"בעבר, בתקופות שספגנו איום רקטי, אף פעם לא שאלו אותי למה אני הולך לעבודה. עכשיו מהמשפחה שאלו אותי, אמרו 'מה, אתה הולך? אתה לא מסכן את עצמך?'. עניתי שעל אחת כמה וכמה אני חייב עכשיו ללכת למפעל ולעבוד, כי הנוכחות שלנו פה קשורה גם לחוסן הלאומי, יש לזה משמעות. התעשייה שלנו, של יצרני מזון, זה חלק מהחוסן הלאומי כדי שנוכל להתקיים פה לעוד הרבה מאוד שנים", אומר יהודה אשש, מנהל מפעל המלוחים של שטראוס שנמצא באזור התעשייה של שער הנגב, ליד שדרות.
היום ה-20 ללחימה | מטח נרחב לעבר השפלה, אזור המרכז והשרון; פגיעה בבניין בפ"ת
גירוי תגובה: כך צה"ל הצליח לערער את ביטחונו של חמאס בלילה האחרון | טל לב רם
תפוח אדמה לוהט
המפעל הוקם בשנת 1992 דווקא בשער הנגב, מתוך רצון לפעול בקרבת החקלאים המקומיים ולחזק את אזור הדרום. בהתחלה עבדו בו רק 40 עובדים. היום עובדים בו קרוב ל־500 עובדים המגיעים מאשקלון, משדרות, מאופקים, מנתיבות ומיישובי הסביבה. המפעל הממוקם באזור עוטף עזה, אזור שסובל ממורכבות ומאתגרים רבים הנובעים מהמצב הביטחוני בארץ, מייצר בכל שנה כ־185 מיליון שקיות חטיפים מלוחים, ביניהם תפוצ'יפס, דוריטוס וצ'יטוס.
אשש, תושב אשדוד, עובד בחברת שטראוס 25 שנים במגוון תפקידי ניהול של לוגיסטיקה וייצור, וב־14 השנים האחרונות מנהל את מפעל המלוחים. "אנחנו מייצרים חטיפים מלוחים לשוק הישראלי. המיקום שלנו ייחודי כאן מכיוון שאזור הנגב המערבי הוא האזור הגדול ביותר בארץ לגידול תפוח אדמה", הוא אומר. "כיצרנים של חטיפים מלוחים, ובעיקר תפוצ'יפס, חומר הגלם העיקרי שלנו הוא תפוח אדמה.
אנחנו משתמשים בסדר גודל של 35 אלף טונות תפוחי אדמה בשנה, שמגיעים כמעט כולם מחקלאים מהעוטף. אנחנו חלק מהאקוסיסטם הזה שנקרא הנגב המערבי והעוטף. את תפוחי האדמה אנו מקבלים מ־19 חקלאים מקיבוצים וממושבים שונים בדרום. יש לנו קשר מאוד הדוק עם המגדלים שלנו לאורך השנים".
בימי שגרה, מספר אשש, המפעל עובד שלוש משמרות. "במהלך 20 שנים האחרונות אנחנו נמצאים תחת האיום הרקטי במציאות מאוד קשה שהייתה, ועם השנים הרגלנו את עצמנו להסתגל לאיזשהו מצב של שגרה", הוא אומר. "אנחנו נמצאים תחת איום הטילים תקופה ארוכה. לאורך השנים דאגנו שכל העובדים יהיו ממוגנים. יש גישה לממ"ד תוך 15 שניות מכל נקודה במפעל. הציוד והמכונות לצורך העניין לא בכל מקום ממוגנים, אבל לאנשים יש את הגישה לממ"ד".
איך המציאות שלכם השתנתה לאחר 7 באוקטובר?
"חשוב לציין שלאורך כל השנים שהמפעל קיים, בכל סבב לחימה, בכל קונפליקט שהיה, המפעל לא נסגר ליום אחד, כי העובדים המשיכו להגיע. היה פה חוסן מאוד גדול. העובדים עם המחויבות המאוד גדולה שלהם המשיכו להגיע למפעל, לייצר מזון לשוק ולמלא את המדפים כדי לשמור על רציפות עסקית. לפני 7 באוקטובר הייתה חופשת סוכות, המפעל היה בהדממה. מאז המצב שונה לחלוטין, זה לא אותו סרט של שנים עברו, לא אותו חוסן כמו בעבר. זה לא אותו איום, זה משהו אחר לגמרי".
