"עיר נבחנת על פי כמות האינטראקציות שהיא מייצרת ביום"
עמוס שפירא, מועמד לראשות עיריית תל אביב
מי אני: מורה, מנטור, מנהל. הסיפוק הכי גדול שלי הוא לראות במקומות מרכזיים במשק אנשים שהכרתי כילדים ולשמוע שתרמתי להם משהו.
שורשים: המשפחה של אמי מסלוניקי. היא עלתה לארץ לפני המלחמה, כשאמי הייתה בת 7, והתיישבה בשכונת פלורנטין בתל אביב, בלב הקהילה הסלוניקאית. סבי חילק חלב, ואחר כך עבד כפועל, וסבתי גידלה את הילדים.
מהצד השני אני דור שישי בארץ. סבי היה רב אורתודוקסי בצפת, והתחתן עם סבתי בנישואים שניים. הם היו ממייסדי יסוד המעלה בתקופה שהייתה חרדית, ומשם עברו למזרח ירושלים וניהלו מלון דרכים. בגלל כיבוש העיר הם נאלצו לרדת לשכונת נווה שאנן בתל אביב.
הוריי גדלו בתל אביב, נפגשו, וכשהספרדייה והאשכנזי החליטו להתחתן, שתי המשפחות קיבלו את זה קשה. אבי למד טכנאות חשמל והקים עסק לייצור פלטות חשמליות ממוקשים בריטיים והתקדם למכירת כיריים ותנורים. אמי הייתה מורה, ועד גיל 93 עדיין לימדה באופן פרטי ילדים שהתקשו בלימודים.
הילדות שלי: נולדתי 60 מטרים מהתחנה המרכזית החדשה בבית מסורתי, והחיים היו עם האף בגובה פני המים. לא רעבנו ללחם, אבל אם נסענו באוטובוס לים, לא היה ארטיק. היה לי פטיש לכל דבר שמתרומם באוויר, וזה נשאר עד היום. הרכבתי מטוסים, צילמתי מטוסים שטסו מעל הבית. כשהייתי בגדנ"ע אוויר, גילו שאני עיוור צבעים, והבנתי שטייס בחיל האוויר לא אהיה, אז שנים אחר כך עשיתי רישיון אזרחי.
היה מאבק בין אבי לאמי אם אלך לתיכון מקצועי או עיוני. אבי כמעט ניצח: הייתי אמור ללכת לאורט סינגלובסקי ולא קיבלו אותי, כי נכתב עליי בהתנהגות "מניח את הדעת". הייתי פרחח והלכתי לתיכון שלווה, תיכון הזדמנות שנייה, ובזכות המורים שהיו שם לא מצאתי את עצמי ברחוב. מאז בוערת בי האמונה שלכל ילד מגיעה הזדמנות.
אחרי שהייתה לי בגרות, אבא לקח אותי לשיחה ואמר שבן אדם צריך מקצוע וכדאי לי ללכת לטכני של חיל האוויר. שמעתי "חיל האוויר" והסכמתי מיד. דחיתי בשנה את הגיוס, סיימתי בהצטיינות ונשארתי שם כמורה במהלך השירות צבאי.
קריירה: אף פעם לא התחברתי למה שאבי עשה, אבל לא היה לי חלום או שאיפה משלי. יום אחד בצבא תפסתי טרמפ מחיפה לתל אביב עם מישהו שסיפר לי שהוא מנהל שיווק בטמבור. שאלתי אותו מה מנהל שיווק עושה, ופתאום חשבתי שזה מעניין אותי ואני רוצה לעבוד במכירות ובשיווק.
תוך כדי דפדוף בעיתון בחדר מדריכים ראיתי מודעה: "דרושים אנשי מכירות לחברה הדרומית" (היום סנו). שלחתי פנייה והזמינו אותי לראיון. ברונו לנדסברג, שראיין אותי, שאל מתי אני יכול להתחיל. הייתי בצבא והוא אמר שיחכה לי. אחרי השחרור התחלתי לעבוד במוצרים לניקיון ולהברקת רצפות בסנו, נסעתי מחיפה לתל אביב, ובמקביל למדתי הנדסאות והתחלתי תואר בכלכלה. אחרי שנתיים עברתי להיות איש מכירות בחוגלה.
