מסגרת "סערת הפחחים" שפרצה בשבוע שעבר בישיבת הממשלה בעקבות רצונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להחזיר את בתי הספר המקצועיים, אמר השר סילבן שלום בכעס: "אתם רוצים לפתוח בתי ספר מקצועיים לרתכים ופחחים כדי להנציח את הפערים", ואז פנה לראש הממשלה והטיח בו: "שלח את הבן שלך להיות פחח". 

שאלתיאל קיוסו אכן שלח את שמואל, בנו, להיות פחח. במקרה שלו, לא הייתה אפשרות אחרת. משפחה של פחחי רכב. "בצבא התעסקתי עם הידיים, לפני הצבא התעסקתי עם הידיים. דור המשך", הבן אומר בחיוך שמאוחר יותר יתפרש כטעון. הפחחייה של קיוסו האב נמצאת בדרום המפויח, על גבול יפו-תל אביב. הוא הקים אותה במו ידיו לפני 40 שנה. אומנם החלום שלו היה להיות מורה לחינוך גופני, אבל המציאות הייתה שונה. הוא היה צריך למצוא עבודה כי אמו עבדה קשה בשביל פרוטות, ואביו, שהיה סגן מנהל בנק בבולגריה, מצא את עצמו שליח על אופנוע. אז, בימים ההם, פחחות לא הייתה עיסוק מיוחד. בשכונה אפשר היה למצוא גם נגר ומסגר. עבודה עברית, כמו שכתוב בספר. 

"פחחות זו אמנות", שאלתיאל משוכנע גם היום, "זו טכניקה יחד עם דיוק. היו לי המון ויכוחים עם בעלי מקצוע, ואפילו עם הבן שלי, שטענו שאני לא מלמד אותם, אבל ככה זה. אם אתה לא קולט את הגישה של העבודה, יהיה לך קשה. אין תאונה שהיא זהה, ואני לא מרגיש פחיתות כבוד". 

אבל שים ברחוב קלפי: "פחח או רופא", מה תהיה תגובת הציבור?  

"אתה יודע לבד את התשובה". 

רוצים כסף מהיר  

מקצוע הפחחות ידע הידרדרות במעמדו לאורך השנים, ואת זה השניים לא מסתירים. אפשר למצוא בעסק הקטן פועלים ערבים שמגיעים מהמשולש, טורקים שמנסים את מזלם, סודני שמתפאר בידע שרכש, אבל יהודים כמעט אין. 

"אתה מכיר חבר אחד שהיה מוכן ללכלך את ידיו?" שמואל שואל, "תענה לי מהר. אז איך אתה רוצה שיהיו נגרים ופחחים? נרשמתי ללימודי פחחות וצבע לפני ארבע שנים, ואנשים לא באים. אנחנו שישה שמחכים שיפתחו כיתה. בן אדם אומר: ‘אני אעבוד בקיוסק, ארוויח 5,000 שקל, אעשה את הקומבינה שלי ואלך הביתה'. בוא נעשה ניסוי. נפרסם מודעה: ‘דרושים עובדים'. יענו אולי עשרה, מתוכם יבואו שניים". 

בשבוע שעבר דווקא הגיע בחור מיפו ואמר שהוא צריך עבודה בדחיפות. הזמינו אותו ליום ראשון בבוקר. הגיע, יצאו לרגע, חזרו, והוא נעלם. מאוחר יותר התנצל שזה לא התאים לו. העבודה קשה מדי. "יש לי חבר, מנהל עבודה במוסך של חברת רכב גדולה מאוד", שמואל מספר, "מקום שיש בו תנאים חבל על הזמן. הולכים הביתה בשעה ארבע, יומיים בחודש חופש, הסעות, ארוחות. אמר לי: ‘אני רוצה לעזוב'. אמרתי לו שלא יעז. ענה: ‘אז תמצא לי בעלי מקצוע'. לא יכול להשיג עובדים". 


פחחות, עולם הולך ונעלם. צילום: אריאל בשור

שמואל מגיע לעסק בשעה שש וחצי בבוקר, אביו קצת אחריו. המזכירה התפטרה לאחרונה, אז הבן עובר על הניירת לפני שהוא יוצא לעבודה עם כלי הרכב שזקוקים לתיקון. 

שאלתיאל (67) כבר עובד במרץ. "אמרתי שבגיל 50 אעשה הפסקה", הוא מגלה, "אחרי זה אמרתי שבגיל 60 אני בטוח אפרוש, והיום אני לא רואה את הסוף. יש לי תעסוקה שאני נהנה ממנה ומה אני אעשה בפנסיה?" 

