שנה אזרחית חדשה, ממשלה חדשה – ובאופן כללי – רגע שמבקש בדיקה עצמית מה שלומנו. במדד האושר העולמי, למקרה שתהיתם, ישראל ניצבת במקום התשיעי המכובד, כנראה בשל תחושת שייכות גדולה וביטחון סוציאלי יחסי. מי שבאופן משונה לא נמצאת באף אחת מהעשיריות הראשונות בדירוג היא דרום קוריאה – מדינה שכמעט תמיד מוזכרת במערב בהקשר של מודל לחיקוי. סקירה טרייה של בית ההשקעות ילין-לפידות, עושה זום-אין מרהיב על התהליך שעברה קוריאה במאה האחרונה, ומסבירה מדוע הוא הרבה פחות נוצץ ממה שהוא נראה. ממליצה בחום (אפילו יותר מהרגיל, ולא בגלל הטמפרטורה) לקרוא את הסקירה המלאה. אבל לטובת מי שעדיין קצת מסטול מסוף השבוע – אמלקתי.
1. קודם כל, ובשביל האמפתיה – קוריאה התחילה את המסע הזה ממקום נמוך מאוד. כטריטוריה שנכבשה על ידי יפן, נרמסה פיזית, תרבותית וכלכלית בכל צורה שהיא, ולמעשה היתה ארץ חקלאית ענייה במיוחד, שום דבר במשאביה או במאפייניה לא הצביע על ההצלחה העתידית בתחום הכלכלה (מקום עשירי ברשימת המדינות העשירות, נכון להיום). אחרי שפוצלה לשתי קוריאות ונכתשה בעוד שלוש שנות מלחמה עם החלק הצפוני, היתה דרום קוריאה מדינה כמעט מחוקה, נטולת תעשייה, ועם אוכלוסייה אנאלפאביתית ברובה.
2. המעבר מכלכלת חקלאות ודיג מינימליסיטית לאימפריה כלכלית היה מתוכנן ומחושב. הממשלה קיבלה החלטה להפוך את המדינה מכזו שמספקת בקושי את צרכי עצמה, לענקית תעשייה שנשענת על ייצוא. וכמו כל תוכנית צבאית, היו לה שלושה יעדים בדרך למטרה הזאת: יצירת עסקי ענק, הפיכת האוכלוסייה למשכילה, והשלטת מוסר עבודה נוקשה ובלתי מתפשר. הממשלה בחרה כמה עסקים משפחתיים והתחילה לטפח אותם באופן אינטנסיבי – שלא לומר קיצוני. הזרמת כספים, חילוץ מצרות, הטבות. כל מה שיקדם את המטרה. היא פתחה את ההשכלה האקדמית לכל אדם ויצרה את המשוואה תואר שווה עבודה, ועבודה היא הכל.
3. ככה באו לחיינו סמסונג, LG, יונדאי ועוד. אנחנו מכירים אותן בתור חברות ענק עם מוצרי טכנולוגיה מתקדמים ומעודכנים, אבל אם היינו קוריאנים – כנראה שגם היינו נולדים בבתי חולים של סמסונג, לומדים בבתי ספר עם ציוד סמסונג, גרים במתחמי סמסונג ונקברים אחרי מותנו בבתי עלמין של סמסונג. במלים אחרות, התוכנית לבניית חברות חזקות המדינה הצליחה ממש, אולי קצת מעבר לרצוי. סמסונג, למשל, מי שהיתה בתחילת דרכה מכולת קטנה לממכר אטריות, מחזיקה היום כ-20% מהתמ"ג הקוריאני.
4. זה עבד נהדר לכלכלה הקוריאנית, אבל פחות לאנשים הקוריאנים. חברות הענק שטיפחה הממשלה, אחראיות כיום לכ-85% מהתוצר הקוריאני ועל יותר ממחצית הייצור. הן הפכו ברובן לחברות ציבוריות בשוויים אדירים, אלא שההצלחה הזאת לא לגמרי השתלמה לתושבים. רק 10% מהאוכלוסייה מצאה את עצמה מועסקת בחברות האלה, משום שהן היו ל כך יעילות שהצליחו לצמוח ללא צורך בהעסקת עובדים רבים. האחזקות בחברות עברו ברובן לידי משקיעים – גם זרים, ולא מעט סכסוכים ושערוריות קרו בתוכן.
5. ואחרי כל זה, גם ההאטה הכלכלית אורבת בפתח. נכון, קוריאה פחות מושפעת מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ועדיין – מחירי האנרגיה בה מתחילים לעלות, במקביל לתנועה העולמית הכללית של כניסה למיתון, שמתחילה להשפיע על קצב הזמנות הייצוא.
6. איך כל זה משפיע על האושר הקוריאני? לא לטובה. הקוריאני הממוצע, שנולד והתחיל לרוץ אחרי התואר, השיג אותו כנראה בהצטיינות – עדיין לא מוצא את העבודה המיוחלת. ואם הוא מוצא אותה – הוא נקבר בה לנצח, בלי אפשרות לשלב בה חיי חברה או פנאי. שיעור ההתאבדויות במדינה הוא גבוה באופן בולט, וזה אולי מסביר את הפער הגדול בין רמת העושר לרמת האושר במודל החיקוי האולי לא כל כך מוצדק.
טיפים לחיי אושר נארוז ונשלח לקוריאנים לחג הבא. ובינתיים, אנחנו נהיה כאן כדי לעקוב ולדווח. עד אז, שווה לקרוא את הסקירה המלאה של הדר וינר-שורץ באתר בית ההשקעות ילין לפידות.