להלן דרישות החובה ללקוחות סמארט:
א. 100 אלף שקל זמינים לרכישת צעצועים.
ב. מקום חניה למכונית השנייה, השלישית או הרביעית במשפחה.
ג. חוש הומור.
ד. נפש צעירה.
אם כסף הוא לא בעיה, וגם מקום חניה לא חסר, הדור השלישי של סמארט הוא מכונית שאתם רוצים שתהיה באוסף המכוניות שלכם, אפילו אם תתניעו אותה רק פעם בשבוע. מפני שסוף־סוף, אחרי 17 שנה ושני ניסיונות, הצליחה מרצדס הגדולה לשמר את יתרונותיה של מכונית שהקדימה בהרבה את זמנה, תוך כדי ליטוש רוב המגרעות של הדגמים הקודמים שלה.
מה שמרצדס לא הצליחה עדיין לעשות, ועל כן נאלצה למצוא פתרון עוקף, זה לפתור את בעיית השימושיות המובנית במכונית בעלת שני מקומות ישיבה בלבד. כך נותרה סמארט פורטו המכונית היחידה מסוגה שמשלבת בין שיא היעילות כמכונית עירונית לבין שיא חוסר היעילות כמכונית בכלל.
כדי להבין את הראש של המכונית הזאת צריך לחזור רבע מאה לאחור, אל ימים שבהם הצליח גאון השעונים השווייצרי ממוצא לבנוני, ניקולאס הייק, לשכנע את פולקסווגן לייצר מכונית בראש דומה לשעוני הסווטש הפופולריים שלו.
בראייה לאחור, אי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני מי שזיהה כבר אז את מה שהפך נכון היום: התנועה העירונית חנוקה ומקומות חניה הם מצרך נדיר ויקר; העולם מנסה להתמודד עם נזקי זיהום האוויר לכדור הארץ; ולקוחות מחפשים אפשרויות לבטא את הייחוד שלהם בתוך עולם תעשייתי שמייצר אינסוף מוצרים זהים.
הייק התחיל לפתח עם פולקסווגן מכונית עירונית קטנה, דו־מושבית, עם מנועים קטנים ויעילים ועם פאנלים צבעוניים ניתנים להחלפה גם במעטפת החיצונית של המכונית וגם בחלקיה הפנימיים, באופן שבו כל לקוח יכול להחליט עם איזה שילוב צבעים ועיצוב של מכונית הוא רוצה לצאת מביתו בכל יום נתון.
לאחר שתי שנות עבודה התמנה פרדיננד פייש למנכ"ל פולקסווגן וחיסל את הפרויקט הזה, מה שאילץ את הייק להתדפק על דלתות ג'נרל מוטורס, פיאט, ב־מ־וו ורנו - אך ללא הצלחה. ב־1994 הוא שכנע את מרצדס והקים יחד איתה את סמארט (ראשי תיבות של "סווטש מרצדס ארט") - חברה בבעלות משותפת אשר לימים הפכה לחטיבה בבעלות מרצדס בלבד.
קשה לדעת אם בפולקסווגן מצטערים או שמחים על כך שדחו בשעתו את הצעתו של הייק. ברור שדווקא הם יכלו להצליח ולהקדים בעשור את ב־מ־וו עם מיני במקום לפגר אחריה בשני עשורים, אבל הם מצדם יכולים לזמן לעדות את מנהלי הכספים של מרצדס, שיגיעו לדיון כזה מדוכאים. שני הדורות הראשונים של סמארט היו כישלון כואב ויקר, למרות כמה רעיונות מהפכניים ונהדרים שהוטמעו בפרויקט.
מרצדס הייתה הראשונה שבראה מותג נפרד, סמארט, עם עולם מושגים ודימויים משלו (מיני עשתה זאת כמה שנים לאחר מכן) ופילוסופיית ייצור חדשה, שבה ספקי החלפים שלה בונים מפעלים בפארק תעשייה שהוקם סביב מפעל הייצור של המכונית, ושותפים בעצמם להרכבתה.
