לפני כשבועיים צוין בישראל “יום חוק חופש המידע”, אשר אמור היה להיות יום חגם של מי שמאמינים שישראל היא לא רק “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, אלא גם דמוקרטיה ראויה באמת. כמו במדינות המתוקנות ביותר בעולם, גם בישראל נחקק – בדיוק לפני 18 שנים – חוק חופש המידע, חוק שהרציונל שעומד מאחוריו הוא שכל המידע שנוצר במוסדות השלטון שייך מבחינה קניינית וחוקית לאזרחי המדינה, ולכן הוא צריך להיות נגיש לכל אזרח ישראלי שמבקש לעיין בו (למעט בנושאים שנוגעים לביטחון המדינה או לצנעת הפרט).

מתוקף החוק הוקמה במשרד המשפטים "יחידת חופש המידע", אשר בין השאר אמורה לאכוף אותו על משרדי הממשלה, ובכל משרד ממשלתי או ארגון של המדינה מונה “ממונה על חוק חופש המידע”, שצריך להיות איש הקשר של הציבור בנושא זה.
 
במהלך השנה וחצי האחרונות פניתי מספר פעמים אל הממונה על חוק חופש המידע במשרד התחבורה עם מספר בקשות – לא מסובכות במיוחד יש לציין – ועד עתה הוא מחזיק בציון של 100% אי עמידה בדרישות החוק; אף אחת מן הבקשות שהעברתי לקבלת מידע לא נענתה עד היום, וזאת אף שבחלק מן המקרים חלפו מזמן כל המועדים הקבועים בחוק למסירת המידע. מצד אחר, אף אחת מן הבקשות גם לא סורבה, מן הסתם מפני שאין כל סיבה חוקית או עניינית לסרב לה. 
 

בנוסף ליחידה הנ”ל של משרד המשפטים, פועלת בכנסת גם “הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור” בראשות ח”כ סתיו שפיר (המחנה הציוני), אשר ידועה יותר בשמה הפופולרי “ועדת השקיפות של הכנסת”.
 
לפני כחודשיים, בעקבות מידע שהעברתי אל הוועדה, היא קיימה דיון בנושא “שקיפות בנתוני תאונות הדרכים וטיפול משרד התחבורה בנושא”. בוועדה הצגתי מספר דוגמאות לבקשות שהגשתי למשרד התחבורה מתוקף החוק שלא נענו. יו”ר הוועדה, ח”כ שפיר, הורתה לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ולמשרד התחבורה לחשוף בפני הוועדה את המסמכים, אולם נכון לתחילת השבוע, אף מסמך לא הועבר.

הורתה לחשוף. שפיר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
הורתה לחשוף. שפיר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 
חוק חופש המידע קובע, בין היתר, כך: "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ־30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות הציבורית, או מי שהוא הסמיך לכך, רשאי להאריך את התקופה האמורה, במקרה הצורך, ב־30 ימים נוספים, ובלבד שהודיע על כך למבקש בכתב, ונימק את הצורך בהארכת התקופה". 
 
לרגל "יום חופש המידע", שכאמור צוין לאחרונה, קיבצתי לפניכם מספר דוגמאות למקרים שבהם משרד התחבורה מוכן, ככל הנראה, להתעלם מהחוק רק כדי להימנע מלאפשר את בחינת המקרים ואת פרשנותם לגבי המשמעויות האפשריות שלהם.
 
“ציר המוות" בז’בוטינסקי, פתח תקווה 

מדינת ישראל, באמצעות משרד התחבורה, השקיעה עשרות מיליוני שקלים בהקמת נתיב נפרד לתחבורה ציבורית במרכז ציר ז’בוטינסקי שמוליך מצומת גהה שעל כביש מספר 4 ועד למרכז העיר פתח תקווה. נתיב זה ישמש את הקו האדום של הרכבת הקלה. אבל מה שהפך אותו לקו אדום מדמם - שבו נהרגו כ־23 בני אדם בתאונות דרכים – הוא ככל הנראה תכנון לקוי ו/או ביצוע לקוי של הנתיב.
 
זה אחר זה, במשך למעלה משנתיים, נהרגו הולכי רגל על ציר ז’בוטינסקי. במשך הזמן שחלף, התעלם משרד התחבורה מ“התופעה” ולא פעל לסגירת הציר או לביצוע שיפורים שיכולים היו למנוע מוות מיותר.
 
בינואר 2013, בעקבות מותם המזעזע של האחים יותם ויואב חכם, סגרה עיריית פתח תקווה, ביוזמתה, את הקטע שבו הם נהרגו, אבל רק בנובמבר 2014, לאחר מותו של הרב יעקב זלפריינד, הורה ראש העיר לסגור סופית את הציר לכל אורכו, וזאת למרות התנגדותם של משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. מאז – הפלא ופלא – אף הולך רגל לא נהרג בקטע הסגור.
 
