תנו קצת ספייס: החדשה של סקודה שלא מספקת את הסחורה

גם לסקודה ראפיד ופיז'ו 301 מגיע קרדיט על מידה מסוימת של חדשנות. עם שני דגמים אלה זיהו היצרניות שלהן את פלח השוק של מכוניות סופר-מיני עם תא מטען נפרד (הפופולריות בשווקים מתפתחים, בדרום אירופה ובישראל), וביצעו בו שדרוג חכם. 

קבוצות פולקסוואגן ופיז'ו-סיטרואן לקחו את מכוניות הסופר-מיני שלהן (פלטפורמת הפולו במקרה של פולקסוואגן), מתחו מאד את בסיס הגלגלים (המרחק בין הסרן הקדמי לאחורי) ושילבו בפלטפורמה רכיבים מפלטפורמות גדולות יותר. התוצאה הייתה בריאת פלח שוק חדש, "סופר-סופר-מיני" או "סופר-מיני פלוס" אם תרצו, שנדחק בין מכוניות הסופר-מיני (סקודה פאביה) למכוניות המשפחתיות הקטנות (אוקטביה). 

במקרה של סקודה ראפיד, שנמכרת אצלנו ובעולם גם כסיאט טולדו, התקבלה מכונית צרה וארוכה בתצורת 'ליפט-בק' (דלת אחורית חמישית ופרופיל דמוי סדאן), עם שפע מקום לארבעה מבוגרים, המון מקום למטען, ואיכויות נסיעה לא רעות בכלל. 

היות שמדובר בדגם ששוק היעד העיקרי שלו הן מדינות מתפתחות, הקפידו בסקודה לשמור על עלויות ייצור נמוכות, אבל המוצר, באופן כללי, לא נראה זול או מבאס. 

אם נעזוב לרגע את שאלת המחיר, אפשר לקבוע בוודאות שסקודה ראפיד היא מכונית הסופר-סופר מיני הטובה ביותר שמוצעת במקומותינו, מפני שהיא מעניקה "חבילה" אידאלית של מרחב לארבעה מבוגרים, נפח הטענה טוב, ביצועים ותצרוכת דלק, ואיכות נסיעה טובה למדי. 

הכל היה טוב ויפה עד אשר החליטו אנשי סקודה לייצר גם גרסה מקוצרת של המכונית המוארכת שלהם, וכאן, מה לעשות, הם איבדו אותי לגמרי.  כלומר, ברור לי לגמרי שברוב מדינות אירופה המערבית מעדיפים הלקוחות את תצורות ההאצ'בק (3 או 5 דלתות), ו'ראפיד ספייסבק' הוא ככל הנראה מה שיצא לסקודה כשמעצביה ניסו לעצב מכונית האצ'בק כזאת. 

אבל כאשר מקצרים 18 סנטימטרים כל כך משמעותיים מן האורך הכללי, וחותכים 146 ליטרים מתא המטען, נדמה לי שהשם ההולם לדגם כזה הוא לא  "ספייסבק" אלא "לס-ספייס". 

הניסיון של סקודה לצאת מגבולות הגזרה הרגילים שלה גורם לספייסבק להיראות בעיניי כמו נפתלי בנט עם זקן בשדרות רוטשילד או זהבה גלאון מורידה צ'ייסרים בבר. כמו שניהם גם היא נראית כמו משהו לא טבעי בלשון המעטה. 

וזה לא הכל. אם ראפיד הרגילה אמורה להשתחל בין מכוניות כמו טויוטה קורולה לבין יונדאי i20, לא רק מבחינת הגודל אלא גם מבחינת התמחור, אז לאן בדיוק נכנסת 'ראפיד ספייסבק'? 

דגמי הראפיד, עם מנועי טורבו בנזין בנפחי 1.2 ו-1.4 ליטר, הוצעו בישראל במקור תמורת 110-122 אלף שקל בהתאם לרמת האבזור ותיבת ההילוכים שלהם. לאחר הפסקת יבוא דגם ה-1.2 ליטר הידני, ועדכון המחירים האחרון, עומד המחיר הנוכחי של ראפיד על 119-124 אלף שקל, כלומר עמוק בתוך תחום המחירים של המכוניות הקומפקטיות הגדולות יותר, וזה מעיד על התרכזות של היבואן בשוק הליסינג. 

