פורעת את השטר: האישה שהחליטה לצאת נגד תרבות הצריכה בישראל

בזמן שרשרשתם בשקיות של הסופר והעמסתם עוד 13 קופסאות של רסק עגבניות וחמישה קרטוני חלב למקרה שיהיה מצור, יצא ביום שלישי לדרך “חודש ללא קניות”, יוזמה מבית “האישה שהפסיקה לקנות”, קבוצת פייסבוק אקטיביסטית המונה למעלה מ־7,300 חברים. האישה הזאת, תאמינו או לא, אכן הפסיקה לקנות. לאישה הזאת קוראים שרון בירקמן, שרתמה לעניין את כל מי שמוכן להיפרד מהרגלי הצריכה הקדחתניים שלנו. 
 

המתכון המלא, על פי בירקמן, כולל מספר צעדים: הראשון בהם הוא “מחליטים על התחומים שבהם לא נוגעים. בדרך כלל רכישות של מזון ודברים שנגמרו”, עובר בתיאום מול האנשים שגרים בבית, ממשיך בבחירת שיטות העבודה (“האם תחיו רק במזומן או רק באשראי, או כל שילוב שלהם?”), בניהול נבון של המלאי, שיתוף ותיעוד, וכמובן שמירה על עמידה איתנה. 
 

“חשוב להבין שהפסקת הקניות לא נועדה להסב אי נוחות. זאת אינה דיאטת רעב אלא ריצה למרחקים ארוכים מאוד, כי הרי המטרה היא להמשיך בהרגל הזה לשארית חיינו”, מסבירה בירקמן. “מדובר במשחק של איזונים, שנובע מהיכרות עם עצמי ועם הרגלי הצריכה וצריכת היתר שלי. למשל, גם חובבות איפור נלהבות לא קונות את כל מוצרי האיפור ללא הבחנה.

חלק אוהבות ליפסטיק, אחרות אוהבות צלליות. שינוי ההרגל אמור ‘ללחוץ’ אותן יותר במה שהן אוהבות לקנות ולשחרר טיפה במה שהן באמת צריכות. חשוב להכיר בזה שבסופו של דבר אי אפשר להפסיק לקנות, ולכן צריך לשרטט מראש את הגבולות של מה שקונים ובאילו אירועים הקנייה היא לגיטימית. בדרך כלל מחליטים מראש שקונים מזון ומשלימים דברים שנגמרו ויש בהם צורך אמיתי, כמו דלק, סבון, משחת שיניים או מברשת שיער שנשברה”.

“אני תמיד ממליצה להכין טבלת החלטות, ובה סעיפי חיים ומה בתוכם מותר לקנות. למשל, תחת בגדים חשוב להגדיר מהי מלתחת הבסיס, שאם קורה לה משהו איכות החיים נפגעת בצורה משמעותית, ולכן צריך להשלים במקרה הצורך. שאר ה־90% של המלתחה הם בעיקר פריטים חד־פעמיים או טרנדיים שנלבשים פעם־פעמיים סמוך מאוד למועד הרכישה או בכלל לא”.

"לזכור שבסופו של דבר אי אפשר להפסיק לקנות לגמרי" שרון בירקמן
 

“הרעיון של צמצום קניות הוא לא חדש וגם לא המצאה שלי. זאת מתמטיקה פשוטה: אם אני לא רוצה להיות במינוס, אני צריכה להוציא פחות ממה שאני מכניסה. זה לפני שהכנסנו לנושא את זקנתנו, שתהיה עלובה אם לא נגיע אליה עם חיסכון משמעותי וכיסוי ביטוחי נכון. בכל תקציב יש עוגנים גדולים וקטנים, סעיפים קבועים שעליהם אנחנו מוציאים חודש בחודשו: דיור זה עוגן גדול, אכילה בחוץ והלבשה הם עוגנים קטנים יותר. ככל שהעוגן גדול יותר - הוא כבד יותר להזזה, והגמישות בו נמוכה יותר. לכן הרבה יותר קל לצמצם את הקניות מאשר למחזר את המשכנתה או לעבור לדירה שכורה זולה יותר, וכצעד ראשון בדרך להתאוששות כלכלית זה בדרך כלל לא מביא לירידה משמעותית באיכות החיים, ולכן זאת בחירה טובה”.

בריקמן (34), אם לשניים, חיה בזוגיות באזור ושותפה במספר מיזמים עסקיים בתחומי ייצוא ושיווק. בשלהי לימודי התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה וסוציולוגיה חקרה מחאות צרכנים בישראל. המחקר המשיך לתוך לימודי התואר השני בסוציולוגיה. כשפרצה מחאת 2011 היה ברשותה המון ידע, אבל אף אחד ממארגני המחאה לא התעניין. “הבנתי שני דברים: האחד, שיש לי המון ידע שרלוונטי לכולנו וצריך להפיץ ולהנגיש אותו", היא אומרת. "השני, שאני זקוקה לפלטפורמה להפצת המסר שלי. לקח לי עוד שנתיים, אבל בסוף הקמתי את הדף. קראתי לו על שמי, כי אני אישה והפסקתי לקנות. בהתחלה חשבתי שהוא יהיה תיעוד יותר אישי. היום אני חושבת שתיעודים אישיים זה יופי, אבל הם לא נותנים מספיק כלים לקורא, ולכן צריך ללוות אותם במדריכים פרקטיים ויישומיים”.
 

