כל האמת על ההבטחות והסיסמאות בתקציב המדינה האחרון

אין מסמך מרחיב את הדעת כמו "התוכנית הכלכלית לישראל לשנת XXXX", הידוע יותר בכינוי היבשושי משהו "ספר התקציב". התקציב עצמו, טורי מספרים אינסופיים וסעיפים שמשמעותם של רבים מהם נהירה רק ליודעי ח"ן, עוד יעבור כמה גלגולים עד שיאושר באישון לילה כלשהו בסוף השנה, אבל החזון המכונף ושפע ההבטחות יעברו את כל האישורים ללא כל בעיה. הרי מי ירים אצבע נגד מליצות נאות כמו "עידוד הצמיחה", "הגברת הפריון", "מלחמה בהון השחור", "הורדת יוקר המחיה", "הפיכת פסולת ממפגע למשאב" ו"ניצול מיטבי של משאבי הטבע"?

תקציב המדינה, מסבירים מדי שנה (או שנתיים) פקידי האוצר, אינו סתם מסמך של הכנסות והוצאות, גזירות והטבות. זוהי תוכנית הפעולה של הממשלה שמבקשת לשפר ולתקן את החיים במדינה. עיקר התוכנית נכתב על ידי פקידי האוצר היוזמים ומקדמים את הרפורמות, ואילו שרי הממשלה, ובראשם שר האוצר וראש הממשלה, אחראים בעיקר לביצועה. לרוב הם בוחרים משפע המלל שתיים או שלוש הצעות ומנסים לקדם אותן, ולהוריש לשר הבא את עיקר הרשימה.

ביולי 2013 אישרה הממשלה החדשה את התקציב הדו-שנתי האחרון. הממשלה הקודמת הייתה אמורה לאשר אותו בסוף 2012, אבל היה זה תקציב גזירות. ראש הממשלה ושר האוצר, בנימין נתניהו ויובל שטייניץ, החליטו לכדרר אותו לממשלה שתקום אחרי הבחירות שהוקדמו מעט, וכך יצא שבמקום תקציב דו-שנתי הייתה זו תוכנית הפעולה של הממשלה לשנה שעברה.

לתוכנית הכלכלית היו מספר יעדים. הראשון היה פשוט - שמירת האיזון התקציבי. אחריו באו "הגדלת הצמיחה לנפש, הרחבת התעסוקה והגדלת רמת הפריון", ולבסוף "הגברת התחרותיות, צמצום יוקר המחיה ושיפור היעילות של המגזר הציבורי". חלק מההצהרות אף נפרטו לצעדים קונקרטיים שעליהם החליטה הממשלה, רובם המשך לפעולות שכבר החלו קודם לפרסום התוכנית.

שנה וחצי מאוחר יותר נדמה שהתקציב האחרון לא היה אלא אוסף של גזירות והבטחות ריקות מתוכן לצמיחה והתחדשות כלכלית. אבל האמת מורכבת יותר. הצמיחה אומנם הואטה, לא הורגש כל גידול בפריון העבודה ובוודאי לא ירידה ביוקר המחיה; אבל מספר לא קטן של צעדים, שעליהם הוחלט לקראת אישור התקציב, נעשו, וצריך להמתין כדי לבחון את תוצאותיהם.

במשרד הכלכלה סימנו את "הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה" כיעד מרכזי. שר האוצר ושר הכלכלה חשבו בעיקר על דרכים לשכנע בהן חרדים המעדיפים להקדיש את ימיהם ללימוד תורה תוך הסתמכות על תרומות וקצבאות מקופת המדינה, ואינם יוצאים לשוק העבודה. אבל לא רק חרדים: הממשלה ניסתה להפעיל תוכנית שאפתנית לקידום אוכלוסיות חלשות, בעיקר נשים בנות מיעוטים, שחסרות כישורים מינימליים כדי לצאת לשוק העבודה. בתוכנית הושקעו מאות מיליונים ושנים ארוכות של ניסויים וניתוח תוצאות. אבל התוכנית לא יצאה לפועל, בעיקר בגלל התנגדות ועד עובדי שירות התעסוקה, שראו בה הפרטה של הטיפול בעובדים ובמובטלים.

