לא רק היברידית: טויוטה פריוס מחשמלת את הכביש עם ביצועים מרשימים

קבלו סיפור לשבת. בחור ישראלי קנה טויוטה היברידית, לא משנה מאיזה זן. היה מבסוט מההדגמה בסוכנות. לא מזהמת, שקטה כמו נזירה. אשתו תמות עליו ועל הרכב. לפני שיצא עם הטויוטה מהסוכנות, אשת המכירות אמרה לו "בוא ואספר לך הכל, זה לא אוטו רגיל, הוא היברידי, כדאי שתתמצא בקרביים שלו". הבחור ענה "גברתי היקרה, הרצאות סיימתי לשמוע באוניברסיטה. את הספר של הרכב אקרא לפני השינה".

הבחור מגיע הביתה, חונה, נכנס לסלון, קורא לאשתו לרדת לסיבוב. ההיא רואה את הרכב, דמעות של גיל נושרות מעיניה. על היברידי כזה היא בדיוק חלמה שלשום בלילה. הוא אמר לה "עכשיו שימי חגורה, ממריאים". היא יושבת לידו, הוא לוחץ על כפתור ההנעה, כלום. לוחץ שוב, כלום. הפנים אדומות מזעם, המצח רטוב מזיעת עצבים.

על המקום הבחור מרים טלפון לסוכנות. תוך שניות אשת המכירות איתו על הקו. "גברתי", נבח האיש שלנו בקוקפיט, "אני רוצה עכשיו גרר, קחי את הגרוטאה הזו ממני. מכרת לי רכב מקולקל".

הגברת שמרה על קור רוחה. "אדוני, לחצת על כפתור ההנעה, יש אור בלוח השעונים?", היא שאלה. "כן", הוא ענה בחוסר אונים. "סע, הרכב פועל. חבל שלא שמעת ממני את ההסבר", אמרה.

סיפור אמיתי. במשך שנים טויוטה פריוס הייתה יכולה לספר את המערכון הזה מסביב לשולחן בארוחת שישי בערב. היא הייתה מכוערת ברמות, אבל היברידית, תג כניסה שהיה מאפשר לה לעקוף את התור הארוך בכל מועדון.

רק שפעם לא הייתי נוגע בה גם עם מקל לצילומי סלפי. כן היברידית, לא היברידית, לא יודע מה עבר על המעצב ביום שאישר אותה. מי שנהג ברכב הזה הכריז "ויתרתי". לכן כשניגשנו הפעם לפריוס היה חשש מוקדם ששוב ניפרד כידידים. זאת אומרת, אני אגיד לה בסיום הדייט "תשאירי טלפון, אני כבר אתקשר. מחר, מחרתיים, גג תוך שנתיים".

תא טייס

אבל נראה שהמעצב ההוא קיבל חזק על הראש, או שמי שהיה אחראי למוצר ספג בעיטת הרחקה לצ'ילה. קשה לזהות בדור הרביעי של פריוס את האבות הקדמונים. זוויות מחודדות, פרונט עצבני. זה כבר לא רכב קלאסי לפנסיונר ממיאמי, זה יותר צועק, צעיר, מורד.

גם בפנים אפשר להרגיש כמו ניל ארמסטרונג, האיש שלנו על הירח. מראה חללי, מודרני. כל כך הרבה צגים דיגיטליים, עד שפתאום אתה תופס את עצמך ושואל "נכון, רציתי משהו אחר, דינמי, אבל אני טייס או טייח?". בטח שטייח.

לפעמים נדמה לי שמרוב שרוצים למשוך קליינטים, קצת שוכחים שיש אנשים בני 50, אני למשל, שיותר מדי טכנולוגיה שולחת אותם לקחת כדור מארון התרופות. אפילו את הבאלנס של הרמקולים בפריוס ניתן לכוון על גבי מסך הטאץ' המשוכלל, שלא לדבר על תצוגת המהירות שמוקרנת על השמשה הקדמית.

לאן באמת נעלמו הכפתורים של פעם, אלה שהיו מכוונים בעזרתם תחנות רדיו, שמסדרים דרכם את המיזוג. בא לי קצת רטרו על רקע כל החידושים וההמצאות האלה. אבל אני משוכנע שאם אתה איש הייטק, למשל, זה רכב שתפור למידותיך הטובות. זה המראה החדשני, הדיגיטלי, המתקדם. לא באת לקרוע את הכביש, אתה בסך הכל נוסע לבנק לספור את הכסף של האקזיט.

