כאשר נכנסים אל אולם התצוגה של דאצ'יה, על ציר ז'בוטינסקי בפתח תקווה, מתקבלת אווירה פשוטה ותכליתית בדיוק כמו זאת שמשדרות המכוניות עצמן.
בניגוד לאולמות התצוגה הקונבנציונליים של מותגי הרכב האחרים, שממוקדים בפעילויות המכירה השונות, כאן מתקיימת תחושת "המולה תעשייתית". זו נובעת מהארכיטקטורה הפשוטה של המבנה, ששימש בעבר מפעל ומחסן, ומהפונקציונליות העכשווית שלו, שכוללת את מהלכי ההכנה והמסירה של המכוניות מתוך מלאי קיים שמוצג כאן.
בענף הרכב הישראלי של 2016, אשר רובו עדיין רוקד לצלילי החליל של חברות הליסינג וציי הרכב, אי אפשר להגדיר מכירה לקהל פרטי באופן יותר ברור ושקוף לעין מזו שמתרחשת אצל דאצ'יה.
התדמית שנוצרת למוצר ולמותג במהלך ביקור באולם של דאצ'יה מתאימה נהדר למי שלא אוהב לצאת פראייר. כזה שמרגיש לא נוח בהיכלי המכירה המפוארים. גם מבנה העסקאות בדאצ'יה הוא פשוט והוגן.
דאצ'יה משדרת מסר של "מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל". וגם אם תתעקש יאמרו לך אנשי המכירות שאין אצלם הנחות מועדון וגם לא הנחות סלב: "המחיר הנמוך כבר מוטבע על המכונית עצמה".
מחוץ לאולם ממתינה לנו דאצ'יה סנדרו כחולה, "מכונית הסופר־מיני הזולה בישראל". ועל פניו לא רק שזאת סופר־מיני - כלומר מכונית שמבחינת הממדים מתמודדת מול רנו קליאו, סיאט איביזה או טויוטה יאריס, אלא שהמחיר שלה נמוך עד כדי כך שהוא דומה למחירי מכוניות מיני קטנות יותר, דוגמת שברולט ספארק, ונמוך ממיני אחרות.
פרט קטן, אבל לא לגמרי שולי: תג המחיר הנמוך, רק 55 אלף שקל, צמוד למכונית בעלת תיבת הילוכים ידנית, שלא פופולרית מדי בישראל. מכוניות המיני הזולות ביותר הן אכן ידניות, ובמצטבר נמכרות כמה אלפים כאלה בשנה, אבל כאשר בודקים לעומק מתברר שמדובר רק ב־16% מהמסירות של יונדאי i10, 9% של פיאט 500 או 5% של קיה פיקנטו - וגם זה לרוב לחברות השכרה. את הלקוח הפרטי עדיין לא קל לפתות עם תיבה ידנית.
מבחינת הממדים, כאמור, סנדרו היא מכונית סופר-מיני, אבל משהו בעיצוב הגמלוני שלה, מודרני וגם מוזר, יוצר רושם ויזואלי מטעה - כאילו מדובר במכונית גדולה מכפי שהיא באמת. העיצוב הריבועי אמור לשדר כוח וקשיחות, אבל אין ספק שהוא נעדר סטייל ואין בו יותר מדי פרטים מצודדי עין. מצד שני,
אם פונקציונליות היא שם המשחק, אז הוא בהחלט עושה את העבודה.
המוטו של דאצ'יה בחלק מן השווקים הוא "כל מה שאתה צריך, ושום דבר שאינך צריך". אז אם עיצוב מצודד הוא לא משהו שאתם צריכים, הרי שלא תהיה שום בעיה עם זה.
בוקרשט, 1987
ההלם הראשוני שעלול לתקוף את מי שמנסה את סנדרו יגיע כבר בישיבה במושב הנהג. לא משום שמדובר במכונית זולה או בסיסית, אלא מפני שאת מי
שעיצב אותה הייתי שולח לאי בודד.
