שלי ועדי פז מתעוררים מדי בוקר בדירה באשקלון. היא מתארגנת ויוצאת למכון הקוסמטיקה בגן יבנה, הוא מסיים ארוחת בוקר וממהר לבסיס בחצור, שם הוא מתמחה בחימוש מטוסי F־16. אבל לא על שגרת חייהם של בני הזוג הנחמדים באנו לספר, אלא על סופי השבוע, הזמן החופשי שבו הם מבצעים תפנית בעלילה וחותכים באספלט החי.
כמעט מדי סוף שבוע שלי ועדי ילבשו חליפה חסינת אש, יעטו על ידיהם כפפות מיוחדות ולא ישכחו לנעול את הנעליים, שבלעדיהן אי אפשר להתחיל - מדובר בזוג הנשוי היחיד בארץ שמשתתף במרוצי מכוניות, או כפי שהם מוכרים בברנז'ה המוטורית “PAZ CREW".
“אנחנו מכירים את כולם בעולם המרוצים. יש גברים לבד, נשים לבד, אבל אין זוגות וחבל, כי זה מאוד מחבר", עדי ממליץ למי שעדיין מתלבט. “יש כאלה שאפילו מקנאים. לא מעט נהגים באים אלי ואומרים ‘הלוואי שאשתי הייתה כזו, איזה כיף לכם', ומדובר דווקא במבוגרים שיש להם הרבה ניסיון".
יכול להיות שעל חלק מכם המידע הזה נופל כמו גשם ביום חמסין. איפה אפשר להתחרות במדינה הפקוקה שלנו? ובכן, בזמן שישנתם הוקמו בארץ שלושה מסלולים המותאמים במיוחד למרוצים.
אחד ממוקם ממש בכניסה לערד, השני בפצאל שבבקעה, והשלישי צפונית־מערבית לבאר שבע, סמוך לשדה תימן. שם, באמצע שום מקום, בין עקרבים ולטאות, מונח לו נחש אספלט טרי באורך 2.1 קילומטר, גן עדן לחובבי הספורט המוטורי.
אומנם מדובר בענף חדש יחסית בארץ, אבל כך גם סיפורם של עדי ושלי מאשקלון, רומן שהתחיל אי־שם בערב גיבוש קצינים ונגדים של חיל האוויר. שלי, הרצליינית בת 31, שירתה אז בצבא קבע, בבסיס רמת דוד שבצפון, עסקה בלוגיסטיקה, ואילו עדי בן ה־34 היה אז רב־סמל מתקדם, איש חימוש מבסיס חצור, שנולד במושב זוהר שבחבל לכיש. באותם ימים עדי כתב בטופס המצורף “מצב משפחתי - גרוש פלוס שלושה".
חיות כביש
השניים ישבו ודיברו באותו ערב, ופתאום צץ לו נושא שיחה משותף - חיבה לכלי רכב. עדי סיפר שהוא מת על אופנועי שטח. היו לו כמה בחניה, והאחרון שבהם KTM 450, מהכלים החזקים בשוק.
שלי, מנגד, סיפרה שמילדות היא חולת מכוניות. יש לה שני אחים גדולים, אחד יותר בעניין נהיגה ספורטיבית ואילו השני מתעמק ברכבי אספנות, נושא שאליו היא אז יותר התחברה.
שלי החזיקה במהלך השנים את הרכב האייקוני פורד מוסטנג, אבל גולת הכותרת הייתה חיפושית שנת 73', שאותה טיפחה באהבה.“יש לי שלושה ילדים ואני מתמודד עם לא מעט דברים מורכבים", עדי סיפר. “אבל שלי נראתה מההתחלה כאפשרות לחלק ב' מצוין. זו אומנם החלטה מפחידה, אבל אצלה הנחיתה הייתה רכה. בחורה מאוד מקבלת, שנפתחה לתחביב המוטורי בצורה מושלמת. זה מבחינתי היה או להישאר לבד, או למצוא את עצמי מחדש, אז החלטתי למצוא את עצמי".
שלי נדדה דרומה לבסיס בחצור, שם הייתה לעדי דירה, הייתה מוכנה בשביל הקשר לנסוע כל יום ארבע שעות, הלוך וחזור, לבסיס ברמת דוד שבו שירתה. בימים האלה עוד לא היה עניין המרוצים ברקע. היא איכשהו קרטעה עם תחביב רכבי האספנות, ואילו הוא היה שקוע עד מעל הראש באופנועי השטח.