למרות הכישלון, מדווחת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מגמת עלייה בשיעור ההשתתפות בעבודה, כלומר גידול במספר האנשים המבקשים לעבוד. הסיבה לכך עשויה להיות לחץ כלכלי ומצוקה גוברת במשפחות שהסתפקו בעבר במפרנס יחיד. מפתיע לגלות שהתקציב הקודם, ובעצם התקציב שעל פיו פועלת הממשלה לפחות עד דצמבר הקרוב, אינו כולל מהלכים דרמטיים לטיפול בבעיית מחירי הדירות, מלבד רפורמה והוראות לרשות מקרקעי ישראל להגביר את קצב שיווק המגרשים.

הרשות טוענת שהיא מילאה את חלקה בעסקה והגבירה ככל יכולתה את השיווק, אבל פרשת "חוק אפס אחוז מע"מ", המלחמה בעזה ואולי גם גורמים נוספים הביאו בשנה האחרונה להאטה חריפה בקצב הבנייה. מחירי הדירות עלו השנה וכנראה שלא יירדו גם בתחום מחירי המזון נראה שלא גם בשנה הבאה.

גם בתחום מחירי המזון נראה שלא נעשה דבר: לקראת אישור התקציב קיבלה הממשלה את המלצותיה של ועדת קדמי להפחתת מחירי המזון, ובמהלך השנה האחרונה הן עברו תהליכי חקיקה ממושכים. רק בתחילת השנה הבאה אמור "חוק המזון" להיכנס לתוקף. החוק אמור לחייב את הרשתות להגביר את השקיפות ולספק לצרכנים מידע שוטף על מחירי המוצרים, ולהגביל את כוחם של היצרנים והרשתות. חקיקה חדשה מרחיבה גם את סמכויות הרשות להגבלים עסקיים לפעול נגד מונופולים וקרטלים.

הסיכוי שמערכת החוקים החדשה תוריד את המחירים בשיעורים משמעותיים אינו גדול. ענפי ייצור המזון ורשתות השיווק יישארו ריכוזיים מאוד, ולצרכנים אין קושי מיוחד גם היום להשוות מחירים ולהעדיף את המוצרים הזולים יותר. הממשלה נותרה חלשה וחסרת אונים מול קבוצות הכוח הגדולות השולטות במשק החלב, משק האנרגיה, יבוא הרכב ובענפים נוספים, והן ישמרו על הרווחים העודפים שלהן על חשבון הצרכנים, בעוד אנשי האוצר ממלאים את ספר התקציב בהבטחות חסרות כיסוי.

כזו הייתה ההבטחה להוריד את מחיר המים, באמצעות התייעלות והפחתה במספר העצום של תאגידי המים שהקים האוצר ברחבי המדינה. בפועל לא נקפו משרד האוצר ורשות המים אצבע למימוש ההבטחה. מחיר המים אומנם ירד בשנה שעברה ב־%4 אך נותר גבוה ב־%30 מהמחיר ששילמנו הבטחות מוגזמות להורדת יוקר המחיה לפני הקמת התאגידים.

הבטחות מוגזמות להורדת יוקר המחיה קישטו גם את תקציב משרד התקשורת, שקצר הצלחה מדהימה בפיתוח התחרות והורדת המחירים בתחום הסלולר. לרגל אישור התקציב הקודם הבטיחו באוצר תחרות והורדת מחירים גם בתחום התקשורת הקווית, ו"חבילה צרה" שתפחית את מחירי הטלוויזיה הרב־ערוצית. בינתיים "החבילה הצרה" לא המריאה לשום מקום. חברת החשמל, הפורשת סיבים אופטיים כתחרות לבזק והוט, החלה רק בשבועות האחרונים לשווק את שירותיה בשכונות מסוימות בבאר שבע. קצב ההתקדמות האיטי והפרופיל הנמוך של החברה מעוררים חשש שהיא לא תשפיע בעתיד הקרוב על מחירי האינטרנט ועל רמת השירותים בעתיד הקרוב.

את האתנחתה הקומית בהבטחות התקציב מספקת רשות המסים, הידועה במחשבה היצירתית שלה ובחוש ההומור המושחז. בכל תקציב מכריז מנהל הרשות על "מלחמה בהון השחור" - על פי ההערכות מסתובבות בישראל הכנסות עתק של עשרות מיליארדי שקלים, שהגובים מתקשים לשים עליהם את ידם.

