בין שבילי הקיבוץ ניר עוז, בתים שרופים, זכוכית מנופצת מירי ודם מרוח בממ"ד מהווים עדות דוממת על שהתרחש בקיבוץ בשבת השחורה של 7 באוקטובר. איציק שמולי, שר העבודה והרווחה לשעבר, עומד מעל עריסה מיותמת ומתקשה לעצור את הדמעות. אם היה דיוקן לאדם שבוכה על ביתו הלאומי, נדמה שכך היה נראה. ואכן, כאשר ממדי ההרס זועקים מכל פינה, החובה הלאומית לשקם את יישובי הנגב המערבי הופכת ברורה מאי־פעם.
שמולי מכהן כיום כמנכ"ל ישראל של הפדרציה היהודית של ניו יורק (UJA), שגייסה למען ישראל תרומות בסכומי עתק. זה ביקורו העשירי ביישובי הדרום שנפגעו מאז פרצה המלחמה. הוא יוצא אל השטח שוב ושוב כדי לנטר את הצרכים בצפון ובדרום, בשיתוף ראשי הרשויות המקומיות ועשרות ארגוני חירום וסיוע, שנכנסו אל הוואקום שהותירה המדינה. “היכולת להגיב למשבר בצורה טובה", הוא אומר, “תלויה קודם כל ביכולת שלך להיות מחובר לשטח, לראות בעיניים את הדברים. להבין את ההיקף והחומרה של הצרכים, ואז מתוך זה לגבש תמונה כוללת של האסטרטגיה שאותה אנחנו מובילים. אנחנו יורדים לשטח כדי ללמוד, להבין, להקשיב".
הקשר העמוק בין ישראל לתפוצות הוא ארוך שנים, אבל אינו מובן מאליו. “לא היינו מוכנים למלחמה… היינו זקוקים לכסף", כתבה ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר בספר זיכרונותיה “חיי", על מסע גיוס הכספים שערכה בארצות הברית בשנת 1948. “עד שחזרתי לארץ בחודש מרס אספתי חמישים מיליון דולר, שנמסרו מיד לרכש הסודי של ה'הגנה' באירופה. אבל מעולם לא רימיתי את עצמי... תמיד ידעתי שהדולרים האלה ניתנו לא לי, אלא לישראל".
הפעם היו אלו נשיאת פדרציית ניו יורק, לינדה מירלס, המנכ"ל אריק גולדשטיין והיו"ר מארק רון שיצאו במבצע גיוס כספים חסר תקדים. הם גייסו יותר מחצי מיליארד שקלים, אשר מסייעים לציבור הישראלי דרך 170 ארגונים שבהם כבר תומכת הפדרציה. “בחודש אחד גייסה הפדרציה בקמפיין חירום לישראל פי שלושה מהקמפיין הרגיל שלנו בשנה", אומר שמולי, “פדרציית ניו יורק תומכת בישראל עוד מלפני הקמתה והרימה כאן תרומה אדירה לבנייתה וביטחונה. בכל משבר הקהילה הזו מתגייסת בכל כוחה, וכך גם הפעם. התחושה היא של מאבק על הבית".
בדרך לקיבוץ ניר עוז אנחנו עוצרים בחמ"ל של המועצה האזורית אשכול, ללמוד על אתגרי השעה. בחמ"ל המועצה שמולי מבקש להדגיש כי הפדרציה לא מבחינה בין יישובים על פי המרחק שלהם מהגדר, כפי שעושה המדינה, אלא מחלקת מענקי חירום לכל היישובים. עד כה העבירה הפדרציה יותר מ־160 מיליון שקלים עבור מענקי סיוע לתושבי הדרום והצפון, לטובת מעטפת חינוכית לילדי המפונים וארגוני רווחה. למשפחות חיילים ופצועים, סיוע וציוד לבתי חולים, תמיכה בארגוני התנדבות בקהילה, חוסן נפשי וטיפול בטראומה, קרן לנפגעי טרור, סיוע במזון ובתרופות לניצולי שואה, מיגון ורווחה במגזר הערבי והפזורה הבדואית וטיסות חירום להחזרת ישראלים מרחבי העולם. בנוסף, הקצתה הפדרציה סכום נוסף כסיוע חירום להגנה על מוסדות יהודיים וסיוע לישראלים בניו יורק ולמאבק באנטישמיות בקמפוסים.