למה אתה מתכוון?
"הפעם אנשים ראו מחבלים בשדרות, ראו מחבלים יורים להם בחצרות הבתים, ראו הרבה זוועות. כשאתה חשוף לדבר הזה ורואה את הירי ואת כל מה שקורה ביישובי האזור, בבארי, בכפר עזה, זה משנה הכל. זה משהו אחר לגמרי, זה הרבה יותר דרמטי. אנשים חשו הפעם את האיום הזה על בשרם.
כל העובדים שלנו נמצאים באזור, אם זה באשקלון, באופקים, בנתיבות, בשדרות, בנתיב העשרה, בקיבוץ עלומים, בכפר עזה. יש לנו עובדים מכל אזור העוטף, והאנשים האלה נחשפו לזוועות מטורפות. אני שמח להגיד שאף עובד שלנו לא נפגע פיזית, אבל יש לנו הרבה שנפגעו נפשית. יש גם כאלה שהקרובים שלהם נרצחו בדם קר. למשל, אחד המנהלים שלנו, שהוא מעלומים, נלחם בכיתת הכוננות ובגופו עצר את המחבלים. אחיו, למרבה הצער, לא שרד ונהרג בקרב על כפר עזה".
"אנחנו החוסן הלאומי"
למפעל, שכאמור, לאורך שנותיו לא נסגר, הפעם לא הייתה ברירה. "עם תחילת הלחימה המפעל נסגר לארבעה ימים, ואז נפתח שוב וחזרנו לייצר בצורה הדרגתית", אומר אשש. "המפעל עובד כרגע בכוח עבודה לא מלא. רבים מהעובדים שלנו התפנו עם המשפחות שלהם מהאזור. חלקם נמצאים בבתי מלון באילת, בים המלח.
העובדים התרחקו פיזית, אבל עדיין יש כאלה שמגיעים. יש לנו כאלה שהתפנו למשל לתל אביב ועדיין מגיעים כל בוקר לעבודה. אני מאוד גאה בהתייצבות האנשים כאן, אבל יחד עם זאת אנחנו לא מכריחים אף אחד להגיע למפעל. כל מי שמגיע לפה עושה זאת בצורה מדהימה מתוך רצון אישי שלו ומתוך מוטיבציה ומחויבות. אני גם מאוד מאמין שיחד עם החקלאים המדהימים שבאזור הזה, אנחנו חלק מהחוסן הלאומי. זאת הציונות העכשווית. אני מאוד גאה שאנחנו עושים זאת עכשיו, במיוחד בתקופה הקשה הזאת". ועדיין, אני משערת שזה לא פשוט.
"אנחנו מבינים שהמצב לא אותו הדבר כמו שהיה לפני כן, ושהעובדים חייבים איזשהו ביטחון. נכון לעכשיו, הצבא פה. העובדים שבאים למפעל רואים חיילים בכניסה למפעל, חיילים שמסתובבים באזור. הם מקבלים תחושת ביטחון וזה מעודד אותם להגיע לעבודה ולנהל איזושהי שגרה. מישהו אמר לי 'תשמע, השתגעתי בבית. הייתי חייב לבוא. אני מרגיש הרבה יותר טוב כשאני מגיע למפעל, מדבר עם אנשים'.
"החזרה לשגרה עושה להם טוב. כמו כן, עכשיו כולנו, הנהלת שטראוס והמנהלים, עסוקים בלתמוך באנשים שלנו הכי חזק שאפשר. יש לנו מערך משאבי אנוש ורווחה שעוטף את העובדים ומציע במימון החברה טיפול נפשי, סיוע בהתמודדות עם מתחים וחרדות גם לעובדים שמגיעים למפעל וגם לכאלה שלא מגיעים למפעל. למעשה, כל מנהל דואג ליצור את הקשר עם העובדים שלו ברמה היומית, אנחנו יודעים מה קורה איתם".
כאמור, את רוב תפוחי האדמה המגיעים למפעל המלוחים מגדלים חקלאי האזור. "המגדלים שלנו הם מלח בארץ, מטפחים פה את האזור, מגדלים תפוחי אדמה לאורך שנים. הם חומת המגן של המדינה הזאת וגם הם שילמו מחיר מאוד יקר", אומר אשש. "לצערי הרב, מגדל שלנו נפצע קשה, המשפחה שלו נחטפה. יש סיפורים מאוד קשים של מגדלים שלנו ששילמו מחיר מאוד כבד".