הרחבה והעמקת הגבייה הן אחד העיסוקים הקבועים של רשות המסים. אין סיבה שמנהל הרשות יכריז לקראת כל אישור תקציב על "מלחמה בהון השחור", כשם שהמשטרה אינה יוזמת "מבצע מיוחד ללכידת פושעים". ערב אישור התקציב הודיע מנהל הרשות הקודם, דורון ארבל, "על מלחמת חורמה בהון השחור", וקבע שסעיף זה בלבד יכניס לקופת המדינה שישה מיליארד שקל.

שר האוצר הקודם שטייניץ אהב את הבשורה והוסיף לרשות עשרות תקנים השבוע שאלתי את רשות המסים כמה כדי לקדם את הגבייה. השבוע שאלתי את רשות המסים כמה הון שחור כבר נחשף, והתשובה הייתה צפויה: אין לרשות כל סטטיסטיקה על הצלחת "המאבק בהון השחור". יש רק סטטיסטיקה של גבייה מאזרחים המשלמים מס כחוק, והשנה היקף הגבייה עלה על התחזיות - כמעט כבכל שנה שאין בה משבר כלכלי חריף.

גם מנהל הרשות הנוכחי, משה אשר, מבטיח ללא היסוס גבייה נוספת של ארבעה מיליארד שקל "מההון השחור". מה אכפת לו לזרוק מספרים? ממילא אין כל דרך לדעת אם עמד בהבטחתו. אז אולי מותר לגלות סוף־סוף את הסוד: "המלחמה בהון השחור" היא בלוף שמוכרת רשות המסים לשרי האוצר ולציבור. המספרים שהם זורקים מצוצים מהאצבע. זהו אינו סעיף הכנסה בתקציב המדינה אלא סעיף הוצאה, שמאחוריו מסתתרת דרישה (אולי מוצדקת) להעצים את סמכויותיה ואת מצבת כוח האדם על מנת להעמיק את הגבייה, בדרך כלל ממי שכבר כעת משלמים מסים.

כך למשל מבקשת השנה הרשות שכבר כעת משלמים מסים. כך למשל מבקשת השנה הרשות להרחיב את חובת הדיווח על הכנסות, ולחייב עשרות אלפי נישומים נוספים להגיש לה דוחות שנתיים. מישהו - מן הסתם עשרות פקידים נוספים - יצטרך לקרוא את הדוחות, וליזום דרישה וחקירה במקרים של חוסר התאמה שמקורו בתום לב או בזדון. הגשת דוחות כאלה חושפת לעתים קרובות גם חובות של מס הכנסה כלפי אזרחים, שאינם יודעים על פטורים וזיכויים המגיעים להם.

לשפוט לקולא

בחודש הבא אמורים העסקים שנפגעו ממבצע צוק איתן להתחיל לקבל פיצויים, לאחר שבשבועות האחרונים נאלצו להסתפק במקדמות על חשבון הפיצוי שיתקבל (או לא) מתביעתם. רשות המסים, שמנהלת את קרן הפיצויים ואמונה על התביעות, שילמה כבר כמאה מיליון שקל כמקדמות, אבל הכסף הגדול, הפיצוי האמיתי, לא יהיה כסף קל.

אמנון חניה, שותף בחברת הייעוץ יהל, טוען ששיקול הדעת הרחב שמתירות התקנות שקבעה הכנסת לא עובד תמיד לטובת הנפגעים. "לא פשוט להעריך את היקף הנזק הכלכלי שנגרם לעסק שלא פעל בתקופת המלחמה", אומר חניה. הבדיקה נעשית בהשוואה להכנסות ולרווחים שהיו לעסק בתקופה המקבילה, ביולי-אוגוסט 2013. אבל הפקיד רשאי להעריך אם העסק היה בצמיחה ולכן מגיע פיצוי גדול יותר, או היה בדעיכה ולכן מגיע פיצוי קטן יותר. אני מציע לרשות המסים לשפוט לקולא. העלויות הנוספות למדינה אינן דרמטיות, ועדיף שמי שנשאר בדרום ורוצה לחדש את העסק שלו ייצא מהדיון בפנים מחייכות ולא בהרגשה שהוא נפגע פעמיים, פעם מהמלחמה ופעם מרשות המסים.

לאתר פורבס