שקט, נוהגים: העלייה לרגל השנתית של חולי ההגה

מיד לאחר מכן נשמע בליל מטורף של צלילים. מאות סוסים בוקעים מבעד למפלט פתוח בצד אחד של העיירה, קריין נרגש מתאר פעלולי אופנוענים בפינת הרחוב הבאה, מוזיקה קצבית ורוויית אלכוהול נשמעת מדוכן של חברת שיפורי רכב בצד אחר, רעם עמוק של מנוע עב-בשר מתגלגל על הכביש הראשי.
 

כאשר מתרכזים בקולות, נדמה שכל הצלילים המופלאים הללו מתנגנים להם מחמישה או שישה ערוצי סאונד נפרדים, כאילו נשלחו מחמש זירות שונות  או חמישה עולמות מובחנים. ובתוך כל ההמולה בולט במיוחד ערוץ אחד - שקט לאוזניים ישראליות באופן לא טבעי. זהו ערוץ הסאונד של קולות אנושיים והוא נשמע כל כך הרבה יותר שקט מן הגרסה הישראלית שלו.
 

כך הייתה העיירה הציורית רייפניטץ שעל חוף אגם וורטרסי במרכז אוסטריה בשבוע שעבר, במהלך הכינוס ה-34 של חובבי גולף GTI מרחבי אירופה, ה-"GTI Treffen". כמעט שבועיים קודם לכן כבר הפכו העיירות השלוות שלחופי האגם את פניהן וקיבלו באהבה עצומה קהל של רבבות אוהבי רכב. חלקם הגיעו עם מכוניות מדליקות ומרהיבות, אחרים החנו את מכוניותיהם בחניון מרוחק יחסית ונסעו לעיירה בשאטלים מיוחדים, שהועמדו לרשותם או בסירות על פני האגם, והיו שנסעו על כבישי העיירה במכוניות שונות, ובעיקר משונות, על ידי מי שהפך אותן ליצירות מרהיבות.
 

מה שהחל בשנת 1981 כמפגש של חובבי רכב הפך ברבות השנים לאירוע מתוקתק ומאורגן היטב, שמבוסס על שתי זירות עיקריות אך לא ממוקדות. חלק אחד של הפסטיבל הוא עשרות מוקדי עניין נייחים. החל במכונית בודדת שחונה בקרן רחוב ומציגה פיסת היסטוריה או צביעה מרהיבה; דרך מדשאה רחבה בחצר בית שמארחת עשרות מכוניות מושקעות באהבה; דוכנים מדוגמים של חברות שעוסקות בשיפור או באבזור רכב; וכלה בתצוגות הענק של מותגי קבוצת פולקסוואגן, אשר מגמדות אפילו את התצוגות שהן מקיימות בחלק מתערוכות הרכב.
 

החלק השני הוא התהלוכה. מאות מכוניות מזדחלות אט אט במהירות של חצי קילומטר לשעתיים על כבישיה הראשיים של העיירה הקטנה, וקהל המבקרים העצום והרב צופה בהן בעיניים מעריכות. אפשר לפתוח כיסא מתקפל, או שמיכה, לשבת לצד הדרך ולשזוף עיניים במיצג הנע,  ולא מעט מבקרים בוחרים לעשות בדיוק את זה. לנגד עיניהם חולפות מכוניות בנות כל טווח הגילים – כאלה שיוצרו בזמן שאוסטריה הייתה "תחת סיפוח", וכאלה שאך זה עתה יצאו מן המפעל ובדרכן לכאן עברו דרך סדנת שיפורים. למעשה, הדבר היחיד שלא הצלחתי לראות הוא מכונית סדרתית שלא עברה כל סוג של טיפול או שדרוג. 

היות והאירוע החל כמפגש של אוהדי גולף GTI – אייקון מוטורי שיחגוג יום הולדת  40 בדיוק בעוד שנה, מאליו ברור שסביב הגרעין הזה נבטו בעיקר דגמים ומותגים שקשורים לקבוצת פולקסוואגן.
 

אווירת החופשה, הפסטיבל, ובעיקר הסגידה למותגי פולקסוואגן, לא חמקה מן הרדאר של אנשי יחסי הציבור שלהם. הקבוצה אימצה לעצמה את האירוע ומדי שנה טורחת ומכינה לקראתו בשורות מרגשות עבור חובבי הביצועים והשיפורים, וכן דגמי תצוגה מרהיבים ומלהיבים, אשר שופכים עוד קצת שמן על מדורת האהדה למותגיהם.
 

כדי להפיץ את הבשורה, הוזמנתי גם אני לוורטרסי, על ידם ועל חשבונם, ויחד עם קבוצות עיתונאי רכב מכל העולם. אם כי בניגוד לאירועים רבי משתתפים אחרים, הם לקחו על עצמם סיכון קטן מאד: רוב מוחלט ממשתתפי הפסטיבל מגיע עם דגמי פולקסוואגן ואאודי בני כל הגילים. יש מינון מכובד לפורשה, סקודה וגם לסיאט, כמה יצירות אמנות מבית למבורגיני, ורק בשולי השוליים נחזו מעט דגמי מרצדס וב.מ.וו., אחת או שתיים לרפואה.

