סוזוקי ויטארה החדשה: הרבה יותר מודרנית, עם מראה קשוח ומעודכן

זוכרים את סוזוקי ויטארה הישן והטוב? שנות ה–90, קופסתי כזה, סוס שבא לעבוד ולא להתפנק בידיים של היפסטר תל אביבי בדרכו למשרד ברמת החייל. ג'יפ של ג'יפאים. לפעמים הוא היה ללא גג, ואם כבר היה גג, אז ברזנט אפרפר מלכלוך של בוץ וכתמי שמן שהבעלים ניגב שם את הידיים ממש לפני דקה, אחרי שהחליף לבד את המסנן. אני לפחות זוכר אותו היטב בצבע לבן, בחניה האחורית בשכונה של הורי. אי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא היה יושב בצד, מזיע, אחרי שטלטלו אותו כמו שצריך בגבעות ליד הים.

אחרי זה בא גרנד ויטארה. הרי מי אצלנו לא אוהב להגדיל בשקל תשעים את הרכב, שגם הכביש ירגיש בכך וגם השכן המחומצן עם הטראנו. סוזוקי חזרו לאחרונה עם ויטארה שלא מזכיר את ההוא משנות ה–90, גם לא את גרנד. זו התשובה לג'יפונים של ימינו: המוקה של אופל, ה–XV של סובארו.

בינינו, מי קונה ג'יפ בשביל במפרים מטורפים באמצע המדבר? תספרו כמה מהמכרים העירוניים שלכם יצאו בשנה האחרונה לטיול בג'בלאות של רמת הגולן עם שקי שינה וגזייה לקפה שחור. קונים ג'יפ בשביל הדאווין. הרי אותנו כל שריטה קטנה מקפיצה למוסך, לא כמו בוויטארה הישן והטוב שהיה נראה אחרי חודש כמו קלינט איסטווד בסיום קרב עם הרע והמזוהם.

סוזוקי היו צריכים לעשות התאמות למפונקים של שנות האלפיים. היום כשמדברים על חור באוזון ובעיות זיהום אוויר, אנשים מחפשים רכב ירוק יותר ולא מעשן כבד. אז את גרנד ויטארה הוציאו, ושלחו את ויטארה החדש למרכז חלון הראווה.

ויטארה הנוכחי כבר הרבה יותר מודרני, מראה קשוח מעודכן וגם פחות מזוהם. גרסת 4X4, כמו גם ה–2X4, מוצעות בצבע ירוק ודרגה 4 במדד זיהום האוויר - ללא ספק שיפור.

כשעמדתי לידו שאלתי את עצמי למי הוא דומה. כן, ריינג' רובר. חיצונית הוא מזכיר את רכב השטח הספורטיבי, וזו מחמאה. אפשר לקבל את ויטארה בצבע אחד או בשילוב של שני צבעים. אני הלכתי על כתום מטאלי וגג לבן. השותפים לנסיעה פחות התלהבו מהקומבינציה המקורית, אני דווקא די חיבבתי את הטוויסט בעלילה ואת הכניסה של הצבע גם לאזור הדשבורד. זה מוסיף חמימות ורעננות בעיניים על רקע השחור המסורתי.

אהבתי גם את פתחי המיזוג בסגנון הרטרו ואת לוח המחוונים שפחות זעק חדשנות ויותר תקשר עם פעם, אולי עם ויטארה הישן. כחובב אייטיז נלהב, אני ממש בעד הקריצה הרטרואית. האמת היא שכבר די קשה לי עם החשמליות והדיגיטליות. לפעמים אני ממש מתרגש לפגוש הנדברקס ידני ולא חשמלי מנוכר.

רכב דמוקרטי

ויטארה עושה רושם טוב בפנים. מרווח, החלל מנוצל היטב. אין הרגשה של צפיפות או מחנק. מלפנים מסך טאץ' די נוח להפעלה, עם קישוריות לווייז ולפנגו. אפשר אפילו לקרוא את החדשות החמות בספורט באינטרנט, מצוין לימי האולימפיאדה החמים. רק החיפוש אחר כפתור הווליום די ביאס. בקושי מצאתי, תקוע לו אי שם במעלה המסך, שלא לדבר על מחשב הדרך. איפה הנתונים? חפשו.

לא נורא, לא נתעכב על קטנות. מניעים בכפתור לחיצה. הרכב הוא אומנם בעל ביצועי 4X4, אבל אחרי לחיצה על הסטרטר המצב הרגיל הוא 2X4. במקרה הצורך, אם תגיעו לדרך משובשת, הוא יחליף אוטומטית את מצב הנהיגה לשטח.