במשרד התחבורה חוברו שלושה דוחות נפרדים לבחינת האירועים בציר, ואם הם בוצעו במקצועיות אפשר ללמוד מהם על התקלות שגרמו לתוצאה הטרגית, ואולי גם על נקודה בזמן שממנה ואילך אפשר היה להבין את חומרת הבעיה ולהפסיק את הקטל המיותר עוד קודם לכן.
ב־11 במאי 2015 ביקשתי ממשרד התחבורה את שלושת הדוחות. יש לציין כי לא מדובר במידע שצריך לאסוף בעבודה מייגעת או בנתונים שאולי לא מרוכזים כולם במאגר אחד, אלא בשלושה דוחות כתובים וערוכים שמן הסתם הודפסו בקובץ כלשהו, כלומר, שאין כל בעיה להעלות אותם על דואר אלקטרוני ולשגר אותם.
 
15 הימים שהקצה החוק למשרד חלפו־עברו וכך גם ה־30, ו־30 הימים הנוספים, שלצורך מימושם צריכה הייתה להישלח אלי "החלטה מנומקת" – שלא נשלחה. חלפו־עברו גם 60 ימי הדחייה הנוספים שמתיר החוק "אם בשל היקפו או מורכבותו של המידע המבוקש יש צורך להאריך את התקופה" (כאמור, מדובר ככל הנראה בשלושה קבצי טקסט), ואף הודעה לא התקבלה אצלי, ובסך הכל מתעלם משרד התחבורה ממילוי החוק כלשונו כבר קרוב לתשעה חודשים.
 
תאונת להבים: היכן אורבות מלכודות המוות?

בחודש פברואר 2015 נהרגו שמונה נשים מן היישוב חורה בתאונת אוטובוס מחרידה בסמוך לצומת להבים, כאשר משאית ועליה שתי מחרשות ענק פגעה בדופן האוטובוס שבו נסעו.
 
מסיבות לא ידועות, החליט עוזי יצחקי, מנכ”ל משרד התחבורה, להפקיע את חקירת התאונה מידי הגוף המקצועי שאמור לבצע חקירות כאלה – הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – ולמנות ועדת חקירה מטעם המשרד עצמו.
 
בסיור מתועד שביצעתי במקום לאחר התאונה גיליתי מספר בעיות בתמרור וסימון מקום הפגיעה. כאן המקום להזכיר כי המשאית נסעה על אותו ציר בליווי משטרתי – מה שמציב את חקירת המשטרה את התאונה בניגוד עניינים מובנה.
 
כאשר פניתי אל דובר משרד התחבורה בבקשה לקבל את דוח הוועדה נעניתי כי המשטרה אוסרת על מסירתו, ובחודש מאי 2015 – לאחר שחקירת המשטרה הושלמה והוגשו כתבי אישום נגד מי שהמשטרה סבורה שיש להם אחריות לתאונה – פניתי אליו שוב, ושוב לא נעניתי. 
ייתכן שמדובר בדוח מאוד מקצועי שחושף תובנות עמוקות – ובמקרה כזה חשוב לעקוב אחרי היישום שלהן בכל רחבי הארץ כדי למנוע תאונות דומות בעתיד.
 
אך הרבה יותר סביר לדעתי שמדובר בדוח חסר משמעות – ובמקרה כזה לא הופקו התובנות המתבקשות ממותן הטרגי של שמונה הנשים – מה שאומר שכל אחד מאיתנו חשוף לסכנות דומות בעשרות אתרי עבודה ברחבי הארץ. 
 


 
הפרטת מבחני הנהיגה המעשיים


בקשה נוספת שהגשתי לפי חוק חופש המידע וטרם נענתה היא לקבל את הפרוטוקולים של ועדות מקצועיות שדנו בהפרטת מבחני הנהיגה המעשיים.
אם אכן התקיימו דיונים כאלה, ואם הם נוהלו במקצועיות, אפשר ללמוד מהם מי הם "המושכים בחוטים", ומדוע התקבלה החלטה שמשמעותה הכלכלית היא העברתם של כ־40 מיליון שקלים בשנה מאוצר המדינה לידי חברות כוח אדם פרטיות.
 
בנוסף, אפשר להתרשם האם נשקלו גם חלופות נוספות, ואם לא, מדוע הן נדחו. 
 
כאשר שר התחבורה ומשרדו יוצאים למהלך כל כך דרמטי אשר גורם להשבתה הארוכה ביותר של מבחני הנהיגה בתולדות המדינה ולנזק של עשרות רבות של מיליוני שקלים למורי הנהיגה, זכותו של הציבור היא לכל הפחות לדעת מה היו השיקולים המקצועיים, אם בכלל היו כאלה, שקדמו למהלך. 
תגובת משרד התחבורה לא התקבלה עד למועד סגירת הגיליון.