 

הקהל מגוון ומגיע לפסטיבל מכל רחבי אירופה והעולם. הוא מונה עשרות אלפים בכל יום, וכ-200 אלף על פני שלושת ימי האירוע, עם ייצוג הולם כמעט לכל פלח אוכלוסייה שאפשר לחשוב עליו: ילדים קטנים, נערים ונערות, הרבה מאד גברים ונשים צעירים ולא מעט גברים ונשים שכבר אינם כאלה. יש בהם מקועקעים ובעלי פירסינג, יש מחויטים ומדוגמים ויש את כל מה שקיים באמצע - רזים ובעלי גוף, שזופים וחיוורי פנים. וגם הרבה מאד נשים – חלקן באו ליהנות, יש שבאו עם או בשביל בני זוגם, כאלה שבאו בשביל להראות ולהיראות, וכאלה שמוחפצות על ידי החברות שמוכרות את מרכולתן ומקשטות באמצעותן את המכוניות.

למרבה הצער, סקס מוכר
 

זה כמובן מציב על השולחן סוגיה לא פתורה בנוגע למעמד האישה ולמיצובה באוסטריה ובאירופה של 2015. מצד אחד, אפשר לייצג בקלות גישה טהרנית ולבוז לוולגאריות שכרוכה בהצבת ציצים דחוסים בתוך מעט בד, כדי למשוך את כל העדשות לכיוונה של מכונית או דוכן זה או אחר.
 

כמובן שגם מהצד הזה אי אפשר להכחיש שזה עובד, וזה מוכר, ובסופו של יום יבחרו עורכי הצילומים בכל המגזינים ואתרי האינטרנט את הדברים הבולטים, ואת ציורי הגוף, ואת הספק-זימה, והם יעשו את זה גם מפני שזה מה שמושך, אבל גם מכיוון שכמה כבר אפשר להציג רק ברזלים – מרשימים ככל שהם? מצד שני, התחושה היא שלכולם בסדר עם זה. ברור שזה בסדר לבנים, אבל נדמה שגם לבנות, ועצם העובדה שזה מעורר דיון, ראויה בפני עצמה.
 

התמונות מטעות, נשים רבות מגיעות לפסטיבל כחובבות רכב ולא כבובות ראווה. צילום: גיל מלמד
 

הפספוס העיקרי, אגב, הוא רושם שגוי שיקבל כל מי שנחשף לפסטיבל הזה רק באמצעות תמונות ולא מבקר בו בעצמו, מפני שבמציאות מציגה ההשתתפות הנשית תמונה הפוכה מן הסטריאוטיפים המקובלים. אין להכחיש שמדובר באירוע גברי ובעיסוק שכזה (זה לא שבוע האופנה של מילאנו), ובין עשרות המכוניות המשופרות כדבעי לא מצאתי יותר מדי נשים מציגות, אבל עובדה היא שנשים בנות כל הגילאים מהוות אחוז משמעותי מאד בקהל בכלל, ובתהלוכה בפרט.
 

יותר מכל בולט דבר משותף אחד לכל הקהל: כולם שקטים, רובם מחייכים או לכל הפחות נראים עליזים או נהנים, וכולם ממוקדים, לעיתים פעורי עיניים, במאות מכוניות אשר ניצבות לראווה בכל פינת רחוב או פיסת דשא, או נוסעות לאט ובסבלנות על כבישי העיירה.
 

הרחובות מלאים. עד לצהריים כמה מחלקי העיירה כבר ממש גדושי אדם, אבל הסדר נשמר, וגם השקט, ולא רק בזכותם של כמה עשרות שוטרים ופקחים עירוניים שפזורים פה ושם, אלא בעיקר בזכות ההתנהגות המאופקת של המבלים.
 

וורטרסי היא שילוב אולטימטיבי של תרבות פנאי עם תרבות מוטורית, וכל מי שהביא את עצמו לכאן, בא להתנתק משגרת היום-יום ולחגוג את אהבתו למכוניות ולכל מה שקשור בהן.
 

זאת גם ככל הנראה תצוגת המכוניות היחידה, שבה המציגים משלמים לקהל ולא להיפך: כרטיס השתתפות לארבעה ימים עולה 45 אירו ומקנה כניסה וחניה למכונית אחת עם שני נוסעים.
 

כמה מתושבי העיירות הסמוכות אמנם מקימים מדי פעם קולות מחאה כנגד האירוע שסוגר להם את הכביש היחיד בצדו הדרומי של האגם, אבל נדמה שגם הם לא יכולים לערך התיירותי העצום של 200 אלף מבקרים, ובמיוחד כשהכניסה עם מכונית מותנית בהצגת אישור לינה באחד המלונות בסביבה. קהל המבקרים, אגב, יכול להגיע באוטובוס, או בסירה, ולהסתובב כאוות נפשו בתוך ההמולה.