הכישלון המסחרי של מרצדס נבע מכך שהמוצר עצמו אומנם מגניב, אבל רמת האיכות שלו ותחושת השימוש בו היו נמוכות מכדי להצדיק את המחיר הגבוה שנדרש תמורתו.
שני דברים חשובים השתנו לקראת תחילת העבודה על הדור השלישי של סמארט. הראשון, ההחלטה של מרצדס לחבור ליצרן שמתמחה בייצור מכוניות קטנות כדי לבסס את המכונית החדשה על פלטפורמה קיימת ולחסוך בעלויות הפיתוח והייצור.
סמארט דור שלישי מבוססת על הדור החדש של רנו טווינגו. ההוכחה ששיתוף הפעולה הזה היה מספיק חשוב גם עבור רנו היא בכך שהצרפתים הסכימו לכופף את עצמם לפי הדרישות הגרמניות - ותכננו טווינגו בעלת מנוע אחורי והנעה אחורית.
במסגרת שיתוף הפעולה הזה מייצרת רנו בסלובניה גם את טווינגו החדשה וגם דגם נוסף של סמארט, פורפור (בשביל ארבעה), אשר מציע ארבעה מקומות ישיבה וכך עוקף, כאמור, את השימושיות הנמוכה של הפורטו. פורפור הקודמת לא ייצגה את ערכי הליבה של סמארט, לא היה לה סיכוי להצליח, וכעבור שנתיים היא אופסנה בין דפי ההיסטוריה.
כמו פורפור הראשונה, גם הדור השני של המכונית מיוצר על ידי היצרן המארח, בעוד שפורטו שמבוססת על פלטפורמה מקוצרת של אותה מכונית מיוצרת במפעל של סמארט בצרפת.
עיצוב מתוק
הדבר השני שהשתנה, ואשר עתיד לשנות את הגורל של סמארט פורטו לטובה ולהזניק את מכירותיה, הוא העולם, וגם השוק הישראלי. החזון של ניקולאס הייק הפך למציאות: תושבי הערים זקוקים למכונית קטנה וזריזה, ואילו התחזקות פלח שוק הפרימיום בכלל מגדילה את פוטנציאל המכירות של מכוניות ייחודיות.
סמארט פורטו, שמחיריה נעים סביב 100 אלף שקל, אינה מכונית זולה. תמורת סכום דומה אפשר לקנות לא רק כל מכונית מיני בעלת חמישה מקומות ישיבה אלא גם לא מעט מכוניות סופר־מיני גדולות ומאובזרות יותר. לכן דרישת החובה הראשונה שלה היא לקוח שכסף הוא לא מגבלה עבורו.
אם דילגנו מעל למשוכה הזאת, אנחנו מביטים במכונית שאי אפשר להישאר אדישים בפני העיצוב המתוק שלה. העיצוב הקופסתי של הדורות הקודמים הוחלף בעיצוב של קופסה וחצי - חרטום בולט (לצורך עמידה בתקנות מבחני הריסוק והפגיעה בהולכי רגל), אבל האורך הכללי נותר זהה - 269.5 ס"מ בלבד. השינוי היותר משמעותי הוא הרחבת המכונית ב־11 ס"מ, מה שמאפשר לה להציע כעת מרחב כתפיים טוב ותחושת מרווח שאינה נופלת מזו שמציעות מכוניות סופר־מיני מובילות.
תנוחת הישיבה גבוהה ושולטת, שדה הראייה טוב מאוד, ובזכות דלתות גדולות קל להיכנס למכונית ולצאת ממנה. תא הנהג שופר יחסית לדורות הקודמים, יש בו כמה דברים יעילים, אבל הוא אינו מושלם.
לטוב ולרע, שיתוף הפעולה עם רנו נחשף בהרבה מקומות שלא כולם הכרחיים, למשל מפתח ההתנעה שלקוח מן הדגמים הזולים של היצרנית מצרפת. חלק ניכר מן המנופים והמתגים נלקח ישירות מן המחסן של רנו, ואפילו מערכת המולטימדיה - שאומנם מתברכת בגרפיקה טובה על מסך מגע מרכזי גדול ואיכותי - לקוחה מרנו ואינה בין המצטיינות בתחומה.
