איך נפרדים מכלי הרכב הוותיק ביותר בעולם, שעדיין נמצא בייצור סדרתי? זאת מן הסתם הייתה הבעיה המאתגרת ביותר שניצבה בפני מנהלי חברת לנד־רובר יגואר כאשר החליטו לפני קרוב לשלוש שנים לסיים את הקריירה המפוארת של לנד־רובר דיפנדר.

"מדוע להיפרד?" או "האם להיפרד?" לא היו שאלות שניצבו על שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות, שכן עצם העובדה שדיפנדר נמצא בייצור כל כך הרבה שנים, מאז אפריל 1948 ליתר דיוק, היא נס בפני עצמו.
דיפנדר קשישא כבר לא יכול היה לעמוד בתקנות הבטיחות שנכנסו לתוקף באירופה עוד בשנת 2007, לא בלי שישנו אותו באופן יקר וקיצוני תוך כדי כך שיהפכו אותו לכלי חדש, ובעיקר שונה מאוד מהמקור. והרי הקרבה למקור היא זו שעושה את האגדה הזאת למה שהיא, והיא גם הסיבה לכך שאנשי לנד־רובר לא הצליחו עד עתה לתכנן לו מחליף ראוי.

עם זאת, בהיותם בריטים, השאלה "איך נפרדים מאגדה?" הפכה בשנים האחרונות לבעיה בפני עצמה, מה גם שלבריטים ולחובבי המותג לא היה קל להגיד לאגדה שלום. בחודשים האחרונים, ככל שנשלמו ההכנות לטקס האשכבה, גבר הביקוש לג'יפ האלומיניום המיושן למראה וסיום הייצור נדחה פעם נוספת: מדצמבר 2015 ועד לסוף ינואר 2016.
אבל היום הזה – יום שישי שעבר ליתר דיוק – צריך היה להגיע. בשעה 09:25 בבוקר, בפני קהל של 700 מעובדי המפעל ומוזמנים, התגלגל מקו ההרכבה במפעל הוותיק בעיר סוליהול, אנגליה, דיפנדר מספר 2,016,933 - הדיפנדר האחרון.


קו על החול 


 
לו היינו יכולים לקפוץ 70 שנים לאחור, אל השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, היינו נוחתים במציאות שבה אירופה בכלל ובריטניה בפרט משתקמות מההרס הרב מעשה ידי אדם. במציאות כזאת, כאשר ערים שלמות נמחקו לאפר ועפר והחלו להיבנות מחדש, פלדה הייתה אחד מחומרי הגלם המבוקשים והיקרים ביותר, וציוד צבאי הוסב לשימושים אזרחיים וחקלאיים.
 
על גבעות החול שבמזרח אנגליה נע באותה עת אב־טיפוס של כלי רכב מוזר, שגלגל ההגה שלו הותקן במרכז הקבינה והמרכב שלו נבנה מאלומיניום. האגדה - עוד אגדה - מספרת שדיפנדר בפרט וחברת לנד־רובר בכלל החלו את חייהם כ"קו על החול" שאותו שרטט המנהל הטכני הראשי של חברת רובר, מוריס וילקס, תוך כדי הליכה על חוף הים עם אחיו ספנסר, כאשר ביקש להדגים לו את הרעיון שהתגלגל במוחו לכלי רכב חקלאי חדש.
 
באותה עת היה וילקס הבעלים של כלי רכב אגדי אחר, ג'יפ של "וויליס אוברלנד", אשר תוכנן ונבנה עבור צבא ארצות הברית מיד לאחר כניסתו למלחמה, ואשר אלפים ממנו הסתובבו באותה עת ברחבי אירופה. היות שמדובר באגדה בריטית, ברור מאליו שהגיבור שלה לא היה מרוצה מן התכנון האמריקאי והחליט לייצר רכב מוצלח יותר, מה שגרם לאחד המאבקים הגדולים והבלתי פתורים מאז ועד היום בעולם הג'יפאות.
 
וילקס, מכל מקום, ביקש לייצר כלי רכב חקלאי שיצליח לעבור, לעבוד ולגרור בשדות הבוציים (ולכן במקור מוקם גלגל ההגה שלו במרכז), וכך הוציא תחת ידיו את אחד מכלי הרכב בעלי עבירות השטח הטובה ביותר מאז ולעולם.