ככל שמחקרה התקדם, הבינה שהצרכנים מוצפים במידע שחלקו נועד להכניס רעש למערכת, חלקו כוזב ומבלבל וחלקו רלוונטי, וכולו נועד לגרום להם להוציא כדי להניע את גלגלי המשק. “כסוציולוגית, אני רואה שקל לנו יותר להשוות מחירים מאשר לקרוא תיגר על עצם ההנחה שצריך לקנות", היא אומרת. "כך, למעשה, אנחנו מסכימים בשתיקה לסדנאות יזע ולתנאי העסקה ירודים שמוזילים את המחיר ומסירים מעצמנו את האחריות הכלכלית, שהרי היינו צרכנים טובים, השווינו מחירים. דבר נוסף שעלה מהמחקרים היה שכסף וזוגיות הולכים יחד: זוגות שהם צוות פיננסי יחוו את הזוגיות שלהם טוב יותר מזוגות שמתנהלים כשתי יחידות כלכליות נפרדות”. 
 

מלבד דף הפייסבוק, כוללת הפעילות של בירקמן קבוצת תמיכה, כנס להנגשת מידע כלכלי בשם “כסףקון”, סדרת הרצאות קצרות בפאבים בנושאים כספיים בשם כסף על הבר, ובקרוב גם אתר גג שירכז תכנים רבים נוספים, ערוץ יוטיוב וסדרת פודקאסטים. “יש לי שותפים נפלאים לדרך, ובראשם בן זוגי שתומך ולפעמים לוחץ, והוא אחראי על הפן התכנותי והטכנולוגי, שבלעדיו פשוט אין לנו אירועים", היא אומרת. "יש עוד הרבה מאוד אנשים טובים שהולכים איתי כי הם מאמינים בחזון, ובמידה רבה – גם בי”.
 

רוב באי הכנס "כסףקון" היו באות. בדף “האישה שהפסיקה לקנות” 88% נשים, והוא הביא את עיקר המשתתפות. “מדובר בנשים שלוקחות אחריות על ענייני הפיננסים של המשפחה לא רק ברמת ההצהרה, אלא באופן מעשי מנהלות ומנווטות בעצמן את הבית שלהן, בין אם הן בזוגיות ובין אם לא”, אומרת בירקמן. “התרשמתי שרובן היו זקוקות מאוד לסדר בנושאי הביטוח, כי המידע לא מספיק זמין ונגיש. חלקן היו זקוקות גם לזריקת מוטיבציה לנסות לפתוח מחדש את חוזה המשכנתה שלהן”.

"צרכנות נבונה מבינה איך עובד המשחק הקפיטליסטי ומשחקת בתוכו". קניון. צילום: מרים אלסטר, פךאש 90

במה נבדל הדור של בריקמן מהדורות שקדמו לו ואלו שאחריו? ילדי שנות ה־70 וה־80 מוזמנים להכין את הממחטות. “אנחנו דור מוכה, אומלל וחבול. בתקופתנו השתנתה המציאות התעסוקתית והפכה לפחות יציבה. מצד אחד זה נותן יותר אופציות, אפשר לנסות להגשים את עצמנו, מצד שני מי שרק רוצה להתפרנס כבר לא יכול. אנחנו הדור שבו שני בני הזוג יוצאים לעבודה כדי להגשים את עצמם, אבל מביאים רק משכורת וחצי כי בדורנו השכר קפא." 

"אנחנו הדור שמצד אחד מגשים סגנון חיים שאותו ‘ייבאנו’ מהדור המקביל לנו בארצות הברית, אבל מצד שני נאבק עם זיכרון וגעגועים לשורשים של ישראל הישנה, הפשוטה יותר, העממית. אנחנו דור משכיל ואומלל, שמתקשה להתמודד עם התמורות המהירות בכל מה שסביבנו; דור שאימץ טכנולוגיה שלא צמח לתוכה, ולכן לא יודע בדיוק איך לצרוך אותה; דור שגדל אצל דור שלא ידע ללמד אותו לצרוך או לכלכל את עצמו בתבונה, וכעת משלם מחיר ומרגיש במאבק תמידי. בדור הזה חלה עלייה באבחון של דיכאון, והחלה הפצה מסיבית של תרופות נוגדות דיכאון. אנחנו דור שגדל על אתוס של עבודה קשה ועבודה בכל מחיר, ומרגיש מנוצל ותקוע. אנחנו דור שיש לו חובות משלו ומרגיש שחובתו גם לכלכל את הוריו”.

