יקבל את ההחלטה. עופר הוא מנכ"ל הרשת, ואם הוא מחליט משהו, אז ההחלטה מתקבלת. אבא שלנו, שיהיה בריא, גם איתנו. המשקל שלו הוא הכי גדול, והוא מבחינתנו הנשיא".

בתחילת דרכה של החברה, מספר יוסי, "היה לנו מספר קטן של מוצרים - עוגות שמרים במילוי פרג או ריבה, קצת עוגות ביסקוויטים. לא היה מבחר גדול. ואילו עכשיו הבן שלי, בוקי, כל פעם מפתח דברים חדשים".

"המוטו הוא כל הזמן להיות חדשניים ולא משעממים", מציין בוקי. "יש למשל את החלה הרגילה שלנו שאנחנו אופים במשך שנים, ואילו עכשיו הכנסנו טרנד של חלות חדשות, חלת מים, שעשירה בהרבה נוזלים. היא מאוד אוורירית, טעימה ותפסה מאוד יפה. עכשיו אנחנו שוקלים לעשות אותה בכל מיני טעמים. או שאם בשגרה יש לנו עוגות שמרים, אגוזים, פרג, גבינה, אז עכשיו עושים גם כל מיני דברים לצעירים, כמו עוגת שמרים עם ממרח צ'יארה, עם ממרח ג'נדויה".

אם כבר חידושים, אז מה קורה בחנוכה?
בוקי: "את סופגניית ישראלה כמובן לא לפספס בגלל הפטריוטיות. חוץ ממנה, יש עוד הרבה סופגניות טעימות, ביניהן רסברי רוז במילוי קרם פטל, בציפוי שוקולד לבן וקרמבל פטל. בנוסף למגוון הסופגניות המיוחדות יש כמובן את הרגילות שכולם אוהבים במילוי ריבת תות או ריבת חלב".

מימי: "חג חנוכה הוא חג של נסים ונפלאות. השנה עשינו קולקציה מהממת עוד יותר של סופגניות בטעמים וציפויים מיוחדים דווקא בגלל המצב שהעם נתון בו. אף אחד לא ישבור אותנו".

מאפייה בקניון

לדברי יוסי, לא היה לו צורך לשכנע את ילדיו להצטרף לעסק. "זה היה מובן מאליו שהם יצטרפו אליי, הם תמיד עזרו לי גם כשהיו קטנים. יש לי שאיפה לצרף גם את הנכדים. אצלנו זה תורשתי", הוא אומר. "תמיד אני אומרת שנולדתי עם עוגה ביד", צוחקת מימי. "לפני בית ספר הייתי מגיעה עם אבא לעסק, לוקחת עוגה, שוקו וממשיכה. בחופשים הייתי עובדת במקום".

מהי תרומתו העיקרית של הדור הצעיר לעסק?
מימי: "נקודת המפנה של הרשת החלה כשפתחנו בשנת 1986 את הסניף של קניון מלחה - עזריאלי ירושלים. לפני כן היינו שני סניפי רחוב קטנים שסימלו את ירושלים של פעם. בית מאפה בתוך קניון זה לא משהו שראו אז. זה עשה הדים מאוד גדולים, לאט־לאט התחילו להגיע בקשות לפתוח עוד סניפים דומים, ופה כבר נכנס הראש הצעיר יותר - איך מגדילים את המעגל הזה של הסניפים עם עוד אנשים טובים.

בהתחלה הזיכיונות ניתנו לאנשים שצמחו איתנו. אפשר לומר שהדור הצעיר תרם לפריצה הארצית. אבא, אגב, מגיע לראות את כל המקומות שמציעים לנו לפתוח בהם. הוא עם הניסיון שלו, עם החוש השישי שלו, מחליט האם כדאי או לא כדאי לפתוח".

בוקי: "אנחנו גם לקחנו את העסק לטרנדים יותר עכשוויים מבחינת מוצרים, לעיצובים עדכניים של הסניפים. אבל אני חושב שהכל, בראש ובראשונה, זה עזרה מלמעלה. יש פסוק שתלוי אצלי במשרד: 'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל'".