בפנים מרווח, נעים מאוד. אני אוהב את ידית ההילוכים הקטנה והאלגנטית, אבל לא אוהב את החילוף שהיא מציעה מדרייב לרוורס. מוט קופצני שצריך להתרגל אליו.

גם לא בדיוק נפלתי מהמשטח שמפריד בין הנהג לנוסע שלידו. פלסטיק בצבע לבן שהזכיר לי כל הזמן כיור בקליניקה של רופא שיניים. ומי שמכיר אותי יודע שלא בריא לי להיזכר בטראומות האלה.

ברגע שיצאנו לרחובות העיר העמוסים מיד הבנתי את כל היתרונות של הרכב ההיברידי. כשהמנוע החשמלי פועל בפקקים האינסופיים של תל אביב, אתה מצליח איכשהו לנתק את הגוף מהנפש. שקט טוטאלי כמו בחדר אטום. מדיטציה מכנית.

כל העצבים שהיו מתנקזים במקרה של נהיגה ברכב אחר נעלמים כלא היו. הנה פיאט פונטו חתכה אותי ברמזור ואפילו לא צפרתי, לא חשבתי גם על תנועה מגונה. "כנסי חופשי, אפשר להציע שתייה קלה?".

הנהיגה בפריוס משלבת בין חשמל לבנזין. פותחים עם החשמל. אם בעבר הבנזין היה לוקח את הפיקוד במכונית בערך במהירות של 50 קמ"ש, היום, בדור החדש, מספרים שהחשמל יכול לסחוב כמעט עד 80 קמ"ש, שזה מאוד יפה. אני לא הצלחתי לעמוד בנתונים של אנשי טויוטה. אולי הגעתי ל־60 ואז הבנזין נתן את הטון.

בכל מקרה, שימוש בחשמל מספר לנו על חיסכון רציני בדלק, בזיהום האוויר. בטויוטה מתפארים שהרכב יכול לנסוע 27.8 ק"מ לליטר בנזין. אולי בנסיעה אידיאלית, רגועה, בתנאי מעבדה. בנסיעה שלי זה היה ליטר על כל 17.5 ק"מ.

צבע ירוק

גולת הכותרת של הרכב הזה, בלי שום תחרות, היא השמירה על איכות הסביבה. הטויוטה הנ"ל היא קודם כל ציון 2 במדד זיהום האוויר. בדור הנוכחי מודיעים שהצליחו להפחית ב־%23 את כמות ה־co2 הנפלטת. ושלא לדבר על העובדה ש־95% מהחלקים המרכיבים את פריוס ניתנים למחזור או לשימוש חוזר. שכחנו לציין שהיא טבעונית ופעילה באגודת צער בעלי חיים.

גם בנהיגה מחוץ לעיר פריוס שיפרה את עצמה לדעת. המכונית יותר יציבה, הישיבה יותר נמוכה, ספורטיבית. מנוע 1,800 סמ"ק אומנם פחות חזק מהדור הקודם, אבל הביצועים יותר טובים. כמובן אם לא נוהגים במצב אקו החסכוני.

מי שקונה פריוס הוא כנראה אדם חסכוני. אז לא בדיוק דוהרים במעלה ההר, גם אם לוחצים בכוח על דוושת הגז. אז זה לא רכב ממש זקן כמו פעם, אבל גם לא צעיר כמו שחשבנו. הוא יותר בן 60 עם מעיל עור.

אם אתם צריכים מכונית שתחמם לכם את הישבן בימי החורף הקרים, לא אחת שתטוס, התיישבתם במקום הנכון. פריוס יודעת להרגיע את הנהג בפקקים בעיר. ותהיו בטוחים שהיא לא תוסיף צרות לחור באוזון. יש לנו אפילו הבטחה מהיצרן.

מאז ההשקה בשנת 1987, טויוטה מכרה יותר מ־8 מיליון מכוניות היברידיות, מהן 3.5 מיליון של פריוס. לידע כללי, בישראל נמכרו כ־30 אלף מכוניות היברידיות של היצרן היפני.

טויוטה פריוס היא אולי לא מכונית שבנויה למישהו כמוני, אחד שעובר כרגע את משבר גיל ה־50 ומתכנן לקנות בקרוב אופנוע הארלי נוצץ. אבל אני מכיר כל כך הרבה אנשים בסביבתי שהיו מוכנים לקחת אותה בלי לחשוב. היברידי, כבר אמרנו? אתם גם מכירים אותם היטב, את הטיפוסים האלה, כתוב להם על המצח "פריוס".