“הוא היה יוצא בשבתות לרכיבות ארוכות, ואני הייתי נשארת בבית, וזה לא היה כיף גדול", שלי מודה. ואז הגיעה הבשורה ששינתה את חייהם - הספורט המוטורי החל להתפשט בארץ, וכדאי שנבהיר שבשביל להשתתף לא צריך מכוניות פורמולה 1 מדוגמות, אלא מספיק רכב ספורט, שיכול במשך השבוע לשמש את המשפחה ובסופ"ש לספק את התחרותיות. כמו כן, צריך רישיון נהיגה מותאם.
נהיגה ברכבי ספורט שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים, ובתחום הזה השמיים הם הגבול. מחירים מטורפים ועלויות תחזוק כמעט בלתי אפשריות, בטח אם אתם נהגים ממוצעים בלי גב פיננסי איתן.
לעדי הייתה אז סיאט ספורטיבית קלילה, אבל עיניו כבר קלטו את הסיאט לאון קופרה, שהיא הדבר האמיתי. מדובר בחיית טרף שמחזיקה מתחת למכסה מנוע המסוגל לשחרר 290 כ"ס. לשם ההשוואה, לסיאט איביזה, זו שאתם מכירים מהחניה בשכונה, יש הספק של 95 כ"ס. מחיר המחירון של קופרה היום הוא 231 אלף שקל. אומנם לא זול בכלל, אבל במונחים של רכבי ספורט מדובר בלואו־קוסט.
“על הדרך של חיי הנישואים החלטנו לעשות משהו משותף", שלי מספרת. “אמרנו ששנינו אוהבים מכוניות, מתים על התחום התחרותי, ועכשיו נפתחו מסלולים ליד הבית. כדאי ללכת על זה".
לא עבר זמן רב וגם שלי מצאה את עצמה עם סיאט לאון קופרה משלה. לו יש רכב לבן, כמו שהוא בחר, ואילו שלה שחור עם נגיעות ורודות. “היה נראה לנו שעשינו את שלנו", עדי צוחק. “קנינו רכב ביצועים, וכל מה שנותר זה להיכנס למסלול ולנהוג מהר. יותר התעסקנו במה ולא באיך, ואז כשאתה מתחיל לקבל מושג על העולם התחרותי, אתה מבין שזה לא ממש עוזר לבוא עם רכב חזק מול רכבים נחותים, צריך גם לדעת לתפעל אותו".
שלי מוסיפה: “היינו בסוג של פיגור אחרי נהגים אחרים והתחלנו לקחת הדרכות כדי להיכנס לעניינים. בהתחלה הייתי משתרכת מאחור, סיימתי במקום השמיני מתוך שמונה, והמדריך נתן כיוון. איך להיכנס לפנייה ואיך לצאת ממנה. זה שיפר אצלי את ההבנה והבגרות בנהיגה. אתה כבר לא נמצא במוד של ‘יש לי רכב סבבה ואני אעשה מה שאני רוצה'".
התחרויות שבהן הזוג פז החל להתחרות הן לא אלה שאתם מכירים מעולם המרוצים בטלוויזיה, שבו מי שעובר ראשון את קו הסיום הוא המנצח. התחרויות האלה נקראות “זמן מטרה": רכב יוצא להקפת מסלול ומספר שניות אחריו מוזנק הרכב הבא וכך הלאה. המנצח הוא הנהג שזמן ההקפה שלו הוא הקצר ביותר.
הסטריאוטיפ נותן גז
מאחר שיש נשים בודדות בין ים של גברים, שלי מצאה את עצמה מתחרה במרוצים מעורבים. “הגברים שכבר מכירים אותי, מקבלים אותי כאחת משלהם, אבל יש נהגים חדשים שמאוד קשה להם כשבחורה עולה להתחרות איתם", היא מספרת. “קשה שבחורה נצמדת, מנסה לעקוף. הם לא כאלה מפרגנים. היה נהג שראיתי עליו ‘מה פתאום שהיא תעקוף אותי?', ואז הוא איבד את זה, לא הצליח לפנות בזמן והמשיך לחצץ שבשוליים".
עדי אומר שהמצב לא כל כך נורא. “הוא יחסית לא כמו שציפינו", הבהיר. “הנהגים הם בדרך כלל ג'נטלמנים. נותנים טיפים, שואלים שאלות. זו קהילה".
