במסגרת עבודתי כרכז לשילוב אנשים עם מוגבלות בתנועה הרפורמית, נכחתי בהשקת הספר “מדברת על אהבה" בקפה “תמול שלשום" בירושלים. הכותבת, שני וייס בת ה־20 מירושלים, היא בחורה עם מוגבלות. היא גם מוכשרת להפליא: רקדנית, קונדיטורית, ועתה מתברר שגם כותבת. כשהגיע שלב השאלות מהקהל, קמתי ושאלתי שאלה פשוטה: “מה המסר שלך לאנשים אחרים עם מוגבלויות?", לשמחתי, התשובה של שני הייתה פשוטה עוד יותר: “שאנחנו לא שונים מאנשים רגילים". לתשובה של שני יש משמעות ענקית. פילוסוף ידוע אמר פעם: “אם מישהו אומר שהוא נורמלי, הוא משוגע. כי אן אדם ללא סוג של מוגבלות".
ובכל זאת, יש אנשים כמוני, שמתמודדים עם מוגבלויות יתר. אני מתמודד עם מה שהיה נקרא עד לא מזמן בשם "תסמונת אספרגר". למה עד לא מזמן? כי גילו שמגלה התסמונת היה נאצי - ועוד לא מצאו לה שם חלופי. אז בינתיים בואו נגיד שאני נמצא איפשהו על הספקטרום האוטיסטי.
לפני כמה שבועות דיברתי עם המורה שלי לשעבר. היא שאלה אותי מה אני עושה למחייתי. עניתי לה שאני עובד בחטיבת התקשורת של קרן היסוד, המגבית המאוחדת של מדינת ישראל, ונוסף לכך גם עובד כעיתונאי. היא הייתה בהלם: עיתונאי? אבל כדי להיות עיתונאי אתה צריך לתקשר! איך אתה עושה את זה?
והאמת היא שאם מישהו רואה את הסרטון שצולם לפני עשר שנים, כשהייתי ב"מונית הכסף" עם עידו רוזנבלום, הוא היה רואה מישהו ששפת הגוף שלו מאוד מאוד לא מתקשרת, אבל זה מה שעשה אותי לבן אדם שאני וזה מה שגרם לשינוי החשוב שעשיתי בחיי.
כן, אני עדיין מתקשה להוציא עצמי החוצה בצורה מובנת לפעמים, ולפעמים לא בא לי להתקלח ואני צריך לזכור שיש מסביבי עוד אנשים, אבל באופן אישי יצרתי תקדים. אם כיום, בגיל 32, אני עובד עבור שלושה גופים, מהידועים בארץ, ועוד משמש בהתנדבות כגזבר של אחת המפלגות המוכרות במדינה, זה כשלעצמו הישג אדיר מבחינתי.
אני מסתובב בכנסת. חברי כנסת ומשפיעים אחרים יודעים מי אני ומה השגתי, עבדתי במחלקת הטלוויזיה של ה־BBC, אחת הרשתות המוכרת בעולם, האם אני באמת מוגבל? אחד הכישרונות שלי הוא הזיכרון למילים. אחת ממקורות ההשראה שלי היא ד"ר טמפל גרנדון, פרופסור באוניברסיטת קולומביה שסובלת מאותה תסמונת כמוני, שדרך אגב, נפוצה בקרב לא מעט סלבריטאים. יש גם מי שטוענים שאפילו השחקן האגדי של ברצלונה, ליונל מסי, לוקה בה, וזו הסיבה שהוא מצליח להיות מרוכז כל כך בכדור.
פרופ' גרנדון מספרת על המוח שלה ואומרת שהיא כמו מחשב - מכניסים נתונים, מישהו אומר משהו, היא עושה חיפוש - ופתאום זה מופיע על המסך. גם אצלי יש את המעבר החד של ה"ביטים" שנכנסים לנתונים, וכשיש צורך - אני מוציא אותם.
זה לדעתי הנתון שבשיתוף הרצון שלי להצליח דוחק אל הצד האפל את הקושי התקשורתי ואת הרצון להיסגר, להסתגר ולזחול לפינה כשיש אנשים מסביבי. עזרה מאוד גם השיטה של אמא שלי כשהייתי קטן: היה לה ספר ירוק שבו רשמה בכל פעם שהייתי עושה משהו לא בסדר. בכל לילה עברנו יחד על הספר והיא הסבירה לי איפה טעיתי ואיך אפשר לשפר את זה. כך התחלתי ללמוד אינטראקציה חברתית. זכור לי ראיון העבודה הראשון שלי. בדרך שפכתי קפה על החולצה, אך לא היה אכפת לי. כיום כבר למדתי ואני מגיע חתיך ויפה.
הנה עוד סיפור קטן מילדותי, שאולי מסביר את העניין: כשהייתי בן 6, היה בקבוק קוניאק על השולחן. ביקשתי קצת מאבא שלי שענה לי שזה חזק מדי. אז נתתי אגרוף לבקבוק ופניתי לאבא: “הנה, אני חזק יותר!".
כמו הבקבוק, יש שני מובנים למוגבלויות: המובן הראשון הוא כמו אגרוף בפנינו - לרחם עלינו ולהביט עלינו מלמעלה. המובן השני הוא אגרוף של חוזק - להוציא את הכוח שטמון באנשים עם מוגבלויות ולעזור לנו להשתלב בחברה.