באזור המאה ה־4 לפני הספירה אסופת שבטים קדומה חצתה את המדבר. קראו להם "נבטים", ולאורך ימים שלמים הם היו משוטטים על גבי גמל - ספינת המדבר. יחד הם איתרו מים ומזון, לנו בחולות, סחרו בבשמים ובתבלינים וחקרו את המדבר העצום שנגלה לפניהם.
כמה אלפי שנים לאחר מכן יצאנו אנחנו לחקור את המדבר. קבוצה של כ־40 בני אדם, משפחות עם ילדים צעירים יותר ופחות, זוגות מבוגרים, אבות ובנים, גם אנחנו מצוידים בספינת מדבר משל עצמנו - כל קבוצה ברכב שטח לנד רובר משלה - ונשלחנו למדבר הירדני. ההשוואה קצת לא הוגנת, הרי שהגמל אינו מצויד בגלגלים משוכללים שמתכווננים לפי תוואי השטח שאנחנו נמצאים בו ובמצלמת 360 שמנטרת כל סנטימטר סביבנו. אבל הדרך הטבעית שבה הרכב משייט בחולות המדבר יכולה להעניק לו את התואר "ספינת המדבר של המאה ה־21".
רוח המועדון
רוב חברי הקבוצה לא פגשו מעולם את שותפיהם לכיבוש המדבר בארבעת הימים הקרובים. הדבר המשותף היחיד להם הוא שכולם רכשו את רכב השטח היוקרתי, ובכך קיבלו את כרטיס הכניסה למועדון לנד רובר, שמעניק להם חוויות משותפות, בפנים ובשטח. הרכב הבריטי כבר אינו מעניק לרוכשים רק חוויית שטח מעולה, אלא מעין "קבוצת שווים". אני, שבעוונותיי נוהגת בעיקר בטויוטה, הצלחתי להתברג לתוך המועדון - רובם ככולם אנשים שאוהבים ורוצים לחוות שטח מזווית קצת אחרת. ביום שלישי ב־6:00 בבוקר פקחתי את עיניי, ארזתי מזוודה ("יש מספיק מקום ברכב", הרגיע - ובצדק - שותפי לנסיעה) והתייצבתי במעבר הגבול בבית שאן.
היום הראשון של המסע התאפיין בעיקר בהמתנה מורטת עצבים. המעטפת הנקייה ומאירת הפנים של מעבר הגבול הצפוני לירדן הסתירה שירות לא־יעיל ומתסכל, כמו שרק ישראל יכולה להציג. מעבר הגבול הדרומי נחסם לרכבי 4X4, ואנחנו נאלצנו לעבור את היום בידיעה שצפויה עוד נהיגה ארוכה־ארוכה לפנינו. אני מדברת בינתיים עם חבריי למסע, שנראים גם הם מיואשים עוד לפני שכבר התחלנו. עופר, המדריך שלנו מטעם חברת "4X4 - אתר השטח הישראלי" וגם המנכ"ל שלה, מתגאה בדיפנדר שרכש לפני 30 שנה ושהוא עדיין מטייל בו ברחבי העולם. הוא מעיד כי הוא שווה לא פחות מהרכבים החדשים והיוקרתיים. בין הנהגים גם לא אחר מאשר דני עיני, מבעלי חברת לנד רובר. "הדיפנדרים נוצרו כרכבי מסעות הרפתקניים ומתאימים כמו כפפה ליד למרחבים האדירים של ירדן", הוא מבטיח.
אחרי תשע שעות של המתנה במעבר הגבול הישראלי המתיש ובמעבר הגבול הירדני החשדני יצאנו סוף־סוף דרומה. אנחנו נוסעים על מה שהמדריך מגדיר "כביש מהיר". בפועל, משני עברי הכביש מעוטר הבורות ניצבות חנויות בגדים, מזללות ובתי מגורים. ילדים משחקים על הכביש, וההתלהבות ניצתת בעיניהם, כשהם רואים את שיירת הרכבים הגבוהים נוסעת לידם. פעמים קרובות מדי אנחנו נתקעים בבאמפר בכביש, ואז ההתלהבות מתחלפת במעין פרצוף לועג משהו, מין לעג כזה שמנסה להוכיח: "אתם לא יותר טובים מאיתנו. תכבשו את המדבר בכיף, אבל הוא תמיד יהיה שייך לנו".
