לפני כמה שנים גיליתי שהבחור שתקף אותי מינית הפך לכוכב רשת. הייתי צריכה לנחש כבר אז שזה מה שיקרה - הכרתי אותו ב"קפה דה מרקר", הזירה הווירטואלית הכי לוהטת בישראל לשנת 2008 ואפילו שם הוא הצליח להתבלט, על רקע המתכונים ורישומי הדייטינג הטרנדיים. הוא גם ניסה את מזלו בהקמת אתרים שונים, עם רעב אדיר להמציא את הדבר הגדול הבא והיה ניכר שהעתיד שלו ממתין לו שם. אבל לא חשבתי על זה אז, כי רשתות חברתיות היו עדיין מושג בתולי ומעורפל שאיש לא באמת הצליח להבין את המשמעות היומיומית המיידית שעוד תהיה לו.
למשל, להיתקל באמצע יום עמוס בבחור הזה, שתקף אותך מינית, בפיד שלך, מנצנץ בכוכבותו האונליינית על המסך, רוכב על גלי תהודה וירטואליים של אנשים שלא יודעים מה המשמעות שלו לגבייך. ולקפוא לשנייה. זה בדיוק מה שקרה לי: פגשתי אותו לפני שבע שנים, קרה בינינו מה שקרה, כולל משהו שממש לא רציתי שיקרה, בעטתי אותו מהחיים שלי. אחר כך אפילו כתבתי על זה באיזה בלוג שניהלתי אז, והוא ענה לי, בהודעה פרטית שלא שמרתי (כי גם המושג "צילום מסך" היה עדיין על סף מדע בדיוני), שבה הסביר שהפרשנות שהענקתי לסיטואציה לא הייתה מדויקת ושהוא למעשה לא עשה לי כלום.
עם חלוף הזמן אני חושבת שסלחתי לו. הוא עשה מעשה מכוער, אבל אני לא חושבת שהוא הבין שעשה את זה או שהתכוון לעשות את זה והסיטואציה בכללותה הייתה עגומה ומצערת. אולי אני סתם חושבת כמו קורבן טיפוסי, לא יודעת. רק לאחרונה אני בכלל מצליחה להגדיר את מה שקרה שם כתקיפה מינית. כך או כך, הותרתי את זה מאחורי, חסמתי אותו בכל מדיה אפשרית והצלחתי לשכוח מקיומו, למעט מקרים ספורים שבהם, למשל, חברות שלי שלא יודעות את זהותו, מתקשרות איתו לעיני כל ולעיני שלי. ואז אני נזכרת, שוב, שהוא קיים, שהוא מעולם לא התנצל על מה שעשה לי, ונמלאת, שוב, תיעוב ושנאה כלפיו וכלפי עצמי. ושוב, חוזרת למנגנון ההדחקה. כי ככה נראה לי שעדיף.
אסתכן ואומר שכמעט כל אישה וסביר להניח שגם לא מעט גברים מכירים לפחות אדם אחד כזה, שעשה להם מעשה אכזרי מסוג זה או אחר, ולמרות זאת, ממשיך להתקיים בשלווה נינוחה במרחב הווירטואלי, באין מפריע. לפעמים מתחשק מאוד להצביע על האדם הזה ולומר "רואים אותו? הוא תקף אותי מינית/פגע בי מאוד/התייחס אלי באכזריות! ואתם ממשיכים להרעיף עליו לייקים וליטופים וירטואליים כאילו הוא דוב קואלה חמוד". אבל לא עושים את זה.
צילום אילוסטרציה: אלוני מור
לא עושים, כי לא נהוג ולא מנומס ולא רוצים לעשות דרמה וחוששים, ובעיקר כדי שלא יקרה מה שקרה השבוע לאישה שאת שמה לא אציין כאן, שעשתה ביום ראשון האחרון בדיוק את זה - הצביעה על הבחור שלדבריה תקף אותה מינית ואפילו ציינה את שמו: "גברים שחושבים שהם יוכלו לבצע בך כל אקט מיני, למרות אי הסכמתך, למרות ה'לא' שלך ולמרות ניסיון מצדך להדוף, ושאחרי זה את עוד תשתקי ותוותרי, טעות בידם", היא כתבה. "לא יקום ולא יהיה, לא יעבור. בטח בלי שתשמעו את מה שלי יש לומר, בטח בלי שזעקתי תישמע, בטח בלי שאקבל את ההכרה שלי. ואם יתעקשו על הוכחות גם הן ישנן וקיימות ועוד יובאו". בהמשך היא גם, כאמור, ציינה את שמו ואף תייגה אותו.
צונאמי התגובות לא איחר לבוא: היו שחיבקו אותה והריעו לה על האומץ, היו שהגיבו בהשתאות ותהו למה היא מרגישה צורך לשתף אותם בנושא זה בפייסבוק, והיו, כמובן, אלה שתקפו אותה על משפט השדה שערכה לו. הסערה הלכה והתגברה כשהוא פרסם פוסט בתגובה וכינה אותה "מטורפת", טען שהיא מנסה להרוס את חייו. אחר כך הגיעו פוסטים נוספים, שלה ושל אנשים אחרים, חלקם בעדה וחלקם בעדו. נדמה לי שרוב הגולשים שנחשפו לעניין לא ממש ידעו איך להגיב.
גם אני לא. למען האמת, עד לרגע כתיבת שורות אלה, אני לא מצליחה להרגיש דבר מלבד זעזוע וטלטלה, שגם מונעים ממני לגבש דעה נחרצת בנושא. זעזוע מכך שקרה לה מה שקרה לה (אף שהדבר קורה מדי יום לאלפי נשים וגברים ברחבי העולם), מכך שהיה לה האומץ לעשות את מה שרובנו לא מעיזות ומעיזים, מהתגובות המתלהמות נגדה שמטיחות בה שלל האשמות, מהתגובה המתריסה והמאשימה שלו.
אבל יש לי גם שאלות, כמו: האם זו הדרך הנכונה? האם אפשר לדעת בוודאות שהיא צודקת? האם היא לא חוטאת לעצמה כשהיא מפרסמת את שמו ולמעשה הופכת אותו לקורבן ונותנת לו לגיטימציה להתמסכן וגם חושפת את עצמה להררי תגובות פוגעניות? האם כולנו צבועים כשהתחושה האינסטינקטיבית שלנו היא שהדבר הזה לא צריך להתפרסם בפומבי? האם היא טועה רק משום שהסיפור שלה גרם לרבים מאיתנו לזוע באי נוחות בכיסא או שאנחנו אלה שטועים? אם השיימינג יצליח לצמצם את אחוזי התקיפות המיניות, האם לא כדאי לעודד יותר נשים לעשות את אותו הדבר, או שאנחנו עדיין כל כך מלאות בושה וכל כך חוששות מתגובות קשות, שזה לעולם לא ישתנה באמת?
הרבה מאוד שאלות ואף לא תשובה ברורה, מלבד אחת: עד יומי האחרון, כשאתקל בבחור ההוא שתקף אותי, ידגדג בי הצורך לעשות לו את אותו הדבר. האם יהיה לי האומץ? כנראה שלא.