עו"ד שרגא בירן: "מי שלא מתמודד עם משבר הדיור, לא מתמודד עם יוקר המחיה"

מי אני: נהנה מאפשרות לקום בבוקר ליצירה ולהילחם למען דברים צודקים ולמען האמת.

שורשים: העיר חלם שבפולין. סבא מצד אבי היה מגיבורי מלחמת העולם הראשונה, ובזכות מעמדו קיבל זיכיון למונופול לוודקה מיוחדת שיוצרה מירק שצומח בביצות. מתחת לבית המשפחה הגדול היה מרתף עם מנהרות סיד שבו הייתה המזקקה. סבא מהצד של אמא היה יהודי דתי שהייתה לו ישיבה קטנה, איש למדן שפרסם מחקרים. ההורים נפגשו בעיירה, ואבא המשיך את העסק המשפחתי ואמא למדה כלכלה בפוליטכניון. ואז פרצה המלחמה.

הילדות שלי: כשהייתי בן 7 פרצה המלחמה. כשבני העיירה הובלו למה שהפך לקבר אחים, הצלתי את עצמי, רצתי קדימה בזמן שכולם נהרגו מאחוריי. במשך זמן הסתובבתי ביערות אוקראינה, עד שחברתי לפרטיזנים הסובייטים. לחמתי איתם והייתי בין משחררי העיר רובנו. באותה תקופה לא ידעתי קרוא וכתוב, ולבקשתי קיבלתי מורה. הייתי אז עם הפיקוד המרכזי בבונקר מתחת לכנסייה של רובנו, שם למדתי תוך כדי הלחימה וההפצצות. כל המשפחה נספתה בשואה.

בסוף המלחמה יצאתי עם חברי הטוב דוד לאירופה על רכבת רפואית והגענו למנזר בעיר בוואריה, משם נסענו במשאית שהובילה סחורות באזורי הכיבוש האמריקאיים והאנגליים, ובאחד המקרים פגשתי שליח סוכנות מנס ציונה שסיפר לי על הכוונה להקים מדינה. מצא חן בעיניי, והחלטתי לעלות לארץ ישראל. הגעתי באונייה צרפתית באפריל 46'. עליתי לארץ עם חבר שלי בעזרת סרטיפיקטים, והגעתי לקיבוץ מסילות, ליד בית שאן.
מסילות: הייתי בשומר הצעיר ובהכשרה מגויסת והשתתפתי בפעילות צבאית באזור בית שאן וטירת צבי. בתנועה הקיבוצית היה באותו הזמן ויכוח בין ציונות סוציאליסטית לבין קולקטיביות רעיונית, שההנהגה הכתיבה, ומי שחרג מהמהלכים האלה נחשב מורד, וכזה הייתי.

מכיוון שבית שאן הייתה ממש לידנו, הקמתי שם קן של התנועה. לא היה מקובל עליי שהעולים החדשים יהיו פועלי דחק בשכר זעום, ואמרתי שחייבים לדאוג לעם העובד ושום דבר לא מצדיק פגיעה באנשים חלשים. זה הרגיז הרבה מאוד אנשים בקיבוץ וסולקתי משם עם אלה שתמכו בי. לא היה לי לאן ללכת, אז התחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים הוראה ושם פגשתי את שושנה.

פרופ' שושנה בירן ז"ל: אשתי המנוחה. נפגשנו בסמינר כששנינו למדנו שם הוראה. בגלל שאני הייתי בשומר הצעיר והיא בנוער העובד, לא הצלחנו למצוא עבודה. היא הלכה ללמוד רפואה, עמדה בראש המכון האונקולוגי בהדסה ופרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הפכה פורצת דרך, שיצאה נגד הפרוצדורה הברוטלית של ניתוחי כריתה אוטומטיים אצל נשים חולות בסרטן השד, מלחמה שהגיעה לתקשורת ושינתה את אופן הטיפול בהן. אחרי מותה נקראה הכיכר בכניסה לבית החולים הדסה על שמה. יש לנו שלושה ילדים ונכדים ואני גר היום בתל אביב.

קריירה: יצאתי לעצמאות בשנת 42', ומאז אני עובד. כשהגענו לירושלים הכל היה יקר. גרנו תקופה במנזר במוסררה וזכיתי במכרז לניקוי בית הספר לרפואה באוניברסיטה. התחלתי ללמוד פילוסופיה, עברתי לכלכלה וסיימתי משפטים, נלחמתי שיפתחו מעונות סטודנטים וגרנו בהם במשך שנים. את ההתמחות עשיתי אצל אחד המקסימים, משה קהת, שהיה גם נשיא עדת התימנים. לימים, כשטיפלתי בראש העין, כשהייתה אחד היישובים הנחשלים במדינת ישראל, עם ראש העירייה, ובתמיכתו של אריק שרון, לחמנו שהתימנים שישבו במחנה צבאי יקבלו את האדמות שעליהן ישבו, הם ובניהם.