מיד בכניסה נדדו מחשבותי אל ביקור הזוי שלי בבוקרשט, בירת רומניה, בשנת 1987 בשלהי ימי צ'אושסקו, ואל תחושת המחסור שריחפה באוויר. אף על פי שאפשר לזהות בקלות היכן נמצאים ההגה והדוושות, והפלסטיקה שלמה ועגלגלה, כמעט מודרנית, התחושה שמתקבלת היא של הנדסת אנוש סובייטית. האם זה נעשה בכוונה, כדי שתיראה זולה ותואמת את המחיר, או שמדובר באילוץ של מי שניסה לבנות מכונית זולה?
אין סיבה שהכפתור שאמור לשלוט בעוצמת השמע יהיה דווקא אחראי להחלפת תחנות הרדיו. או שכפתור בקרת השיוט על גלגל ההגה ימוקם במקום הטבעי של כפתור עוצמת השמע. הרי לא עולה יותר כסף להניח כל דבר במקום המתאים לו.
כדי להרים את מושב הנהג נדרשת וירטואוזיות צה"לית. ומכיוון שגלגל ההגה לא מתכוונן למרחק, אי אפשר להגיע לתנוחת נהיגה אופטימלית. אזור המושב עצמו צפוף, ואף על פי שלכף רגל שמאל יש מדרך, המיקום שלו משונה ולא נוח. כמו כן, כפתור הצופר ממוקם על מנוף התאורה, ומתגי הרמת החלונות הקדמיים ממוקמים במרכז הקונסולה. האחוריים בכלל הונחו בין המושבים הקדמיים, כך שהם דורשים גמישות גם מהנהג וגם מהנוסעים.
במקומות אחרים ניכר החיסכון: חלקי מתכת חשופה במקומות שונים סביב התא, תאי חפצים שאינם נסגרים, היעדר שעון זמן (יש כזה כחלק ממחשב הדרך הפרימיטיבי, אבל הוא לא שימושי) וערבוביה של מספר סוגי פלסטיקה שחלקם נראה ארכאי למדי. דווקא את אלה אפשר לקבל בהבנה במכונית זולה, ומי שיגיע לכאן לאחר שבילה זמן במכוניות מסחריות כמו רנו קנגו ירגיש כמו בבית.
מה שלא מתקבל על הדעת במכונית חדשה הוא מכלולים שלא מתפקדים כראוי. מד הדלק נותר תקוע במצב "מלא" גם כעבור 230 ק"מ של נהיגה לא רגועה, ולאחר מכן מתרוקן במהירות. אם אי אפשר לסמוך על מד הדלק, איך נוכל לסמוך על מד המהירות או נוריות ההתרעה?
"בסדר", אני מנחם את עצמי, "מה כבר ציפית למצוא במכונית שעולה 55 אלף שקל". אבל אז אני נזכר בקיה פיקנטו או ביונדאי i10, שהן אומנם מכוניות קטנות וצפופות יותר, אבל משדרות תחושה מודרנית בהרבה.
איך זה נוסע?
לאחר שמתגברים על התפאורה, מגיעים לתכלס: המכונית הזאת צריכה להסיע אותנו ממקום למקום, ולצורך זה מותקן בה מנוע אטמוספירי לא צעיר, בנפח 1.15 ליטר, שמוכר לנו היטב מן הדורות הקודמים של רנו קליאו.
למרבה ההפתעה, המנוע סוחב לא רע את אלף הקילוגרמים של המכונית, ודאי ככל שמדובר במהירויות עירוניות ופרבריות. גם כאשר יוצאים אל המרחבים מתקבלת תחושת סחיבה סבירה, אבל ככל שמוסיפים לאתגר את המכונית - למשל עם שלושה נוסעים מבוגרים בנוסף לנהג, או בדרכים מפותלות, בעליות מתונות או בעקיפות - חייבים לקחת צעד אחורה, להירגע, מפני שהמנוע מתאר את מגבלותיו בקול רם וברור מדי.