חוגלה: הייתי אחראי למכירות באזור הצפון. אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי למשרדים: הייתי מצונן מאוד והוצאתי את ממחטת הבד לקנח את האף. המנכ"ל אמר לי שברגע שאני עובד בסנו אני משתמש בממחטות נייר ונתן לי חבילה של טישיו אישי, שהיה מוצר מותרות אז.
התחלתי להתקדם בסולם התפקידים, עד שמוניתי למנכ"ל, כשהבעלות הייתה אמריקאית דרך שרשור חברות של IDB בבעלות ליאון רקנאטי. עם יקי ירושלמי הכנסתי את קימברלי קלארק כמשקיע אסטרטגי והשקנו את האגיס בישראל.
קימברלי קלארק, התייקרות: אני לא רוצה להתייחס למקרה הספציפי שלהם, כי אני משתדל לא להיות בפוזיציה של החכמולוג מבחוץ שנותן חוות דעת. צריך להבין שעסק נמדד במונחים כלכליים, בחוגלה ובכל מקום, ובסוף שואלים מה התשואה להון. מה שיכול להשפיע על ההחלטה לייקר מחירים הוא אחד מהשניים: רגולציה או לחץ מהצרכנים. כל השחקנים משחקים משחק.
הרשתות רוצות להצטייר כמו רובין הוד שנלחם בעשירים, אבל מעלות את מחיר המותג הפרטי שלהן, והיצרנים סופגים את עליות המחירים, את התייקרות החשמל ואת עליית הריבית. עד מתי אפשר לדחוק יצרן, שמחיר המטרה שלו עולה והוא לא מעלה מחירים? ככה מגיעים למצב של מחלבות רמת הגולן שמתמוטטות כלכלית. מבחינה ניהולית־כלכלית, השאיפה היא שכל מוצר יצדיק את קיומו.
אל־על: ניהלתי את החברה במשך שלוש שנים, ואני גאה בסלוגן שהשקנו אז "הכי בבית בעולם". אל־על הרוויחה כסף בתקופתי, אף על פי שמחירי הדלק עלו והיא הופרטה בלי שהיו בה סכסוכי עבודה.
סלקום: כיהנתי כמנכ"ל שש שנים, ובמהלכן השקתי את "כוכבית עמוס". פרסמתי את מספר הטלפון שלי, כדי שלקוחות יוכלו להתקשר אליי ישירות לפתור בעיות. דני קושמרו התקשר אליי כדי לבדוק אם אני עונה. אחר כך הייתי נשיא אוניברסיטת חיפה במשך ארבע שנים.
ראשות עיריית תל אביב-יפו: הפעם הראשונה שסוגיית ראשות העיר עלתה הייתה בחיפה, כשסיימתי את התפקיד באוניברסיטה. אנשי ציבור ביקשו ממני להתמודד בבחירות, אבל אמרתי להם שאני לא גר בעיר והילדים והנכדים שלי בתל אביב, אז זה לא בא בחשבון. בתקופת הסגרים של הקורונה ישבתי על הספסל בכיכר מילאנו עם כוס קפה, ואמרו לי שחולדאי מודיע שהוא רץ לראשות הממשלה ויהיו בחירות בזק בתל אביב, שארוץ לעירייה.
הודעתי שאני רץ, ואז חולדאי חזר בו. אבל אני הבנתי לעומק מה קורה בעיר ושיש לי הניסיון, היכולת והסיכוי להצליח. אין אפשרות בכלל שלא אהיה ראש עיר - אני לא פועל מתוך גחמה. אני מקבל הדים, עושה סקרים, נפגש עם מומחים ולא בא על תנאי. אני לא רואה את עצמי כסגן, מכיוון שאני לא צריך משכורת, ואני אתרום לעיר בכל דרך אפשרית.
עסקים קטנים: נפגשתי עם עסקים ושאלתי מה כואב להם. דיברו איתי על הבירוקרטיה בעיר, על הארנונה ועל העיר החפורה. אבל אלה לא הבעיות האמיתיות של העסקים בתל אביב. לכל עסק יש צד הכנסות וצד הוצאות. לפני כמה חודשים התפרסם סקר שלפיו המחזור למ"ר ירד ב־2022 לעומת השנה שעברה, בעוד בערים אחרות הוא עלה בין 5% ל־20%.
פחות אנשים הגיעו לתל אביב לקנות ולהגיע לעבודה, כי היא הפכה להיברידית, ולא יורדים לאכול צהריים. יש סכנה לעיר מבחינת ההכנסות. תל אביב היא עיר מדהימה, שלא הייתי מחליף בעד שום הון בעולם, אבל כל העיר חפורה בבת אחת, החפירות נמשכות הרבה מעבר לתכנון, ומישהו משלם על זה.