אף על פי שהשניים נוהגים באותו דגם, מאותה שנת ייצור, הנהגים במשפחת פז לא מתחרים באותה קטגוריה, בין היתר כנראה כדי לשמור על שלום הבית. עדי שיפר את הספק המנוע שלו, ומ־290 כ"ס עלה לנתון המפלצתי של 420 כ"ס, ואילו שלי לא נשארה הרחק מאחור ושיפרה את יכולותיו של מנועה ל־360 כ"ס. כדי שיהיה שוויון הם מתחרים עם מכוניות שכוחן פחות או יותר דומה, לכן על המסלול בני הזוג נפרדים - כל אחד למקצה שלו.
“כשאנחנו בימי אימון משותפים אז יש בינינו תחרותיות", עדי מודה. “אם היא משיגה זמנים קרובים לשלי, אני צריך קצת זמן לעכל את זה. בכל זאת הרכב שלי חזק יותר, אבל זה עדיין לא כמו שאתחרה מול חבר. גם אם היא תפרפר אותי, אני עדיין אפרגן. בסוף אנחנו חוזרים הביתה וישנים באותה מיטה. אי אפשר לריב על הדברים האלה. זה לא כמו חבר שאתה אומר לו ‘בוא נדבר מחר, תן לי קצת להירגע'".
נהיגה עדיין נחשבת אצל לא מעט אנשים כעסק גברי עם לא מעט סטיגמות, שלא לדבר על נהיגת מרוצים, אבל דווקא עדי חושב שהזמנים השתנו. “זו כבר לא הנהיגה של פעם, שבה היו מזיעים ונלחמים עם הרכב", עדכן. “המכוניות שלנו אוטומטיות, ממוזגות, והנהיגה בהן נעימה. יש אומנם במהלך התחרות נקודות של קרב, אבל זה לא קיצוני. כל אישה, גם הכי עדינה, יכולה לנהוג על מסלול".
דווקא שלי לא ממש שוללת את הסטריאוטיפ הישן: “יש נשים שלא צריכות לנהוג. נתקלתי בכמה ושאלתי ‘מי נתן להן רישיון?'. זה אומנם חלק לא גדול, אבל הוא קיים. אצל רוב הנשים נהיגה כן הולכת ביחד, ונהיגת מסלול משפרת דברים שלא קשורים לשליטה בהגה. במסלול אתה צריך לתכנן מספר מהלכים קדימה, וזה בטח מסייע לביטחון העצמי. רק שהעיקר הוא לאהוב את זה, כי אחרי שאתה בעניין הכל נראה יותר קל".
כדי לא להגביר את החיכוך המקצועי ביניהם, הם קבעו כלל שלפיו כל אחד מהם נוהג לבד, והפרטנר יכול מקסימום לתת עצות רק כשמדוממים מנוע. שלי לא אהבה את הפעמים שבהן עדי ישב לידה והעיר על פניות שלקחה לא בזמן או על טעויות בהיגוי. אמרה לו שעדיף שיסתכל עליה מרחוק. “היא אומרת שהנהיגה שלי אגרסיבית מדי וגורמת לה בחילות", הוא מגלה. “היא נוהגת יותר עדין ממני, זה בטוח. עושה את הדברים יותר מדויק וזה לא בהכרח יותר אטי".
שלי מסבירה: “אם היית נוסע עם עדי, היית מבין מה זה יכולות מטורפות. אני באמת עדינה. כשעולים איתי למסלול, אני מתחשבת במי שיושב לצדי, אחרת לגמרי מהנהיגה שלי כשאני לבד. כשעדי לוחץ על הברקס, אתה תרגיש את זה".
לא נוריד הילוך
הספורט הזה יקר מאוד. לא מספיק שקניתם רכב אחרי שבירת תוכנית חיסכון, עכשיו צריך לתחזק אותו עם כל הציוד הנלווה. חליפה מקצועית עולה 2,000 שקל, יום מסלול עולה 350־500 שקל, וזה עוד כלום לעומת סט צמיגים שצריך להחליף מדי כמה מרוצים, שיעלה לכם כ־5,000 שקל.
“העליתי את הספק המנוע, החלפתי קפיצים, מוטות מייצבים, ברקסים", עדי מספר. “כל פעם קצת, כי אי אפשר במכה, אחרת זה יוצא משהו כמו 30 אלף שקל. אנחנו מכירים בחור שהשקיע סביב חצי מיליון שקל ברכב ששווה 60־70 אלף. אין דבר שהוא לא החליף. מנוע, מתלים, גלגלים, גיר, שלדה. חוץ מלקרוא לאוטו בשמו, הכל שונה".
