אפקט הפרפר הידוע - משק כנפיים בצד אחד של העולם שמחולל סופת טורנדו בצדו השני - פועל הפעם בקצב מסחרר: שבועיים בלבד לאחר שהתבשרנו על התפרצות נגיף הקורונה בסין, ובעולם כולו, גם בוול־סטריט ובתל־אביב, מביטים על המסכים בדאגה. חברות מוצרי הצריכה כבר נערכות לחוסרים. אבל עד כמה משמעותית הסערה, והאם אנחנו עומדים בפני נוקאאוט כלכלי?

אין להקל ראש בפוטנציאל הנזק הגלובלי שיש לשיתוק המשק הסיני. לא דין הענקית האסייתית, שמהווה כשליש משיעור הצמיחה או ההאטה העולמית, ובה קווי ייצור של 80% מהחברות הבינלאומיות, כדין ברזיל לדוגמה. לכן, לא דין הקורונה כדין קדחת הזיקה ערב אולימפיאדת ריו ב־2016. למעשה, נוכח הדומיננטיות הסינית הנוכחית ונדידת העובדים והחברות מסין ואליה, גם התפרצות הסארס ב־2003 עשויה להחוויר ביחס למשבר הנוכחי. לא בכדי סוכני נסיעות כבר מדברים על סגירת השמיים הגדולה בהיסטוריה.

ואחרי שאמרנו את כל זה, חשוב לשים את הדברים בפרופורציה. לא מן הנמנע שמה שמתרחש כעת הוא בעיקר מימוש אגרסיבי של שווקים, שמחפשים מעת לעת - ודאי אחרי תקופה של עליות חזקות המלוות בכלכלת מאקרו די מקרטעת - סיבות להתממש. במובן הזה, אם לא הייתה קורונה, סביר שגורם חיצוני אחר היה לוחץ על השווקים ודוחף את המשקיעים לבצע מהלך.

צודק מי שטוען כי אילו פגשה המגיפה הנוכחית כלכלה בשגשוג וצמיחה, או בתחילתו של מחזור כלכלי חיובי, ייתכן שהיינו מדלגים מעל הקורונה באלגנטיות. אלא שכל זה קורה בעיתוי רגיש שבו הסחר העולמי הצטמצם ממילא, האינפלציה הייתה במגמת התכווצות, הכלכלה "התעייפה" והבנקים המרכזיים כבר נדרשו לצעדי מנע. תנאי הפתיחה האלה מעצימים את האפקט ההרסני של הווירוס, אבל בהם גם טמון הפתרון: עוד מאותו כיוון, וביתר שאת - צעדים אגרסיביים אפילו יותר, במטרה להחליק את האטת המחזור הכלכלי ולתת תמריצים נוספים לצמיחה.

האם יהיה בכוחם של המנהיגים, הנגידים וקברניטי המשק בעולם לעצור את הסחף ולהכיל את המשבר? על פניו, נראה שכן - הם עושים את זה כבר שנים, ודי בהצלחה. סביר שהתשובה לשאלה נעוצה לא בקטלניות הנגיף, כי אם במשך הזמן ש"יחזיק" בכותרות. אם לפשט את הדברים באופן ציני וגס משהו: מבחינה כלכלית, חומרת המשבר לא תלויה בהיקף החללים שתגבה הקורונה, אלא במספר השבועות או החודשים שיידרשו עד למציאת החיסון.

ועד שנגלה את התשובה, הנה משהו להתנחם בו: העובדה שהנגיף התפרץ דווקא בסין, עם אזרחים שיושבים בבידוד או בבית כפי שהצטוו, ובתי חולים שמוקמים בזמן אפס. אומנם, נשמעו גם טענות קונספירטיביות על דיווחים מאוחרים וחלקיים מצד הרשויות. אבל לא נראה שבמציאות הגלובלית והתקשורתית הנוכחית, עם כ־50 מיליון עובדים זרים בסין עצמה בכל רגע נתון, אפשר באמת להסתיר אירוע בסדר גודל שכזה. זו לא צ'רנוביל.

לטוב ולרע, לפחות הביורוקרטיה הסינית יודעת לנקוט צעדים קיצוניים ולהתמודד עם משברים. ניתן רק לדמיין איך זה היה נראה במקומות אחרים, כולל כאלה המוכרים לנו היטב...