אחרי נסיעה ארוכה בחושך, כשנותר לנו רק לדמיין את מראות ים המלח הירדני שפספסנו בגלל התורים הארוכים, הגענו למלון מפואר מעל פטרה. לאחר שינה קצרה המשכנו בשעות הבוקר לאחד מפלאי העולם שהפך למעין שוק מקומי: עשרות ירדנים ליוו אותנו בדרכים עוצרות הנשימה החצובות בסלע, ונדמה שהם רואים בנו דינר מהלך לטובת פיצ'פקעס למיניהם. גברים, נשים וילדים מתחננים שנקנה מהם גמל מעץ או אבנים טובות. אחת הנשים, עטופה בבורקה, צועקת לעברנו: "Women supporting women", ומבקשת שנקנה צעיף או כד.
העיקר הגיבוש
אחרי ארוחת צהריים ירדנית, שכללה בעיקר בשר, חומוס ולאפה (ספוילר - אלה יהיו אבות המזון המרכזיים גם בארוחות הבאות), התחלנו סוף־סוף לנהוג בחולות ירדן. הנופים מהפנטים, סלעים עצומים ניצבים באמצע השממה, והרכב מאפשר לנו שיוט טבעי על מרבדי החול. הרכב יודע מתי לעצור, להאט, להאיץ, לרדת ולעלות, ואנחנו קשובים אליו. אט־אט אנחנו מבינים כי הרכב הוא כמו גמל אמיתי: אם לא יודעים כיצד לנהוג עמו, הוא בועט וזה כואב. רבים מאיתנו שוקעים בחול או נתקעים עם גלגל מפונצ'ר. אם נסתכל באופטימיות, הדברים האלו מגבשים את החברים בקבוצה. מ־40 אנשים שחוברו על בסיס מכנה משותף אחד, אנחנו הופכים לקבוצה שעוזרת זה לזה להיחלץ מהחול, תרתי משמע.
המדבר הירדני סוחף אותנו בעוצמות שלו. הוא אדון לעצמו. אנחנו נוסעים בשיירה לעומק מרבדי החול, שמוכיחים לנו שאנחנו אורחים זמניים בלבד. הגשם והשלג מעצבים את הסלעים, והרוח מטשטשת כל סימן גלגלים על החול הבתולי. לנו נותר רק להתפעל. אחרי יום ארוך בחולות הגענו למאהל במדבר הדרומי ועברנו לחלום על ואדי רם.
האופטימיות של חלק מהחברים בקבוצה מתחילה להיסדק, כשנשמעות תלונות על רמת ההיגיינה והניקיון באוכל ובחדרים. הירדנים מאירי פנים ומכניסי אורחים, וניכר שהם באמת משתדלים, אבל לקהל הישראלי זה לא תמיד מספיק - או שכבר התרגלנו לסטנדרטים של המלון המפואר מאמש. נשכנו שפתיים, שינסנו מותניים ויצאנו ליום ארוך של נסיעה בדיונות האדירות של ואדי רם.
הנהיגה ברחובות תל אביב העמוסים וההתחמקות משליחים של וולט הכינה אותי בקושי לנהיגה בחולות הממלכה. הגלגלים, שמהם הוצאנו אוויר, משיטים אותנו לתוך מרבדי החול העצומים, ואנחנו מנווטים על חבל דק כמעט בחוסר שליטה. אני מחליטה לנקוט את גישת fake it 'till you make it, וניכר שזה עובד. אט־אט אני מכירה את השדרוגים המפתיעים ברכב ואת כל הכפתורים בו, שנראה לפעמים שהאפשרויות דרכם בלתי מוגבלות, והרכב הופך כמעט לחלק ממני. בדרך אנחנו עוצרים במונומנטים בלתי נשכחים, כגון שבעת עמודי החוכמה וקשת ענקית בסלע שמובילה למפל סודי ומרהיב. "זאת חוויית מדבר יוצאת מגדר הרגיל", מסכם עיני. אני מודה שאל מול מרבדי החול האינסופיים, הצבעים המשתנים והשקט המוחלט אני מזילה דמעה.
את היום האחרון אנחנו פותחים בירידה חדה אל תוך דיונות החול. האמיצים שבינינו צולחים את האתגר. אני מעדיפה לנהוג במישור, ככל שניתן, במדבר הדרומי הפרוע. והנה משאלותיי התגשמו ואנחנו שבים לכבישים המקרטעים של ירדן בדרכנו למעבר הגבול. שלט "שלום" מקבל את פנינו בשלוש שפות - עברית, ערבית ואנגלית. אכן הירדנים קיבלו אותנו בשלום, וכך גם המדבר. ספינת המדבר של המאה ה־21 מסיימת את התפקיד שלו נועדה ושבה לעגון, עד שבעליה יחליטו לשחרר אותה שוב לחופשי.