הרכב לא מחליט לבד. הוא רכב דמוקרטי. גם לנהג יש זכות בחירה. יש לו גלגלת נחמדה ליד ידית ההילוכים שמאפשרת לעבור באופן חופשי בין מצבי נהיגה. בתפריט ישנם ארבעה: המצב האוטומטי, הקבוע; מצב לוק שמעביר מומנט גבוה לגלגלים האחוריים בשביל אחיזה מרבית בכביש, אם למשל הרכב נתקע בשלג או בבוץ. יש גם מצב שלג לנסיעה על משטח חלקלק. כמה כיף לשים על מצב סנואו בחודש אוגוסט, במרכז תל אביב, כשבחוץ 35 מעלות שמאיימות לבשל ו–200 אחוזי לחות שמאיימים להטביע. הרגע עבר פה פינגווין, נשבע לכם.

יש גם מצב ספורט שהוא הכיפי ביותר למי שרוצה להרגיש באמת את הרכב. הוא ישר משתמש ב–4X4, משנה את מאפייני דוושת הגז והמומנט ומשפר את ביצועי המנוע. זו נהיגת ספורט, פחות שטח. ככה הרכב מגיב.

כמו שאמרנו, הג'יפון הזה הוא נוח למשתמש, לא בא לאתגר אותנו פיזית כמו הדוד משנות ה–90. מנוע 1,600 סמ"ק, 120 כוחות סוס, שישה הילוכים, תיבה פלאנטרית. האמת שבמצב אוטומטי הרכב די נמנם. היה צריך לסחוט את הדוושה היטב כדי שיתחיל לזוז. גם בנתוני היצרן מצוין שהוא מגיע מ–0 ל–100 קמ"ש ב–13 שניות.

רק ספורט

עוד לפני שיצאתי לדרך, המליצו לי שאם המטרה היא לחייך, אז בכביש המהיר כדאי להעביר למצב ספורט. אז אכן שומעים היטב את המנוע, מרגישים מצוין את הדחיפה. זו נהיגה.

גם המצב הידני, שבו מעבירים הילוכים בעזרת הפליפרים בצדי הרכב, משפר את ההרגשה. לא ידית, פליפרים, שימו לב. כמו נהגי מרוץ. מי שלא מכיר, מומלץ לו לנסות. אלא מה, מצב ספורט צורך יותר דלק. אין מה לעשות, הנאה תמיד עולה. סוזוקי מספרת שוויטארה שותה בממוצע ליטר על כל 17.5 קילומטר. אחרי שניסיתי את שני המצבים, אני יכול לספר על ליטר לכל 11.2 קילומטר. מודה, השתמשתי לא מעט במצב ספורט.

לא כל כך ירדתי לשטח. נסעתי לאזור הים, עשיתי סיבוב קטן, כמה בורות, קצת אבק, והבנתי מהר מאוד שביצועי העבר של ויטארה לא יחזרו עם המועמד הנוכחי. דרך משובשת זה בסדר, אבל אל תגזימו עם אקסטרים. זה אולי אותו שם, אבל לא אותו אבא. אחד צפונבון, השני שיפוצניק.

סוזוקי משחקת אותה עד הסוף כשמדובר בשטח. במשפרי הבטיחות הוסיפו בקרת ירידה - במדרון תלול המערכת מפעילה את הבלמים באופן אוטומטי, כדי שהנהג יוכל להתרכז בהגה.

נסעתי לסיבוב היכרות, על הדרך קנינו מנגו מאיה ישר מהמגדל, הרי אלה השבועות היחידים בשנה שהפרי המדהים הזה מגיע למדפים. מומלץ לא לפספס את המומנטום.

היה לנו טוב, לי ולמנגו שרכשתי. הרכב יפה לעין, הנהיגה נוחה. חובבי ויטארה הישן אולי יסרבו להסתכל לו בלבן של העיניים, אבל מה לעשות, זמנים משתנים. פעם גם היה ערוץ אחד בטלוויזיה והיינו נוסעים במכוניות בלי מיזוג. צריך להתקדם עם השנים.

יצאתי החוצה, עשיתי מסיבת פרידה. אין מה לומר, המעצבים הלכו עם הזמן, התאימו את ויטארה לביקוש. תא המטען די סטנדרטי, 375 ליטר. לא גדול, לא קטן מדי. העיצוב בהחלט נותן פייט למתחרות.

היבואנית מתגאה בסלוגן “ישראלים אוהבים סוזוקי" ואפשר להבין גם למה. רכב כזה עונה על כל השאלות שמציב בפניו המיינסטרים. בדיוק על קו מחצית המגרש. תגידו לי מהו רכבכם ואגיד לכם מי אתם.