הפרידה החגיגית מהדיפנדר האחרון. צילום: יח"צ לנד רובר
 
התכנון היה פשוט, ומכאן גם מקור גאוניותו: שלדת פלדה חסונה ונפרדת ועליה מרכב אלומיניום קל וחסין מפני חלודה. הבחירה באלומיניום נעשתה לא כדי לחסוך במשקל או לטובת העמידות מפני נזקי הטבע, אלא מכיוון שהביקוש לפלדה ועודפים גדולים של אלומיניום, שנותרו אחרי המלחמה מתעשיית התעופה, הפכו את המתכת הזאת לזולה וזמינה יותר.
 
מכל מקום, אבות טיפוס ראשונים הוכיחו את עצמם בבוץ ועל דיונות החול כבר בשנת 1947, ומהר מאוד הוצמד להם השם לנד־רובר. שנה אחת בלבד של פיתוח מהיר הספיקה לאנשי רובר, ובתערוכת אמסטרדם שהתקיימה ב־1948 הם הציגו את הכלי שישנה לעד את תרבות הנהיגה בשטח, ובמידה רבה גם את התרבות המעמדית על כבישי הממלכה המאוחדת.
 
כלי האספנות היקרים ביותר של לנד־רובר ידועים כיום כדגמי הטרום ייצור, ולאחריהם באו מי שנקראו במקור לנד־רובר, וששירתו את הציבור הרחב ללא שינויים מיוחדים במשך עשור שלם. שיפורים מהותיים הוכנסו לדגם הזה רק בשנת 1958, אז הוצגה סדרה 2, מה שהוליד בדיעבד את השם סדרה 1 לדגם המקורי. סדרה 2 הוחלפה לימים על ידי A2, וזו הוחלפה לאחר מכן על ידי סדרה 3.
 
רק באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת שונה שמו של לנד־רובר, והוא קיבל גם שם דגם שנגזר מהאורך שלו, וליתר דיוק אורך בסיס הגלגלים של השלדה. הדגם הקצר נקרא "90" (אורך בסיס הגלגלים היה 90 אינץ' בקירוב) והדגם הארוך נקרא 110. הייתה גם גרסה ארוכה במיוחד שנקראה 130.
אגב, השם דיפנדר בא לעולם רק 42 שנים לאחר הולדתו של הכלי שנקרא כך כיום. בשנת 1990 השיקה לנד־רובר את דיסקאברי, אחד ה־SUV הראשונים של תעשיית הרכב, ולכן נאלצה לבדל את הכלי המקורי עם שם משלו.

 
 

הרכב של המלכה 

 
 
באותה עת כבר ידע העולם כולו שלא מדובר בסתם כלי רכב, אלא במשהו יוצא דופן. הייחוד שלו נבע מהפשטות מחד, כושר העבירות מאידך ויותר מכל - מן הגמישות שאפשר המבנה הקלאסי של מרכב על גבי שלדה נפרדת.
 
על בסיס הארכיטקטורה הזאת נבנו כמעט כל סוגי כלי הרכב שאפשר לדמיין, וכמה כלים שעולים על כל דמיון: החל מכלי הרכב המובנים מאליהם, כמו טנדרים לשימוש חקלאי, הובלת מספוא או גרירת ציוד בשטח; דרך כלים ש"שופצרו" במיוחד עבור מסעות הרואיים במקומות נידחים או מסעות ציד בזויים של חיות בר נדירות; כאלה ששימשו משלחות ארכיאולוגיות, מחפשי נפט ואוצרות טבע אחרים; כלי רכב עבור כוחות שיטור, אמבולנסים וכיבוי אש; כלים לכוחות גרילה של טרוריסטים ומבריחים; גרסאות אמפיביות ואפילו כאלה שהוסבו לנסיעה על מסילות ברזל.
 
מספר עצום של גרסאות נוצרו עבור שימושים צבאיים: הטסה והצנחה, נשיאת ציוד מיוחד, מכוניות משוריינות, "טרקטור" לגרירה וגרסאות עם מרכב פריק לטובת הובלה אווירית בידי כוחות מיוחדים.
 