בשביל לתחזק את ההובי היקר הזוג פז ויתר על לא מעט דברים שהיו יקרים להם. עדי מכר את אופנועי השטח, שהיו חלק מנוף חייו, ושלי נאלצה להיפרד בצער מרכבי האספנות כדי לגייס כסף למען עוד כמה ימי אימון.
על מנת להחזיק את הראש מעל המים הם מקוששים ספונסרים מפה ומשם תמורת פרסום על הרכב. בתחילת הדרך עדי רכש פריט למכונית בסדנת שיפור הרכבים “TOP-RPM". הוא סיפר לבעלים קובי רוקח שהוא מתחיל להתחרות, ורוקח הסכים לסייע כל פעם בסידור פריט אחר. פעם בלמים, אחרי זה מחשוב. סיוע נדיב של אלפי שקלים.
מה נותן העיסוק הזה?
עדי חשב לרגע על השאלה. “מה נותן לאחרים צניחה חופשית, מה נותן לאנשים לראות משחק כדורגל בחו"ל? אתה משקיע זמן, כסף. לנו יש את הקטע של הרכבים".
שלי: “בסופו של דבר מדובר בכיף אינסופי. לפני העלייה למסלול אתה כולך נדרך והכל לוחץ. החגורה לוחצת, הכפפות, והזמן הוא היריב הגדול שלך, אותו אתה צריך לנצח ועדיין זו הנאה".
לא מזמן הסתיימה העונה של ליגת המרוצים “קאדילק טיים אטאק" שנערכה במסלול בפצאל. עדי סיים שלישי בקטגוריה שלו, ושלי סיימה שלישית, אבל לראשונה היא הצליחה גם לנצח באחד המרוצים עם הזמן הקצר ביותר. “אני תמיד מגיע שלישי", עדי מספר. “יש איזה שני חבר'ה שקשה לי בינתיים להילחם איתם, אבל עובדים על זה. לפחות שמרתי על המקום שלי בקביעות".
שלי ועדי מספרים שיש התעוררות גדולה בענף. אם לפני שנה היו כ־40 נהגים שהשתתפו בתחרויות, השנה היו מקרים שנרשמו למעלה ממאה, ועל כל מקום פנוי הייתה התנפלות. שלי: “ואלה רק המתחרים, איפה כל אותם נהגים שבאים לימי מסלול ולא נרשמו לתחרויות הרשמיות? כל יום מסלול כזה מלא בלמעלה מ־30 רכבים". עדי: “בתחרויות יש מכל הגילאים ולא רק צעירים, או רק מבוגרים. הכי צעיר שנתקלנו בו היה ילד בן 20, נהג מלידה, והכי מבוגר היה בן 77. לא רק טוב, הוא גם זכה במקום הראשון".
זה לא תחביב מסוכן?
עדי: “צריך לשים דברים בפרופורציות, אלה לא המסלולים בחו"ל שאתה יכול לדהור במהירויות של 200 קמ"ש ומבצע פניות קיצוניות. כאן, ברוב המסלולים, מהירות הנסיעה נעה בין 130 ל־150 קמ"ש, וזה הרבה יותר בטוח מלנהוג בכבישים. כאן, כשאני יוצא לצומת הקרוב, אני מפחד. במסלול אין לי בעיה, ואם יש פחד זה שיקרה משהו לרכב. גם רוב האנשים הקרובים אלי יודעים שאני איש אופנועים, אז לעבור משני גלגלים לארבעה זה כבר שיפור".
שלי: “ההורים שלי לא רוצים לשמוע על זה ומבקשים שלא נספר להם. אני מסבירה להם שזה בטיחותי יותר מהכביש ושבסוף אני מתעסקת עם רכב שהוא סוג של הגנה, בטח יותר מאופנוע, שאותו הם מכירים בגלל אחַי. החשש שלי עדיין קיים. זה קורה כשמפספסים פנייה והברקס לא עוזר והגדר מתקרבת במהירות, אבל כמתלמד אתה מתחיל לאט ומגביר בהדרגה עד שאתה מבין שאפשר ללכת לקצה".
מה תעשי כשיהיו ילדים?