אבל מה לגבי ספייסבק? 

האופציה היחידה של ספייס מוצעת בישראל עם תיבת הילוכים אוטומטית (רובוטית שבעה הילוכים) ומנוע ה-1.4 ליטר טורבו-בנזין, ותמורת זאת נדרשים כעת 124 אלף שקל. הוסיפו 3,000 שקל ותקבלו סיאט ליאון 1.2 ליטר רובוטית נאה בהרבה ומרווחת יותר. הוסיפו 11 אלף שקל ותקבלו קיה ספורטאז' 1.6 ליטר גדול יותר, מרווח הרבה יותר, ועם שפע של סטייל, וכל זאת כדי לומר שראפיד ספייסבק לא פוגעת טוב בשורת המחיר, ודאי עבור לקוחות פרטיים. 

אם "אופי הוא המצאה של מכוערות", אזי סקודה "ספייסבק" היא המצאה של סיאט.  כלומר, אם מישהו מחפש לעצמו סקודה "צעירה ומדליקה", שחורגת מן הקווים השמרניים וה"יעילים" של המותג, עדיף לו שייגש לאולם של סיאט. ואם מעצבי סקודה ניסו לחקות את נוסחת ה'ספורטבק' של אאודי, ולעצב מעין האצ'בק ספורטיבי, אז לא באמת הצליח להם. 

 אפשר למצוא בה חן. סקודה ספייסבק. צילום: יח"צ
 

אפילו חבילת האבזור 'סטייל', שכוללת גג שמש פנורמי לאורך כל הגג, חלון אחורי כהה על הדלת האחורית ושמשות כהות, לא מצליחה להפוך את המכונית הזאת למשהו "מדליק" באמת. 

בואו לא נתבלבל. ראפיד ספייסבק היא ממש לא מכונית מכוערת, ועם חישוקי הסגסוגת שלה, מראות-הצד השחורות וה'ספויילר' הקטן בשלהי הגג אפשר אפילו למצוא בה חן. אבל כנראה שהמיצוב של סקודה לא נמצא, אולי גם לא אמור להימצא, בעולמות של חן אלא במחוזות היעילות והתמורה לשקל, לכן ספייסבק פשוט לא מתלבשת אצלי על אף הגדרה הגיונית שקשורה למותג. 

נראה שהיה הרבה יותר קל לקבל גרסת סטיישן קונבנציונלית של ספייסבק: עם עיצוב "סטיישני" קופסתי, טונות של מרחב הטענה ורמת שימושיות גבוהה, ואולי גם היה קל לקבל גרסת האצ'בק מקוצרת לאוקטביה - סוג של סקודה-גולף. 

אבל בסקודה החליטו, כנראה בצדק, שאין מקום לסטיישן נוספת בין פאביה סטיישן לאוקטביה סטיישן, ואוקטביה האצ'בק בין הגולף ל'ליאון' כנראה לא עושה שכל מבחינת עלות-תועלת. 

עד לקורות האמצע, מדובר במכונית זהה כמעט לגמרי לראפיד ליפטבק, וסביבת הנהג של ראפיד נותרה גם כאן חסרת השראה אבל מאד שימושית. הפלסטיקה בסיסית מאד, אבל למעט כמה חלקים ספציפיים, היא לא משדרת תחושה זולה והרושם הוא שהיא בנויה לשרוד הרבה זמן. 

בסיס מושב הנהג קצר ולא מספק תמיכה מספקת, אבל המושב בסך הכל נוח וקל להגיע לתנוחת נהיגה טובה בזכות שפע אפשרויות כוונון של ההגה והמושב. גם מדרך כף רגל שמאל ממוקם היטב. 

בסיס הגלגלים ארוך יחסית למכונית סופר-מיני, אבל קצר משמעותית יחסית למובילות הקטגוריה בקרב המשפחתיות הקטנות. התוצאה, מכל מקום, היא מכונית צרה שלא מאפשרת לשלושה מבוגרים לשבת בנוחות מאחור, אבל מציעה שפע של מקום לרגליהם, כתפיהם וראשיהם של שני מבוגרים ארוכים מאחור ושניים מלפנים. 