קלות ההסבה של הכלי הזה הביאה לעולם יצירות משונות כמו כלים מורחבים, כלים עם שני סרנים אחוריים מונעים, כלי עם זחל במקום גלגלים אחוריים, כלים משוריינים ועוד. לכן ממש לא מפתיע לגלות שלנוכח תקנות המס הקשות והמכבידות בבריטניה של תקופת מרגרט תאצ'ר, הוכרזה הגרסה הארוכה ככזאת שמתאימה להובלת 12 נוסעים והוגדרה כ"אוטובוס", שזכה למיסוי מופחת.
 
באופן כמעט אבסורדי, יחסית ליכולות העבירות המופלאות של הכלי הזה, נדמה שמה שהעניק לו את הלגיטימיות הרבה ביותר ואת המקובלות החברתית היו דווקא כלים מהודרים ומושקעים במיוחד אשר שימשו את האריסטוקרטיה הבריטית בעת נהיגה בחוות רחבות הידיים של חבריה, וגם על כבישים ציבוריים.
 
חלק מן התהילה שלו נובעת מן התחושה הלא פורמלית שיצר דיפנדר סביבו והימצאותו במרכזי הערים כמו גם בכפרים הנידחים ביותר בעולם, וכמובן שגם בזכות דמותו הטלוויזיונית והקולנועית, של מי שמשמש עד היום איכרים מיובלי ידיים ואמהות צעירות שמסיעות את ילדיהן לגן, אנשי מעמד ביניים, שחקני כדורגל וגם אוליגרכים רוסים שחיים בלונדון. המלכה האם נצפתה נוהגת בדיפנדר עוד כשהייתה נסיכה, והרבה לפני שקראו לו דיפנדר, וכך גם בנה ונכדיה.
 
אבל דיפנדר שרד לא רק את התהפוכות הרבות בעולמנו מאז שנות ה־50 ועד היום, אלא גם את ההתרסקויות והקימה מן העפר של החברה שמייצרת אותו. במקור הוא נוצר על ידי חברת רובר, שאוחדה ב־1967 לתוך בריטיש ליילנד. שמונה שנים אחר כך פשטה החברה את הרגל ולנד־רובר התפצלה ממנה. בהמשך נקנתה החברה בידי בריטיש אירוספייס ואחר כך בידי ב.מ.וו, שמכרה אותה לפורד, שמכרה אותה בסופו של דבר לקונצרן "טאטא" ההודי, הבעלים הנוכחי של לנד־רובר ויגואר ומי שישמור בסבירות הרבה ביותר על המסורת הבריטית המפוארת.
 
אנשי לנד־רובר עובדים אומנם על תכנונו של כלי רכב בעל יכולות שטח גבוהות אשר יחליף את דיפנדר, אבל הם לא הספיקו לסיים את העבודה ולהכניס אותו לייצור לפני שנאלצו להיפרד מן האגדה הקשישה שבידיהם, והדגם הצעיר יופיע כנראה רק בשנת 2018.
 
את הפרידה הם בחרו לעשות בשני שלבים. בשלב הראשון, שנערך כאמור ביום שישי האחרון, התקיים טקס הפרידה שבו הוצג אחד מהלנד־רוברים מ"סדרה 1" המקורית לצדו של הדיפנדר האחרון, שניהם בגרסה קצרה פתוחה וצבועה בירוק בהיר מאוד.
 
בשלב השני והמרגש הושקה סדנה מיוחדת במפעל הוותיק בסוליהול. חלק מקווי ההרכבה במקום יבצעו שחזור מקורי לכלי אספנות. מנהלי החברה אמרו כי הבסיס לרעיון הזה הוא ההערכה שבין שני שלישים לשלושה רבעים מכל הדיפנדרים שיוצרו מאז ומעולם עדיין מתגלגלים על כבישי ודרכי העפר של העולם.
 
השחזור יבוצע בידי צוות של 12 עובדים מיומנים ויביא את הכלי לרמת המקוריות הגבוהה ביותר האפשרית. מפני שכמו שאומרים חסידי הז'אנר: התחליף היחיד לדיפנדר הוא דיפנדר אחר. ובהעדר כלי אחר, בינתיים, נשמר את הקיים.