“אני לא אוריד הילוך. אם זה משהו שאתה אוהב, הילדים לא אמורים להפריע".
עדי: “נחבר אותם לזה".
שלי: “סיימתי במקום השמיני מתוך שמונה, והמדריך נתן כיוון. איך להיכנס לפנייה ואיך לצאת ממנה. זה שיפר אצלי את ההבנה והבגרות בנהיגה. אתה כבר לא נמצא במוד של ‘יש לי רכב סבבה, ואני אעשה מה שאני רוצה'"
שלי: “יש נהגים שקשה להם כשבחורה עולה להתחרות איתם. קשה שבחורה נצמדת, מנסה לעקוף. היה נהג שראיתי עליו ‘מה פתאום שהיא תעקוף אותי?', ואז הוא איבד את זה, לא הצליח לפנות בזמן והמשיך לחצץ שבשוליים"
עדי: “קנינו רכב ביצועים, וכל מה שנותר זה להיכנס למסלול ולנהוג מהר. ואז כשאתה מתחיל לקבל מושג על העולם התחרותי, אתה מבין שלא ממש עוזר לבוא עם רכב חזק מול רכבים נחותים, צריך לדעת לתפעל אותו"
עדי: “זו כבר לא הנהיגה של פעם, שבה היו מזיעים ונלחמים עם הרכב. המכוניות אוטומטיות, ממוזגות, והנהיגה בהן נעימה. יש אומנם במהלך התחרות נקודות של קרב, אבל זה לא קיצוני. כל אישה, גם הכי עדינה, יכולה לנהוג על מסלול"
שלי: “ההורים שלי לא רוצים לשמוע על זה. אני מסבירה להם שזה בטיחותי יותר מהכביש. החשש שלי עדיין קיים. זה קורה כשמפספסים פנייה והגדר מתקרבת במהירות"
חלומות על פורשה
כבר קשה לומר שמדובר אצל השניים בתחביב לסופי שבוע. בחול המועד פסח הלו"ז שלהם היה כמו של נהגים מקצועיים. יום ראשון אימון, שני תחרות, שלישי תחרות, חמישי אימון, שבת אימון.
שלי: “אתה לא חוסך מעצמך, אבל אתה כן יודע להגיד מה צריך ומה לא. אתה יותר מחשבן, מה שפעם לא עשינו". עדי: “מסתפקים בבילויים פחות ראוותניים. אנחנו יותר מתאימים את עצמנו לתחביב שאין מה לעשות - לוקח זמן וכסף. תהיה בטוח שאם אנחנו טסים לחו"ל, אז המוזיאונים שנבקר בהם יהיו של מכוניות".
כשהם טיילו בגרמניה הם אכן חגגו. שכרו אאודי A7 סופר־מהירה ושייטו באוטוסטרדה במהירות של 200 קמ"ש וצפונה. בארץ הייתה תקופה שנסעו, כמו כל חובבי המהירויות, לכבישי סדום־ערד, נס הרים, לאלקוש שבצפון, אבל הם כבר די מתרחקים מההתקהלויות של האספסוף המתלהב.
“אנחנו לא מתים על נסיעה בכבישים ציבוריים, כבר לא מתחברים לזה", עדי מודה. “הלכנו לכמה טיולים וזה לא ממש תפס. אנחנו בעניין נהיגת מסלולים".
עדי אומר שהחלום הוא שיגיע איזה ספונסר רציני ותהיה מכונית משודרגת ואז גם יתחרו כמו מקצוענים בחו"ל. מבחינת שלי מדובר קודם כל בביחד, בזוגיות שהופכת את התחביב הזה לכל כך מהנה. “זה הכל ביחד, גם ללכת להחליף צמיגים לפני תחרות", היא מדגישה. “הספורט הזה תופס מקום נכבד בחיינו".
את מחליפה גלגלים?
"אני תומכת בו כשהוא מחליף".
עדי, מה החלום המוטורי שלך?
“חלום בלי גבולות? פורשה GT2 RS, הרכב הכי מותאם והכי טוב בעולם לנהיגת מסלול, אבל גם לפניו יש הרבה אפשרויות". כבילוי זוגי השניים פחות יעדיפו ארוחה במסעדת מישלן במרכז פריז או אופרה במילאנו. תנו להם כביש צדדי, בליל ירח מלא, קופרה לצד קופרה, ואז כמו שאומרים בז'רגון שלהם, “ללחוץ חזק עד הסוף ולא להרפות".