כיצד זה משפיע על אספקת תפוחי אדמה למפעל?
"תפוחי אדמה מגדלים פעמיים בשנה. אנחנו מקבלים תפוחי אדמה בינואר ומקבלים תפוחי אדמה ביוני. עכשיו אנחנו משתמשים בתפוחי אדמה מהאחסון שהגיע ביוני. אבל באוקטובר החקלאים היו אמורים להיות באמצע הזריעה, כדי שיהיו לנו תפוחי אדמה לינואר.
"עכשיו אין זריעה. אנחנו כמובן נעשה כל מאמץ שלא ניתקל במצב של חוסר תפוחי אדמה בינואר, ולכן מאתרים מקורות אחרים, כמו למשל גידול בשרון, בצפון, גידול ביטבתה, חושבים אולי לייבא תפוח אדמה. את כל האופציות האלה אנחנו בוחנים כרגע, כדי לשמור על רציפות עסקית".
לא מסוגלים להתרגל
"אני לא מרגישה פחד, אלא כעס נוראי. עד כמה אפשר? עד כמה אנחנו נסבול? כולי תקווה שיצליחו לשנות ולשפר את המצב, כי אנחנו כאן בקו הראשון ולא ניתן להתרגל למצב הזה. כואב לי וצר לי, הלב כואב ואני בוכה בבית. אבל בעבודה אני מנסה לעודד ולחזק את האנשים", אומרת ריטה סטחוב, תושבת שדרות, מנהלת המעבדה של מפעל המלוחים, העובדת במקום 23 שנים.
סטחוב אחראית על צוות של 13 עובדות. "לכל אישה יש משפחה, ילדים, נכדים. הן דואגות, חוות את הכאב. אני צריכה לשדר אופטימיות, חוסן, לתת להן כוח להגיע לפה, לעבוד ולתרום", היא אומרת. "חלק מתפקיד ניהולי זה גם להיות אוזן קשבת לצורכי העובדים. אני לא פסיכולוגית, אבל כשאת מקשיבה לאדם זה כבר עושה לו טוב. מצד שני, גם אני יכולה לשתף במה שאני מרגישה. השיתוף יוצר הקלה".
לדברי סטחוב, במיוחד בזמנים אלה ישנה מוטיבציה גבוהה להגיע לעבודה. "כמו ששדרות זה הבית שלי, כך גם מקום העבודה זה הבית שלי", היא אומרת. "עצם זה שאני ממשיכה להגיע לעבודה זה סוג של הגנה על הבית. במקרה הזה הבית זה המפעל שממשיך לעבוד ולייצר. זה המינימום שאני יכולה לעשות - להגיע למפעל ולתת מעצמי מה שאני יכולה. כל מי שמגיע לפה עכשיו זה מתוך הרצון לתרום משהו מעצמו. אני גרה בשדרות, לא יצאתי לרגע מהעיר, למרות שהיו לי אפשרויות להתפנות.
"אמרתי שאני לא עוזבת את שדרות לרגע, זה הבית שלי, זה מקום העבודה שלי. ממקום העבודה אני מקבלת רק תמיכה ועזרה. לכן המינימום שאני יכולה לתרום זה להגיע לפה. חשוב לי להיות יעילה. אני מחויבת לקהילה ותורמת מה שאני יכולה. התקופה עכשיו מאתגרת, לא פשוטה לכולנו. רק אם נעמוד פה יחד וכל אחד ייתן מה שהוא יכול, אז נצליח".
"לחזור לעבודה זה משחרר", מוסיף ירון איילין, אחראי אוטומציה במפעל המלוחים, שעובד במקום חמש וחצי שנים. "אני גר באשקלון. אשקלון חוטפת הרבה טילים. הגוף והנפש חייבים שגרה. לחזור לעבודה עם החברים והמנהלים זה כמו מקום של בריחה עבורי. אני עושה את הנסיעות מאשקלון לשדרות, אבל מרגיש שצריך להחזיר עצמי לשגרה. כשאנחנו בעבודה, אנחנו מנסים כמה שפחות להתעסק במה שקורה, מנסים לייצר לנו סוג של שגרה. אנחנו באים, עובדים, עושים את הצחוקים שלנו, מנסים לייצר מציאות אחרת".