חלק מתחושת ההמולה, שיוצרת מצג שגוי של ביצועים מעשיים טובים מאלה התיאורטיים, נובעת מהמתלים החסכוניים של סנדרו. המכונית הזאת, שמבוססת כמו כל דגמי דאצ'יה על פלטפומת B0 ההיסטורית של קליאו דור 2, נבנתה מראש כך שתוכל להתגבר על אספלט משובש או על כבישים ללא אספלט, ולכן עושה עבודה לא רעה בדילוג מעל בורות וחריצים.
סנדרו נעדרת את תחושת העידון ויכולת הספיגה של מכוניות מודרניות ממנה. המהלך הראשוני של המתלים נוקשה ומותאם לתנאים קשים. לאחר מכן המכונית רכה ומתמסרת בקלות רבה מדי לזוויות גלגול מסעירות. נהגים נמרצים ימצאו את עצמם מאותגרים על ידי מכונית שהעברות המשקל שלה לא סדירות ולא תמיד צפויות. סנדרו משדרת תחושה בסיסית, "פחנועית" לפרקים, ובעיקר רועשת תחת מאמץ (רעשי הרוח מתחרים בהצלחה ברעשי המנוע והדרך).
ההיגוי כבד מדי במהירויות עירוניות וקל במהירויות גבוהות. ביצועי הבלימה אינם מן המשובחים (לא אחידים ולא די חזקים), ההילוכים משתלבים בסדר, אבל רק בסדר, ועל רקע כל זאת די ברור מדוע המנוע משדר תחושה חזקה ביחס לעצמו - ככל שכושר הספיגה ועידון המתלים גבוהים יותר, כך מהירות הנסיעה האמיתית נדמית אטית יותר, ולהפך.
היא שימושית?
בסנדרו, כמו בדגמי דאצ'יה אחרים, נמתח בסיס הגלגלים עד למקסימום, ולכן המרחב הפנימי לא נופל מזה של כמה מכוניות סופר־מיני פופולריות.
שני מבוגרים יישבו מאחור בנוחות. שלישי אומנם יידחס לשם באופן יותר סביר מאשר בקיה פיקנטו, אבל לא יהפוך לפופולרי בקרב החבר'ה בנסיעות ממושכות.
תא המטען גדול יחסית, אבל מוגבל על ידי העיצוב שלו.
מקום חשוב נוסף שבו נותרת סנדרו מאחור הוא בהיצע המוגבל של אמצעי הבטיחות שלה. היא אחת ממכוניות הנוסעים החדשות האחרונות בישראל שמוצעת היום רק עם ארבע כריות אוויר בטיחותיות.
הנהיגה שלנו בסנדרו נחלקה לנסיעה אגרסיבית ונסיעה "משפחתית". מדדנו במשאבת הדלק תצרוכת דלק סבירה, אבל לא מדהימה, של 13.6 ק"מ לליטר.
השורה התחתונה די ברורה, ולא ממש מחמיאה לסנדרו: מכונית שנוצרה מראש כדי להיות זולה וטורחת להזכיר את זה בכל רגע נתון למי שיושב בה.
אפשר להניח שסנדרו תשרוד לאורך זמן מפני שאין הרבה מה שיתקלקל בה, והיא גם נועדה להתמודד עם תנאים טופוגרפיים קשוחים.
המכונית מוצעת אצלנו במחיר הנמוך ביותר עבור כלי רכב בגודל שלה. לסנדרו יתרון משמעותי של כ־20 אלף שקל יחסית לגרסאות הידניות של פיג'ו 208 וסיאט איביזה, והיא גם מציעה מרחב רגליים עדיף יחסית להן במושב האחורי. אלא ששתי אלו מציעות מנועים מודרניים וחזקים יותר ותאי נוסעים שעוצבו מחדש בהתאם לסטנדרטים עכשוויים, והן גם מאובזרות יותר לטובת הבטיחות.
בעוד שבאולמה של דאצ'יה אי אפשר להתמקח עם אנשי המכירות, הרי שבאולמות של פיג'ו וסיאט, וגם אצל אחרים, ישמחו להציע ללקוח הפרטי צ'ופרים שווי ערך כספי, כמו טרייד־אין ומימון מסובסדים - כך שגם פער המחיר הריאלי מצטמצם.