חפירות: יש הנחה רווחת שכשעושים שיפוץ - סובלים. אבל אם השיפוצניק יתחיל לפגוע במטבח ואחר כך בסלון, מגיע הזמן שצריך לקרוא אותו לסדר. אני לא מקבל את הנחת העובדה שצריך לסבול בשביל העתיד, צריך להקל בזמן הקצר. חשבי רק שאבן גבירול יהיה חפור עד סוף העשור. הייתי מכריז על מצב חירום של המרחב הציבורי בעירייה, והייתי ממנה מישהו שיהיה בעל הבית של מה שעושים בעיר, כי נת"ע נכשלה.
הייתי עושה את הכל כדי לזרז את העבודות, עושה סדר בקורקינטים החשמליים, לוקח את כל הפקחים - שלא ייתנו דוחות חנייה מצדי - נותן דוחות לקורקינטים שרוכבים על המדרכות ולמפעילים שלהם ומאפשר להולכי הרגל לצעוד עליהן בבטחה. כמו כן, הייתי עוצר את הסלילה ואת החפירה של שבילי האופניים - לא צריך הכל ביחד.
אגרת גודש: אני טוען שאסור לעשות את זה, לפני שיש תחבורה ציבורית מלאה. הגודש של חצי מיליון מכוניות ביום לא נוצר בגלל תושבי תל אביב, שאחראים אולי ל־20 אלף מתוכן. גם על אלה שבאים מבחוץ לא צריך להטיל אגרת גודש. האנשים שנכנסים לעיר לעבוד או לבלות מפרנסים עסקים, תיאטראות, מסעדות ובתי מלון.
המיקוד המרכזי צריך להיות באוטובוסים. אסטרטג התחבורה המוביל בארץ נמצא איתי והוא אומר שאפשר להביא להקלה בתנועה בעיר בתוך שנה־שנתיים בניהול נכון - לא צריך לחכות לרכבת הקלה או למטרו. אפשר להשתמש ב"רכבות על גלגלים", אוטובוסים בקיבולת גדולה יותר, ובלי צורך בתשתיות מיוחדות.
רון חולדאי: תל אביב צריכה לעבור לניהול של המאה ה־21. אני לא רוצה להתייחס לחולדאי, שעשה דברים טובים לעיר בשנים הראשונות לכהונתו, אבל 25 שנים בתפקיד הן הרבה מעבר למה שצריך, ויש להן מחיר במבחן התוצאה.
בשנה האחרונה אני נפגש עם מומחים ותושבים, ואחת התלונות החוזרות היא שלא מקשיבים להם ולא לפעילי השכונות. ההתייחסות של העירייה היא "אנחנו יודעים טוב מכם מה טוב לתושבים", כאילו הם נתינים שצריך להראות להם את האור הגנוז. יש מחקרים שמוכיחים שהסיבה להצלחה או לכישלון היא היעדר יכולת הקשבה. אני מתחייב שבחצי השנה הראשונה אעשה סקר בקרב העובדים באיזו מידה הם יכולים להביע את דעתם בניגוד לדעתם של המנהלים.
חלי: אשתי, מורה לחינוך מיוחד. יש לנו זוגיות מאושרת. היא אומרת שמה שמסייע לה להתמודד איתי הוא המיומנות שלה בחינוך מיוחד והטיפול בהתנגדויות. יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים מנישואיי הראשונים, ואני בקשר בריא עם אשתי לשעבר. אנחנו גרים בתל אביב.
פנאי: רוכב על האופנוע. בזמן האחרון אני לא טס, כי אם לא שומרים על כושר, טיסה מסוכנת. חלי ואני אוהבים לטייל יחד - היא מעדיפה את ניו יורק ואני את פריז. היא צפופה פי שניים מתל אביב ואין בה מגדלים, אלא חצרות פנימיות וגנים קטנים. עיר נבחנת על פי כמות האינטראקציות שהיא מייצרת ביום. כשיש מגדלים, נוצר בידוד.
צופה פני עתיד: אחרי שאסיים שתי קדנציות בראשות העיר, אני רוצה להיות מנכ"ל נאס"א. ועכשיו ברצינות, להגשים את התוכניות שלי בתל אביב ולהפוך אותה לקשובה ולאנושית.