פרקטיקה עצמאית: פתחתי את המשרד עם שותפי דאז שמואל תמיד בספטמבר 1959. עבדנו יחד במשפט קסטנר, ובסופו בדיוק קיבלתי את תעודת עורך הדין שלי. למחרת הפתיחה עמד ליד הדלת תור ארוך של לקוחות. עסקנו במשפט "שורת המתנדבים", בפינוי מעברות, נפגעי תאונות עבודה ודיני עבודה, הקמנו את איגוד הדוורים ובין היתר היינו מעורבים בחתימת הסכם השלום בטאבה. כיום המשרד עוסק בעיקר בתחום הציבורי ובתחומי התכנון והבנייה.

התחדשות עירונית: יזמתי והובלתי עשרות פרויקטים ענקיים של התחדשות עירונית והייתי מעורב בפרויקט מידטאון, השוק הסיטונאי, איירפורט סיטי, רחובות החדשה, רמת הכרם, גבעת משואה, מלון הילטון ירושלים והר נוף.

חתירה לצדק: אדם הוא יצור לא פשוט, מעשה מרכבה של רעיונות, ריגושים פחדים וחרדות. ראיתי לנגד עיניי מוות, גוועתי מרעב וקפאתי מקור, זה מספיק כדי שאלחם על צדק. אומרים: אתה לא יכול להילחם על דברים טובים אם אתה לא מבוסס כלכלית. אנשים נהדרים מתחילים לדבר שקרים כשהם תלויים במשרה, בטובות הנאה של השלטון. המשנה שלי מבוססת על אמת, ואפשר לדבוק בה כשאתה לא תלוי כלכלית באף אחד.

ב–95' פרסמתי עבודה עם פרופ' שליו ופרופ' אקשטיין על התחדשות עירונית לעניי ישראל. אמרנו שצריך לתת להם את הקניין הכלכלי, את הגג מעל לראשם. אז גם הקמתי את המכון לרפורמות מבניות, למטרת מחקר חברתי שעוסק גם בסוגיות של פנסיה ורפואה, כל מה שמעסיק את החברה הישראלית. הצענו, לדוגמה, לא למכור את הביג דאטה שיש לנו בקופות החולים, אלא לתת עליו רק זכויות מחקר, לפתח אותו, כי חומר הגלם הזה שווה יותר מנפט.

בעלות על רשת מגה ודודי ויסמן: אינני מתעסק עם העבר. מבחינתי הוא איננו קיים. אני מתעסק עם העתיד.

מחסור בקרקעות: יש סיפור שאין יותר קרקעות במדינת ישראל, שהקרקע נגמרה. מדוח של החשב הכללי עולה ש־90% מאדמות המדינה פנויות. מדינת ישראל בעצמה אומרת שרמ"י מוגדרת כמפעל עסקי ומשווקת את קרקעות המדינה במכרזים לכל המרבה במחיר. משמעות העניין שהיא חותרת לקבל את המקסימום בכל עסקה. מחיר הקרקע הגיע ל–1.5 מיליון שקלים לדירה, שזאת שערוריה.

מחירי נדל"ן: אומרים לנו שאם נשווק יותר קרקעות, מחיר הדירה יירד - וזה שקר. ככל שמוכרים למרבה במחיר בצורה ספקולטיבית, המחיר עולה, וזה מה שקורה בפועל. צריך להיות פילוח תכנוני, סגמנטציה, מחיר שמותאם לכל יעוד. ברמת אביב ישלמו יותר, ופריפריה פחות, ואת זה צריך לעשות מרכז התכנון של המדינה.

מחוסרי דיור: המדינה לא מביאה בחשבון את אלה שאין בבעלותם דירה. הם שייכים לעשירונים 4־5 שאין להם הון עצמי, 350,000 זוגות צעירים, בלי משפחה שיכולה לתמוך בהם, שגרים בדירות שכורות, חלקן מפוצלות, מה שמפריע לאינטימיות המשפחתית. אנחנו מדינה עשירה, עם עושר בלתי מוחשי של 500,000 דולר בממוצע לאזרח, יש קרקע, יש כסף, וזו טרגדיה ורשעות של השלטון שלא דואג לאוכלוסייה הזאת לדירה.

ל־180,000 זכאי דיור ציבורי שגרים בכל מיני כוכים נותנים 12,000 שקלים בשנה לדיור, בסך הכל 2 מיליארד שקלים בשנה, במקום לקחת את הסכום המבוזבז הזה ולבנות להם דירות. צריך 7,000 בניינים של 12 קומות, זה לא בשמיים. תנו לי 30,000 דונם ואהיה ראש משימה לאומית ואנהל את זה, או מישהו אחר שמסור לעניין.