את השנה וחצי האחרונות בתחום היין - בישראל ובעולם - קצת קשה לסכם, אבל זה לא אומר שלא ניסינו (ראו הכתבה בעמודים 8־9). אומנם קשה לדעת מהם הרגלי תרבות השתייה שאימצנו בימי הקורונה אבל ההנחה היא שמי שהתרגלו - אפילו אם כתוצאה מהסגרים הממושכים - לכך שאין ארוחה טובה בלי יין טוב, ימשיכו ליהנות ממנו גם כשתחלוף המגיפה.
היקבים, יבואני היין ופלטפורמות המכירה השונות - מרשתות קמעונאיות ועד רשתות וחנויות מתמחות - חוו שינוי דרמטי בתרבות הצריכה של הישראלים.
בעבר היה נהוג למכור יינות שולחניים, כלומר, יינות פשוטים, נגישים וזולים, במבצעי מכירות בשוק המבורקד, הידוע גם בכינויו "השוק החם", בעיקר רשתות קמעונאיות וחנויות דיסקאונט.
אומנם אלו מכרו גם יינות יקרים יותר, אפילו יינות מובחרים, אבל האחרונים הושקו לרוב בשוק "הקר", המכונה גם "שוק התדמית". שוק זה כולל את בתי המלון, הברים והמסעדות. ההנחה הייתה שמי שהתנסה ביין משובח במסעדת יוקרה, יבקש לרכוש את אותו הבקבוק גם בחנויות.
למרות השיח על פריחת היקבים בישראל, מיקבים ותיקים וגדולים ועד ליקבי הבוטיק, עד לקורונה עמדה צריכת היין בישראל על קרוב לשישה ליטר לנפש בשנה - כשמונה בקבוקי יין סטנדרטיים (במדינות רבות בעולם, בעיקר באירופה ובצפון אמריקה, הכמות הממוצעת היא עשרות ליטרים, בערך פי 7־8 מהצריכה בישראל).
רוב היינות שנצרכו בישראל היו זולים יחסית, במחיר של כ־30 שקל לבקבוק, ורובם נצרכו למטרת פולחן: קידוש ביום שישי וחגי ישראל, ועיקר הצריכה התרכזה סביב החגים - חגי תשרי וחגי האביב - קיום מצוות עד לא ידע של פורים, ארבע הכוסות שמלוות את סדר הפסח והמנהג החילוני של לגימת יינות לבנים ויינות רוזה (בעיקר) בחג השבועות, האחרון בחגים בלוח השנה העברי.
אפרופו דת, הכוח המניע את צריכת היין במגזר היהודי, יש לזכור כי 16% מתושבי מדינת ישראל המוסלמים, נמנעים ברובם מצריכת יין (וכל משקה אלכוהולי אחר) מסיבות דתיות.
עוד קצת על דת: האיסור על צריכת יין לא כשר הוא מהחמורים שבאיסורי הכשרות היהודית. לנתון הזה יש משמעות דרמטית בכל הקשור ליינות: ראשית, המכירה ברשתות הקמעונאיות הגדולות היא של מוצרים כשרים בלבד, ובכלל זה יין. שנית, אף שיש יינות כשרים מיובאים (יש יקבים מבורדו בצרפת ועד לארגנטינה ודרום־אפריקה שמחזיקים קו ייצור כשר, כלומר, יין שיוצר בידי יהודי שומר תורה ומצוות), יש כאן יתרון גדול לרוב היקבים בישראל שהם כשרים - מי משיקולי מסורת ומי משיקולי סחר - כדי להימצא על מדפי הרשתות.
זמן קורונה
כל זה היה תקף עד שהתפרצה מגיפת הקורונה. ההתפרצות תפסה את היקבים, היבואנים ומפיצי היין בישראל במצב מוזר: פורים עוד הצליח איכשהו להתנהג כמעט כרגיל, אם כי ספג מהלומה בתחום המסיבות. לעומתו, פסח כבר התנהל בסגר שהוסר רק לאחר חג השבועות והוחזר בערב ראש השנה שעבר.
אם לא די בכך, העובדה שמדובר במגיפה גלובלית שסגרה מסעדות רבות בחו"ל, בעיקר בצפון אמריקה ובאירופה, היעדים המרכזיים של יצוא היין מישראל, שינתה חלק מכללי המשחק גם בתחום היצוא. השבוע פרסם מכון היצוא את נתוני יצוא היין מישראל בשנת 2020, שקרוב לעשרה חודשים ממנה היו בהשפעה חזקה של מגיפת הקורונה: הנתון המספרי עומד על 50 מיליון דולר, מעט יחסית לענפי ייצור אחרים, אבל די הרבה ביחס לענף היין עצמו: פי שניים יותר מאשר בשנת 2010.