לדברי יוסי, ההחלטה הכי מהותית שלו לאורך השנים הייתה לעבור לפני כ־15 שנה למפעל גדול ומשוכלל שיוכל לספק את מגוון התוצרת לעשרות הסניפים. "בהתחלה המפעל שלנו היה בשכונת תלפיות", הוא מספר. "המעבר למפעל בעטרות עם אוטומציה גבוהה אפשר לנו לייצר יותר, להתפתח יותר. בניתי תשתית חזקה, כדי שאוכל לפתוח הרבה סניפים".

אחד הקשיים, מספר עופר, הוא ההתמודדות בנושא השכירות מול בעלי הנכסים שבהם נמצאים סניפי הרשת. "דמי השכירות מאוד יקרים. אני חייב שהזכיינים שלי ירוויחו, הם חלק מאיתנו, כמו משפחה, אני דואג להם כאילו דואג לעצמי", הוא אומר ומדבר גם על העובדה ש"מאז הקורונה מחירי חומרי הגלם משתוללים ברמות מאוד גבוהות. אנו חווים עליות מחירים מטורפות של קמח, סוכר, שמן, מרגרינה וחמאה. המחירים רק עולים כל הזמן. כדי לשמר את העסק שלנו כגורמה להמונים, אנחנו מנסים להילחם בזה מבית. כלומר, להיות יותר יעילים, לחסוך יותר איפה שאפשר - כל זה כדי לא להעלות ללקוח הסופי את המחירים באותה פרופורציה כמו שמעלים לנו. ספגנו הרבה מעליות המחירים. העלינו מחירים, אבל לא כמו שהעלו לנו".

מבחינת התחרות, אומרת מימי, "יש המון עסקים בתחום ויש מקום לכולם. השאלה איפה אתה מציב את עצמך. אנחנו פונים לכל העם, ויש לנו גם כשרות מהודרת. אנחנו לא רשת פטיסרי מפונפנת, אלא רשת שמסתכלת לעם בגובה העיניים, במחירים הוגנים, במוצרים איכותיים. הקהל שלנו זה העם עצמו, חיילים, משפחות שלמות. כל אחד שייכנס לסניפים שלנו, ימצא את עצמו. המוצרים כל הזמן יוצאים חמים, וזה מה שעם ישראל אוהב: פחמימות טובות וחמות".

מהן התוכניות הלאה?
יוסי: "האתגר הוא לא לדרוך במקום, אלא להתקדם הלאה, אם זה יותר מוצרים ויותר סניפים, וכמובן שהאיכות תהיה מעולה. אני גם רוצה לפתוח עוד כמה מחלקות חדשות של בגטים ופיתות, ומתכוון להרחיב את המפעל".

מימי: "אנחנו מקבלים כל הזמן פניות לזכיינות. ככל שנוכל, נתחזק ונמשיך. אנחנו אוהבים גם להגיע לפריפריה. יש לנו סניפים בקריית גת, נתיבות, רמלה, לאו דווקא במקומות הפופולריים כמו תל אביב. פתחנו לפני כשלושה חודשים סניף בקריית שמונה. עכשיו הוא סגור מפני שכולם פונו. מהסניף הזה, לפני שנסגר, יצאו המון תרומות לחיילים בצפון. בבקרים אפילו שלחנו להם קפה חם".

המלחמה, אומרת מימי, השפיעה על העסק בעיקר בימיה הראשונים. "בהתחלה הייתה אי־ודאות, עסקים בקניונים היו סגורים וגם אנחנו לא פתחנו אז את הסניפים בקניונים. סניפי הרחוב כן נשארו פתוחים, כי הבנו שלחם ועוגות זה מוצר בסיסי. מיד עם פרוץ המלחמה גם חשבנו איך אנחנו יכולים לתרום. הורדנו משטחים שלמים של מוצרים לחיילים באזור הדרום. הייתה לנו הזכות לתרום ולעודד את הלוחמים. זו לא קלישאה להגיד יחד ננצח, זה משהו שעומד לנגד עינינו".