היום הם עובדים עד שש בערב, אבל עד לפני חמש שנים היו מסיימים ב-11 בלילה, לפעמים מאוחר יותר. לא היו להם עובדים, והייתה עבודה שצריך לסיים, עד ששאלתיאל החליט לעשות שינוי בחייו. כיום הוא סוגר לפנות ערב והולך לשחות קילומטר בבריכת גורדון בתל אביב. "לא קשה לי פיזית כמו המתח והאחריות", האב הודה, "אני קם בארבע ומתחיל לחשוב מה מצפה לי. לא ישן טוב, ומרוב עייפות הלכתי לישון אתמול כבר בתשע וחצי. העסק שלנו הוא כמו חדר מיון. כל הזמן מתקשרים לשאול מה עם האוטו. הדוד, הסבא, האמא. לחץ". 

אל המשרד נכנס חייל ומתעניין לגבי תיקון הרכב. שמואל מסביר לו שזו לא עבודה ליום אחד. החייל ממלמל: "מה אכפת לי, אני", ועוזב. שמואל מסתכל עלינו ואומר: "הבנת? ‘מה אכפת לי'. זו הרצינות של החבר'ה האלה. חבר'ה צעירים חושבים על תגמול? רוצים כסף מהיר. אני בן 40. אני רוצה להיות פחח, אבל מה קשור הרצון ליכולת? אם אתה לוקח את כל הדבר הזה על הגב שלך ועושה את הכל לבד ולא מצליח להשיג כוח עבודה, זה צריך להדליק נורה אדומה בראש. אני, עם הידע שלי, במצב נורמלי הייתי הולך הביתה בארבע ומרוויח כסף טוב. אבי, עם הידע שלו, היה מגיע לים ב-12 בצהריים ולא עובד כמו משוגע ומנהל את העסק. אבל אתה מתחייב על עבודה, ואין לך בעלי מקצוע, ואתה נשאר. זה גלגל ולא רק אצלי. זה אצל כולם". 

אני שואל את שמואל אם הוא מצטער שבחר במקצוע. "אם נלך עשר שנים אחורה, אני לא ממשיך", הוא מודה, "הזמן שאתה מקדיש והכוח שאתה נותן והאהבה שאתה משקיע, לא שווים את התמורה. אבא שלי חושב אחרת. דור אחר, אבל כל בעל מקצוע שהיה פעם מסגר או פחח, אפילו שכיר, היה עובד 15 שנה ומגיע לרכישת דירה, היה משאיר משהו לילדים. היום? גם בתור עצמאי אני לא יודע אם אני אוכל לתת משהו לילדים". 

ומה עם איכות חיים? 

"כל האנשים שחיים סביבי, בשכונה, הם אנשי הייטק או שוקי הון. אני הבן אדם היחיד שיוצא מהבית עם בגדי עבודה. ברחוב, ברמת גן, אני נראה כמו רוח רפאים. לפעמים אני בא ולוקח את הילדה מבית הספר ושואלים: ‘אתה אבא שלה?' לא רואים אותי. הולך בשש וחוזר בשש". 

אלה, אשתו של שאלתיאל, שמתעסקת בענייני בנקים וגבייה, אומרת שככה זה כשאתה חי בעבודה יותר מאשר בבית, אבל לדבריה שאלתיאל לא מכיר חיים אחרים. "כמעט אף פעם לא יצאתי לחופש", הוא אומר, "עבדתי תקופה ארוכה עם חברת התעופה האמריקאית TWA. הציעו לי כרטיסי טיסה לארה"ב בגרושים. לא השתמשתי בהם מעולם. תמיד אמרתי ‘בחודש הבא אני אקח'. זה לא טוב, אני יודע". 

דיזיין במקום מסגרייה 

פחחות זה עולם הולך ונעלם, בלי קשר לרצונות הממשלה. "מחליפים היום את החלק הפגוע", מספרת אלה, "אין עבודת כפיים, זה מת. אי אפשר להחליף? האוטו הולך ישר למגרש". 

שמואל מספר שהרבה פחחים סגרו את העסק. רחובות שלמים בדרומה של תל אביב שינו את פניהם. "היום כבר אין מסגריות, יש ‘דיזיין'", הוא צוחק, "אין נגריות, יש מחסן עצים". 

שאלתיאל ושמואל ממשיכים בעבודתם. אי אפשר להתלונן, צריך לחיות. רק שהראש של השניים שונה בתפיסה. "אמרתי לאבי שיהיה בריא, אבל הוא עובד כמו חמור", אומר שמואל, "זרוק את כל החברות שאיתן אנחנו בקשר, את העובדים, ונישאר שנינו. נעבוד ביחד. מה שייכנס, יישאר אצלנו בכיס. היום אתה מתחייב לדברים שאתה לא יודע איך לסיים. החברה שאתה עובד איתה רוצה עשר מכוניות עד יום חמישי, וההוא, שעבר תאונה, מתקשר לשאול כל שעה מתי הרכב ייצא". 

העימות בישיבת הממשלה פגע בכם? 

"אני כבר צוחק על זה", אומר שמואל, "כל אחד שמדבר איתי על הנושא, אני שואל אותו אם יש לו ילד שממש רוצה לעבוד".