התעמרות בעבודה היא תופעה פסולה, קשה ומגונה, ולמרבה הצער גם נפוצה. קשה להפריז בהשלכותיה החמורות ובצורך החיוני לפעול למיגורה. אלא שהסתכלות מפוכחת על המציאות, מלמדת שתחת הכותרת הצודקת והחשובה של מאבק בהתעמרות בעבודה, נעשה לעתים גם שימוש לרעה בתלונות שאין בהן ממש.
לאחרונה הוגשו לבית הדין לעבודה שתי תביעות של עובדי רשות החברות הממשלתיות נגד הרשות והמנהלת שלה, עו"ד מיכל רוזנבוים. מדובר בשני עובדים בכירים – סגנה של המנהלת, נדב צוק, ועובדת נוספת המשמשת כמרכזת מינהל וארגון ומרכזת משאבי אנוש. שניהם טוענים, כי סבלו מהתעמרות מצידה של רוזנבוים, והיא מצידה טענה בתגובתה כי מדובר בחלק ממסע ציד פוליטי שמתנהל נגדה. הדברים כמובן יתבררו בבית הדין לעבודה, אולם ללא קשר למקרה זה (שאין לכותב מאמר זה כל ידיעה לגביו), אמת אחת ברורה וידועה לעוסקים בתחום יחסי העבודה ומשפט העבודה: תלונות על התעמרות הפכו לכלי זמין, קל ואפקטיבי להשגת מטרות שונות, המשרתות את העובד המתלונן. המונח "התעמרות" בעבודה, שנולד לראשונה בפרשות של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, הופך שגור יותר ויותר במשק הישראלי.
החשיפה המשפטית למעסיקים ברורה: בתי הדין נוקטים יד קשה נגד התעמרות בעבודה. כך, למשל, בספטמבר 2022 חויבה המדינה, כמעסיקה, בפיצוי של 300,000 ₪ בגין התעמרות ממנה סבל עובד בבית החולים "רבקה זיו" בצפת. במקרה אחר, בשנת 2020 נקבע פיצוי של 100,000 ₪ לטובת אזרח עובד צה"ל, שהגיש תביעה על התעמרות נגד משרד הביטחון, ובשנת 2021 חויבה עיריית ירושלים לשלם לסגנית היועמ"שית לתכנון ובנייה פיצוי בסך 150,000 ₪. ויש עוד דוגמאות כאלה.
אלא שבצד אותם מקרים של התעמרות, המחייבים סנקציות חמורות ומרתיעות, ישנן גם תלונות התעמרות בלתי מבוססות. המוטיבציה העיקרית להגשת תלונות כאלה היא ע"י עובדים שתפקודם אינו מספק והמעסיק נמצא בשלבים שונים של הליכים לסיום העסקתם. לכן, מעדיפים העובדים להקדים תרופה למכה ומגישים תלונה על התעמרות בעבודה. הגשת התלונה מהווה כלי בידי העובד בכדי "להפוך את הקערה": העובד הכושל הופך למאשים, מייצר איום משפטי כלפי המעסיק וההתעמרות מהווה עבורו אמתלה לתפקודו הלקוי. בכך הוא מנסה לחייב את המעסיק להשאירו בעבודה. כמו כן, עצם הגשת התלונה מחייבת את המעסיק לקיים בירור יסודי ומקיף של התלונה, ובכך העובד "קונה זמן" נוסף במטרה לעכב ולהקשות על סיום העסקתו.
מוטיבציה נוספת להגשת תלונות סרק בדבר התעמרות היא ניסיון של העובד המתלונן לפגוע בקידומו של הבוס, או בהצלחתו בתפקיד. תלונה על התעמרות בעבודה מייצרת עננה מעל העובד המואשם כמתעמר, ועלולה להביא לפגיעה במעמדו אצל המעסיק ובשמו הטוב, גם אם בסופו של דבר לא נמצא בסיס לתלונה נגדו.
מנגד, תלונה על התעמרות אינה נושאת בחובה סיכון מבחינת המתלונן. בשל אופיה המעורפל של ההתעמרות בעבודה, קשה להגדיר תלונה שלא נמצאת כמוצדקת כתלונת סרק, או ככזו שהוגשה ממניע זר. במסגרת יחסי עבודה קיימת דינמיקה שונה בין העובדים ולעתים קרובות ממונה יכול להתבטא בתסכול או בכעס כלפי עובד הכפוף לו. הקביעה שאמירה או התנהגות מסוימת אינה מהווה התעמרות בעבודה ועל כן לא נמצא בסיס לתלונה שהוגשה, אין משמעותה שיש למעסיק זכות לנקוט בצעדים כלשהם כלפי העובד המתלונן.
חשוב לציין, כי ניתן למצוא בפסיקת בתי הדין לעבודה גם גישה המסתייגת מהשימוש הנרחב בעילת ההתעמרות. בפסק הדין שניתן בפברואר 2022 נדחתה תביעה להתעמרות (פרשת שירה רבן), ונשיא בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע, כי שימוש יתר בעילת ההתעמרות עלול להוביל להרתעה של מעסיקים מקיומה של תקשורת עם עובדיהם, ולפגוע "במרקם העדין של מערכת היחסים הטבעית והפשוטה בסביבת העבודה".
יחסי עבודה מאופיינים באמוציות ובצדדים הרואים פעמים רבות תמונה סובייקטיבית ושונה לחלוטין. קו הגבול בין מעסיק "דורשני" למעסיק "דורסני" הוא לעתים דק מאוד. יש להיאבק בתופעת ההתעמרות בעבודה בכל הכלים האפשריים, ובאותו זמן – לבחון את התמונה הכוללת באופן מפוכח, ולהימנע ממצב שבו מעסיקים מנועים מלממש את זכותם הניהולית במקרה בו עובד זורק לחלל האוויר את מילת הקסם "התעמרות".
הכותב הוא שותף במשרד עורכי דין דפנה שמואלביץ ושות', המייצג מעסיקים בכירים במשק