מדפי היינות ברשתות השיווק האירופיות נראים שונה לחלוטין ממדפי היין ברשתות השיווק הישראליות, וזה מה שגרם לשוק חנויות היין בישראל לצמוח בקצב מהיר. כאשר אנו מתבוננים על מחלקות היין ברשתות כמו קרפור, טסקו ואפילו אלדי, ניחשף למבחר עצום ביחס לגודל החנות. הנתון השני והמצער הוא המחיר: היין ברוב ארצות העולם זול בהרבה מכפי שהוא בישראל. נכון שקשה מעט להשוות בגלל פרמטרים כמו זן הענב, שנת הבציר ועוד, המשתנים ממדינה למדינה, ובכל זאת: ברוב הסופרמרקטים באירופה נמצא יינות סבירים עד טובים במחירים נמוכים לעתים מ־5 יורו (פחות מ־20 שקלים). ואם נכפיל את הסכום, נמצא יינות טובים שיהיו לרוב זולים בערך ב־40% ממקביליהם הישראלים.
ענף היין בישראל
שוק היין בישראל מגלגל כמיליארד שקל בשנה ומונה כ־ 250 יקבים, רובם קטנים. כ־70 מהם הם יקבים "מסחריים", עם או בלי מירכאות, וכמובן היקבים הגדולים ביותר אחראים למכירה של יותר מ־90% מהיינות בישראל. מבחינת חקלאות היין, יש בישראל כ־55,000 דונמים של כרמים, 40% מתוכם נמצאים בצפון הארץ, באזור הגליל והגולן.
עד לשנים האחרונות תפסו השניים האדומים - בעיקר קברנה סוביניון ומרלו - את עיקר הייצור, אך בשנים האחרונות, בד בבד עם ההיכרות ההולכת והגוברת של הצרכן הישראלי עם יינות לבנים ורוזה, חל שינוי ביחס. כיום הזנים הלבנים או הסמוקים (רוזה) הם יותר מ־30% מהייצור בישראל, ויש לא מעט יקבים שמצהירים כי כמות ייצור היינות הלבנים כבר עברה אצלם את האדומים.
השחקנים המרכזיים בשוק הישראלי הם יקבי ברקן־סגל, בבעלות טמפו, יקב כרמל הוותיק, מייסודו של הברון רוטשילד (אף שהוא אינו היקב הוותיק בישראל, הוא היקב הראשון בארץ שהיה מפעל מודרני, ועד למלחמת העולם הראשונה נחשב ליקב מעולה גם בסטנדרטים אירופיים) ששם לעצמו למטרה (לצד סדרות גבוהות יותר) להתמקצע בשוק היינות הנגישים יותר מבחינת מחירם. יקב טפרברג התקדם בשנים האחרונות בצורה פנומנלית, והפך מיקב המזוהה בעיקר עם יינות שולחניים (ואף יינות קידוש "אפרת") ליקב מוביל בתעשייה.
יקב רמת הגולן, שנחשב למי שהוביל את מהפכת האיכות בענף במחצית שנות ה־80, יקבי בנימינה, יקב תבור שנמצא בפורטפוליו של החברה המרכזית (קוקה קולה) ומחזיק, לצד יינות מצוינים, גם במותג "הר חרמון", הסמן העליון של קטגוריית היינות השולחניים. מהיבואנים הגדולים נזכיר בעיקר את שקד, שמחזיקה במותג החצי־יבש "בלו נאן", שהפך לרב־מכר בשוק הישראלי וכן קשורה לרשת חנויות דרך היין, מה שמספק לה פלטפורמת הפצה נוחה בפריסה ארצית.
יצאנו לרשתות השונות כדי לדגום כמה קטגוריות של יינות שולחניים במחירים של עד 50 שקל לבקבוק. פה מוכרח לבוא הסבר קצר על מבצעי החג: כך, למשל, אחת הסדרות הפופולריות ביותר בקטגוריה סדרת "הר חרמון" של רמת הגולן שייכת בימים כתיקונם לקטגוריית המחיר של 30 שקל ואף מעט למעלה מכך. לעומת זאת, יש רשתות שלקראת החג מביאות את המחיר אל מתחת ל־30 שקלים ולעתים גם למבצעי 4 ב־100.
הנה מה שנוכל למצוא במחירים של עד 50 שקל לבקבוק, אך לפני שנעבור למחירים, יש לזכור: עם כל הכבוד למונחים מקצועיים בעולם היין, השיוך הבסיסי הוא "טעים" או "לא טעים".
פערי המחירים ביינות בתקופות החגים זניחים לעומת הפערים שקיימים במהלך התקופות בין החגים. יש רשתות ששומרות על מחירי מבצע כמעט בכל ימות השנה ויש רשתות שבהן המחיר מזנק לאחר החג.
הכותב הוא מנכ"ל המכון לחקר הקמעונאות.
המחירים מבוססים על דיווח רשתות השיווק למשרד הכלכלה ומעובדים באמצעות אתר פרייסז להשוואת מחירים ואתר CHP ונכונים לתאריך הסקר ובאמצעות המכון לחקר הקמעונאות. ט.ל.ח