שוויון עכשיו: זה הזמן לחייב ייצוג משפטי בהסכמי ממון

הזכות לייצוג בהליכים משפטיים הינה זכות יסוד. זכות הייצוג בתחום דיני המשפחה מהותית עוד יותר, בשל המורכבות הנובעת מפערים ביחסי הכוחות בתא המשפחתי, כוח המיקוח הקשור בילדים המשותפים והחשש מניצול, אפלייה וקיפוח. בית המשפט העליון ביטא היטב את מהותה של הזכות לייצוג, באומרו: "הליכים בענייני משפחה הם בגדר 'דיני נפשות' ממש". 
 

ואם כך נקבע ביחס לייצוג בפני בית המשפט לענייני משפחה, האם לא נכון יהיה לומר שראוי להידרש באותה המידה, ואף יותר מכך, לזכות לייצוג משפטי כאשר מדובר בהסכמים בין בני זוג? הרי בהסכמים כאלה חובת הזהירות גדולה יותר. שכן, לא מדובר בהליך המתנהל תחת עיניו הפקוחות של בית המשפט, אלא בהליך המתנהל, לרוב, בחדרי חדרים, כשהפוטנציאל לקיפוח הזכויות ולניצול פערי הכוחות הינו גבוה ביותר. דברים אלה מתייחסים הן להסכמי ממון, הן להסכמי גירושים, הן להסכמי שלום־בית או הסכמים בעניין קטינים. 
 

כיום, המציאות המשפטית היא שאין כל חובה ששני בני הזוג יהיו מיוצגים. בהתאם לכך, יכול שייחתם הסכם ממון כאשר צד אחד מיוצג ואילו השני לא. לעתים, בתי המשפט יתנו על כך את הדעת ויבררו במועד אישור ההסכם את שאלת הייצוג, אבל פעמים רבות הם לא יתייחסו לכך כלל. 
 

הצד המיוצג, לרוב לא יגיע עם בא כוחו למועד אישור ההסכם, על מנת שלא להבליט את חוסר האיזון בשאלת הייצוג. הצדדים יגיעו שניהם ללא ליווי של עורך דין, אבל עדיין יהיה פערי כוחות שמשקפים את התהליך שקדם לחתימת ההסכם. 
 

 

כשם שלא ניתן לדמות מצב שבו בית המשפט יאפשר ניהול הליך בפניו, כשהצד החלש בדינמיקה הזוגית והכלכלית מייצג את עצמו, בעוד הצד החזק מיוצג על ידי עורך דין - מדוע שנאפשר זאת בנסיבות קיצוניות עוד יותר כגון "ניהול ההליך" שהתנהל קודם לכן בחדרי חדרים - כשכל האמצעים כשרים עבור הצד החזק לנקוט בכל מניפולציה, תוך ניצול הפערים ביחסי הכוחות, על מנת להגשים את מבוקשו? 
 

המציאות המשפטית היום כמעט מעלימה עין משאלת הייצוג בעריכת הסכם בין בני זוג, תוך הטלת האחריות על בן הזוג שלא פנה לייעוץ. כל זאת, בהתעלמות מחוסר השוויון המובנה אליו מגיעים לרוב בני הזוג לשולחן המשא ומתן, ומכוחות רבים אחרים הקשורים בחיי המשפחה ובדינמיקת היחסים הזוגיים והמשפחתיים, היוצרים מוקדי חולשה וקושי לעמוד על הזכויות. בכך נוצרת פרצה, שיכולה להיות הרת גורל עבור הצד החלש, והדבר מוביל לכך שהוא יחתום על הסכמים מקפחים ומפלים לרעתו. 
 

על מנת למנוע פרצה זו, יש מקום לאמץ מודלים משפטיים, אשר מיושמים במדינות שונות בעולם, לפיהם הסכם בין בני זוג שנחתם ללא ייצוג משפטי לשני הצדדים, אינו תקף. לכל הפחות, בנסיבות שכאלה יש לקבוע כי הצד שכן היה מיוצג, יידרש להוכיח שההסכם אכן נחתם בהבנה מלאה של משמעותו והשלכותיו ובהסכמה חופשית על ידי הצד שלא היה מיוצג. זאת, להבדיל מן המדיניות הקיימת היום, לפיה הצד שלא היה מיוצג ושמבקש לבטל את ההסכם, צריך לעבור משוכות כמעט בלתי אפשריות, נוכח ההלכות המשפטיות המצמצמות עד מאוד את הפתח הקיים לביטול הסכמים בין בני זוג, אשר אושרו כדין.