במחשב שלי יש כל מיני אוצרות. אחד מהם, שהיה קבור במעמקים, סימן את הניסיון לחולל שינוי בתרבות הצריכה הקלוקלת שלי. דוגמאות: לעשות מנויים חינם לתקופה מוגבלת; להפסיק עם המתנות המופרזות. מעכשיו אני מעניקה תשומת לב. ככה קוראים לזה בתפוצות מסוימות, לא? לא להתעצל להשתמש בקופונים; לקנות שמפו וקונדישנר יחד. וגם: סבון נוזלי יותר יקר. אפשר לקנות סבון גבישי; להשוות בסופר כמויות ומחירים. 
 

בירקמן: “קמצנות היא הגדרה סובייקטיבית, והיא בעיני המתבונן. כלומר, בהחלט יכול להיות צרכן נבון שמגדיר את עצמו כקמצן, או צרכן נבון שהסביבה מגדירה אותו כקמצן. בעיני, צרכנות נבונה מבינה איך עובד המשחק הקפיטליסטי ומשחקת בתוכו. היא מורכבת מסדרי עדיפויות וחיבור עמוק לעצמי, אינה מסבה אי נוחות ואינה נצלנית. בהיעדר מילים אחרות בעברית, המילה ‘קמצן’ מכסה את כל הטווח - מצרכנות נבונה ועד נצלנות על חשבונם של אחרים. באנגלית יש לפחות שמונה מילים שמתארות רמות שונות של חשיבה מוקדמת והוצאות מצומצמות. בעברית הפסקנו להשתמש במילים ‘כילי’ ו’קפוץ יד’, והמילה קמצן זכתה לכל המטען השלילי שמזוהה בדרך כלל עם התנהגויות אנטי־חברתיות”.

“זה כבר תלוי בגיל, בהכנסה ובנפח הטעויות שעשינו עד כה. ברגע שמבינים שהחיים התעסוקתיים השכירים נגמרים בגיל 40 ושהמוביליות אפסית, קל יותר לכלכל את הצעדים בתבונה. אחר כך כל הפתעה תהיה לטובה: אם נמשיך לעבוד, זה יופי. אם נפתח פרק ב’ תעסוקתי ונצליח, גם יופי. אם נחיה על הריבית ולא נמצא עבודה נוספת, זה היה התרחיש שהתכוננו אליו מלכתחילה. אפשר לנסות לצאת מהמינוס בכל גיל, הגם שבערך בגיל 50, סיכויי ההצלחה נמוכים משמעותית, וכבר מחכים לירושה”.
 

“הקבוצה החלה כמעין ‘אתגר 22’, ונועדה לתת לחבריה בוסט של מוטיבציה להצטמצם ולקחת פיקוד על הכסף שהם מוציאים. מהר מאוד הבנו שאי אפשר לסגור אותה או להחליף מחזור אחרי 22 יום, ונשארנו עם המבנה הנוכחי. הפכנו אותה לסודית, כי התהליכים שמתרחשים בה הם עמוקים והחברים משתפים באחד הנושאים הכי מושתקים וקרובים ללב, ועל כן נדרשת מידה של אינטימיות. אנחנו רוצות שאפשר יהיה לדבר על זה, לקבל תמיכה והבנה וגם, מדי פעם, קריאת השכמה וביקורת, ושכל החברים יידעו שמה שהם אומרים בקבוצה הוא לאנשים שאכפת להם”.

“הם מתנהלים עם תקציב עצמאי משלהם ומקבלים החלטות קנייה מושכלות במונחי ילדים בני 10 ו־11. ההורים שלי לקחו אותם לא מזמן לקניון ואמרו להם שיש להם יד חופשית לקנות. מכיוון שהם לא היו צריכים כלום, הם ביקשו בנימוס לקבל במזומן את הסכום שסבא וסבתא הקצו להם לסיבוב, לשימוש עתידי. כבר שנים לא שמעתי ש’לילד זה וזה יש ולי אין’. הם לא משווים, כי ברור להם שאנחנו הטובים והאחרים צריכים ללמוד מאיתנו, ולא להפך.

"אני משתדלת להראות להם שזה לא רק הכסף, יש עוד ערכים שאנחנו מפיקים מזה. כשקנינו ספרי לימוד יד שנייה, הוכחתי להם שזה גם אקולוגי ונכון יותר ונותן להם אותה חוויית לימוד. אנחנו הולכות לאירוע ‘הבד קיימא’ - מעין החלפת בגדים בחינם, ולא חייבים להביא בגדים, אפשר רק לקחת. הילדה בכל פעם חוזרת עם בגדים מהממים ביופיים, וכל הבנות שואלות מאיפה זה. היא מרגישה שיש לה אמירה וסטייל משלה. קניתי להם מ'עלי אקספרס' קלמרים מגניבים בצורת רכבת, בארבעה דולר. הם חזרו עם רשימת המתנה של 20 ילדים שרוצים שנזמין להם גם. זה היה שיעור לחיים, שאם משהו יפה ומעניין מספיק, הוא לא צריך להיות יקר ולא ממותג”.