לפני שנה, בדיוק בתקופה הזו, שבה נדמה לך שכל החלטה שתקבלי לקראת השנה החדשה היא הרת גורל ותחזיק מעמד לנצח - ובזמן שסוכות מגיע את כבר מספיקה לשכוח שנשבעת להיות יותר אחראית ומסודרת ולקצץ בפחמימות - קיבלתי החלטה משמעותית: להפסיק לחטט בפרופילים בפייסבוק של חברות שלי מהתיכון.

הייתי עושה את זה בעיקר בלילות, לבד, כשהמחשבות על רווקות בגיל 30 פלוס וחלומות מנופצים על קריירה בינלאומית הכריעו את הכף. ברגעים הנמוכים האלה, היה נדמה לי משום מה שהפתרון האולטימטיבי הוא לסובב לעצמי את הסכין עוד קצת ולבדוק מה שלום אלה שאשכרה הספיקו לעשות משהו בחייהן ב-15 השנים האחרונות.

על אף שאני לא חושבת שזוגיות וילדים הם בהכרח מדד להצלחה בחיים, התחושה הזו - שלכולם יש משהו שלך אין, ואף אחד גם לא מבטיח שיהיה (חוץ מאמא שלך, שעובדת בשיטת האוטוסוגסטיה) - נעימה כמו התעטפות בשמיכת צמר פלדה.

ברגעים הבודדים, העצובים האלה, תמונות התינוקות החמודים של הבנות שישבו לצדך בספסל הלימודים וריירו ממש כמוך על פוסטרים של חברי להקת טייק דאת', עלולות להחמיר את המצב, בדיוק כמו תמונות של החברה ההיא, שהגיעה לתפקיד בכיר בהייטק וקיבלה רילוקיישן ללונדון. מחשבות באווירת "איפה אני ואיפה הן?" לא מובילות למקום טוב, אף פעם. במיוחד אם המקום הזה הוא המזווה שבו טמנת חבילת במבה לפני כמה ימים.

מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו מזמן שאני ממש לא היחידה שהשימוש ברשתות חברתיות גורם לה לערוך השוואות בלתי פוסקות בינה לבין אחרים וסובלת כתוצאה מכך מתחושות נחיתות, אבל מחקר חדש שפורסם בשבוע שעבר, טוען עכשיו שיש גם צד אחר וחיובי יותר לכל עסקי החיטוט האלה: אם תשוו את עצמכם לאנשים פחות מוצלחים מכם, ייתכן שתחוו דווקא תחושת אופוריה שתגרום לכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם.

המחקר, שנערך באוניברסיטת אוהיו בארה"ב וזכה לשם המפוצץ Glancing Up or Down: Mood Management and Selective Social Comparisons on Social Networking Sites, בחן תגובות ומצבי רוח של כמה עשרות סטודנטים מול פרופילים של משתמשים מסוגים שונים והגיע למסקנה המהפכנית הזו: השוואה לאחרים, שאינם אטרקטיביים או מוצלחים כמוכם, תעשה לכם פלאים לביטחון העצמי.


כלומר, זו המתנה הקטנה מפייסבוק אליכם, תזכורת לכך שגם אם אתם מרגישים כמו אפסים מוחלטים, תמיד יש אי שם מישהו שמצבו גרוע משלכם. מישהו שמחפש עבודה כבר חצי שנה וכותב סטטוסים מתחננים לעזרה או איזה חבר רחוק שאף פילטר לא יצליח להושיע את הסלפיז שלו.

זו הבשורה האמיתית כאן: לא העובדה שהשוואה יכולה לעבוד לשני הכיוונים - את זה יודעים כל אישה וגבר שסובלים ממידה מינימאלית של ערך עצמי נמוך וקורטוב אנושיות - אלא שהאפשרות להיזכר בכך שיש גם לוזרים גדולים יותר נמצאת במרחק לחיצת עכבר.

אני רק לא בטוחה שהשוואה לאחרים היא הפתרון בכל אחד מהמקרים. החשיפה המוגברת לחייהם של אחרים מעוררת כל כך הרבה דילמות ודיסוננסים פנימיים, שלפעמים עדיף פשוט להתנתק מכל הרשתות החברתיות האלה כדי שתוכלי להיזכר במי שזה לא יהיה שאמר לך, שלכל אחד יש את הקצב שלו ושעדיף פשוט לשמוח במה שיש ולנסות להגיע להכי טוב שלך.

ואחרי שתתנתקי קצת ותגיעי לכל מיני מסקנות נוקבות ועמוקות, תוכלי כמובן לשתף אותן ברשתות החברתיות.

השאלה היחידה היא, אם התנתקות ליותר מכמה שעות, התנתקות פנימית שנובעת מתוך חוסן ואהבה עצמית, היא אפשרית בכלל. גם לפני עידן הרשתות החברתיות, אני זוכרת את עצמי עורכת השוואות בלתי פוסקות בין עצמי לבין בנות אחרות וממצבת את עצמי על סקאלה דמיונית, כדי לבדוק עד כמה באמת גדול הישבן שלי ואם השיער שלי יפה יותר מזה של המקורזלת בפינה של הכיתה.

אצלי זה מתמקד בעיקר בענייני דימוי גוף, אבל כל אחד מוצא את הנושאים הכאובים הפנימיים שלו, שדורשים השוואה ומדידה. בטיפול בהפרעות אכילה, למשל, מלמדים אותך להפסיק להשוות בינך לבין אחרות. זה אחד הצעדים החשובים ביותר להחלמה.

השוואה לאחרים לא חייבת להיות לא בריאה, כמובן. קצת תחרותיות דווקא יכולה לדרבן ולעודד אותך להצליח. כשזה מתחיל לחלחל אצלך למקומות שגורמים לך לחשוב שמשהו אצלך לא בסדר - זה לא הזמן לערוך עוד מחקר שבוחן את ההשפעה הברורה שלה, אלא פשוט לחפש את הכפתור הנעלם הזה, log out ולהתמקד לזמן קצר רק בעצמך.