המושבים אומנם מפוסלים היטב, אבל אינם נוחים. מדרך כף רגל שמאל ממוקם לא טוב. ושיכוך הרעשים אינו הולם מכונית פרימיום כזו. אבל האכזבה הכי גדולה בכל הקשור לעיצוב תא הנוסעים נוגעת להיעדרם של תאי אחסון מספיקים ונוחים - וזה כבר עניין בסיסי במכונית שאמורה להיות שימושית, כזאת שנכנסים ויוצאים ממנה מספר רב של פעמים תוך כדי סיבובים עירוניים.
בצדו של הנוסע מתחבאת אומנם מגירת אחסון קטנה ושימושית, אבל אפשר היה לתכנן תאים יותר טובים ויעילים, מקום יותר הגיוני להניח בו את שקע ה־USB ואת כרטיס הזיכרון של מערכת הניווט, ובעיקר מקום להניח בו תיק וכמה חפצים אישיים.
אלופת החניות
למרות הביקורת, שנובעת בראש ובראשונה מכך שמדובר במכונית פרימיום לא זולה, סמארט מציעה סביבה שכיף להימצא בה. היא הרבה יותר איכותית לא רק מן הדורות הקודמים שלה אלא גם ממכוניות מיני וסופר־מיני פופולריות - בין השאר בזכות פלסטיקה נעימה ומעוצבת היטב, צבעוניות נהדרת, ואיכות בנייה טובה.
תאוצה ומהירות הן לא הצד החזק של המכונית הזאת, וגם תיבת ההילוכים שלה היא לא המעודנת ביותר בחבורה. אבל בל נשכח שהפילוסופיה כולה סובבת סביב שאיפה ליעילות ולחיסכון בדלק - לא לביצועים - ושבעתיד יהיו גם גרסאות חמות יותר עבור מי שחייב קצת פלפל.
תחושת הנהיגה מזכירה נהיגה בפולריס רייזר במובן של כלי קצרצר על בסיס גלגלים מינימלי ועם קוטר סיבוב מזערי, וההשוואה לא מקרית: קל לראות את הקשר בין לקוחות של רייזר לבין לקוחות של סמארט, לפחות מבחינת הבעלות על צעצוע שמטרתו יותר כיף מאשר שימושיות. ואכן, נהיגה עירונית עם סמארט פורטו לא פחות מהנה מאשר נהיגת שבילים עם רייזר - כל כלי מתפקד בסביבה הרלבנטית לו באופן אופטימלי.
אף מכונית לא מתחרה בפורטו בזריזות וביכולת להשתחל לכל מקום - בחניה ובנהיגה. היא מסתובבת כמעט בו במקום ויכולה לחנות במקומות שאחרים אפילו לא חולמים עליהם. איכות הנסיעה שופרה מאוד יחסית לדורות הקודמים, כעת למתלים יש יכולת שיכוך כלשהי, אבל עדיין מדובר במכונית קופצנית וקשיחה.
ההפתעה לטובה היא דווקא נהיגה מחוץ לעיר, שם מצליחה פורטו לשמור על קצב התקדמות נעים של 120־100 קמ"ש בלי להתאמץ ובלי לפגר מאחור (עדיף להעביר למצב "ספורט" בכל יציאה לדרך).
פורטו היא לא מסוג המכוניות שלקוחות בוחרים מתוך כמה אפשרויות, אלא להפך: היא זאת שבוחרת את מי שמתאים לה, מפני שסימנה את הגבולות עם שני מושבים ומעט מקום למטען. סמארט מחפשת את מי שיכול להרשות לעצמו מכונית כיף בנוסף למכונית המשפחתית, או את מי שיכול לקנות לילד או לילדה שלו תחליף לאופנוע. בתמורה היא מציעה חוויית נסיעה מיוחדת.