גם תא המטען נפגע מאד מן התעלול של ראפיד המקוצרת, וכעת הוא מציע נפח דומה לזה של מכוניות האצ'בק קומפקטיות וקטן מזה של מכוניות הסדאן המקבילות. קל אמנם להטעין מטען בזכות מפתח רחב, אבל הראפיד הרגילה נותנת פתרון טוב יותר למטעיני מטענים. 

אחת הבעיות המשמעותיות ביותר, בעיניי, של ספייסבק היא דווקא אחד ממוקדי המשיכה הויזואלית שלה: גג השמש העצום. בשלהי ינואר מדובר אמנם בסידור נחמד, שמשדרג מאד את מראה המכונית, אבל נראה אתכם נכנסים למכונית הזאת בשלהי אוגוסט, כאשר השמשה הכהה והכיסוי הפנימי המחורר של הגג ייכשלו בסינון השמש הישראלית הקופחת. 

קיצור המרכב עשה, באופן טבעי, רק טוב להתנהגות הכביש של ראפיד, במיוחד מפני שכל המשקל העודף הוסר מן החלק שמאחורי הסרן האחורי. גם ההיגוי שופר באמצעות החלפת מערכת הגברת ההיגוי החשמלית, וגרסת ה'סטייל' הישראלית מוצעת עם חישוקים בקוטר 17 אינץ' וצמיגים רחבים במידה 215/40. 

עבור נהג בודד, או חבר'ה צעירים, מתקבלת מכונית חביבה מאד, קשיחה למדי - על גבול העודף-קופצנות, זריזה ביותר, כזאת שמספקת ביצועים עירוניים ופרבריים עירניים למדי. 

בנהיגה בין-עירונית על כבישים מהירים וסלולים כהלכה, מתפקדת ראפיד ספייסבק במיטבה. היא שקטה יחסית ונוחה למדי. על כבישים משובשים ומפותלים, לעומת זאת, נחשפות מהר מאד המגבלות, ובעיקר זויות הגלגול הניכרות והעברות משקל, שמייצרות חוסר נוחות ופוגמות בבטחון של הנהג. ההיגוי מדויק, והתנהגות הכביש בטוחה וצפויה, אבל זאת ממש לא "מכונית לנהג", למרות שהיא מהירה מאד. 

כמכונית משפחתית נחשפות מגבלותיה של ספייסבק מהר יותר, ראשית לכל בגלל קשיחות-היתר של המתלים. הוסיפו לכך העברות הילוכים לא מספיק חלקות של תיבת ההילוכים הרובוטית, ותקבלו מכונית שצריך לנהוג בה בעדינות רבה כדי שלא להרגיז את המעיים של בני המשפחה. כמכונית האצ'בק קומפקטית ראפיד ספייסבק היא קטנה מדי ויקרה מידי, והתנהגות הכביש שלה לא מתקרבת לרהיטות שמציעה סיאט ליאון, למשל. 

ליאון עם מנוע זהה עולה אמנם 132 אלף שקל, אבל גם עם מנוע ה-1.2 ליטר ב-127 אלף היא מציעה "יותר אוטו", ועבור מי שמקבל מכונית צמודה ממקום העבודה ההפרש במס "שווי השימוש" אינו גדול. 

ברמת מחירים אחרת, למשל סביב ה 115 אלף שקל, יכלה סקודה ראפיד ספייסבק להיות מכונית צעירים אטרקטיבית, ובמחיר כזה גם אפשר היה לסלוח לה על 

מגרעותיה. 

אבל במחיר קרוב מדי למחירי מכוניות קומפקטיות טובות למדי, עם עיצוב מעניין אבל לא מספיק אטרקטיבי, ועם תג שמסמל יעילות, אבל מודבק על מכונית פחות יעילה מראפיד הרגילה, ספייסבק היא מוצר קשה מדי לעיכול. 

היא לא מספיק מרווחת, לא מספיק נוחה, לא מספיק יפה ולא מספיק סקודה כדי להצדיק את תג המחיר שלה.