לא נדבנים - שותפים
“המחדל והקריסה שאירעו בצד הביטחוני התגלגלו לכישלון של הממשלה לתת מענה בצד האזרחי", אומר שמולי. “על הרקע הזה, מי שנושא בנטל הוא עם ישראל המופלא שלנו, בגיבוי אדיר של הפילנתרופיה. אנחנו כמו אגף למשימות מיוחדות. כל היום בשטח מקו הגבול בצפון ועד מרכזי המפונים באילת וים המלח, מזרימים סיוע חירום שמגיע כמו חמצן לחזית ולעורף, עד שהממשלה תיכנס פנימה. לא נכון יהיה שהפילנתרופיה תחליף את הממשלה לאורך זמן, היא צריכה לסייע לה ולהשלים את פעולתה".
מתי הפרדציה נכנסה לאירוע?
“כבר בשבת אחר הצהריים, שעון ישראל, המנכ"ל של פדרציית ניו יורק אריק גולדשטיין, אחד המנהיגים המוערכים ביהדות אמריקה, כינס את הצוות הבכיר המקצועי של הפדרציה. אריק הוא שומר שבת וכך גם אחרים בפדרציה, אבל כולם הגיעו ממידת פיקוח הנפש. ההתגייסות הייתה טוטאלית וחסרת תקדים. תחושת הסולידריות אמיתית".
אבל זה לא מפתיע לאור השנה האחרונה? הרי שמענו לא מעט התבטאויות קשות על הציבור היהודי האמריקאי מצד נבחרי ציבור ישראלים.
“הקשר בין פדרציית ניו יורק ויהדות אמריקה לבין מדינת ישראל הוא מעל לכל מחלוקת, ממשלה או התבטאות חסרת אחריות שנשמעת כלפי הנשיא ג'ו ביידן, יהדות אמריקה או זרמים מסוימים בה. זה בהחלט פוגע ומעליב, אבל היהדות הזאת כל כך אצילה ומחויבת לישראל. היא חלק מעמוד השדרה המרכזי ומתפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל".
אנו פוגשים בחמ"ל את ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני. לשאלתנו, הוא מגדיר את המצב במועצה כעת כמו מטופל שעובר מטיפול נמרץ למחלקת אשפוז. בעוד השיקום יגיע רק בהמשך. “האתגר האדיר הוא שנצא שלמים מהמעבר הזה. הרי לפעמים כשיוצאים מטיפול נמרץ צריך לחזור אליו, ולנו אין את האפשרות הזאת", הוא אומר.
הרוב המוחלט של תושבי המועצה פונו לבתי מלון. “יש קהילות שיישארו בינתיים בחוץ, ויש כאלה שיוכלו לחזור לביתם", מסביר. “אנחנו צריכים לחלק את המועצה לארבעה אזורים שונים, שבהם ניתן שירות מלא לכולם".
אחד האתגרים הוא שבעה יישובים שממוקמים במרחק 7־10 קילומטרים מהגדר ואינם זכאים למיגון. “אני נלחם עם המדינה כבר שמונה שנים שתממן את בניית הממ"דים שם", אומר ירקוני ומוסיף כי עלות הפרויקט היא 110 מיליון שקלים. “בכל פעם שיש צבע אדום אני יותר מפחד עליהם מאשר על נירים, כי אין להם לאן ללכת". למתבונן מן הצד, הסיטואציה נראית מופרכת, ראש מועצה אזורית בישראל פונה לפילנתרופיה על מנת למגן את תושביו. כשאני מפנה את השאלה לירקוני, האם זה לא מתסכל אותו, הוא משיב: "התסכול לא עוזר. עכשיו אני צריך לפעול. אני יותר נבוך מאשר מתוסכל מכך שאני צריך לפנות לפדרציה בניו יורק ולבקש סיוע, כי המדינה לא עושה את זה".
מה הכוונה?
“בשלושת השבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר לא הייתה מדינה. הפדרציה הזרימה מיליוני שקלים, ואני לא מגזים, רק למועצת אשכול. היא סייעה לנו בטיפול נמרץ שהיינו בו. עכשיו היא באה איתנו למהלך השני, שהופך להיות המשמעותי, שבו נתפרס לארבעה אזורים. אני מקווה שהם יהיו איתנו גם בשלב הבא, החשוב מכולם, שלב השיקום והפיתוח של היישובים".
ומה אם הפדרציה תגיד “עשינו מספיק"? יהיה מי שייקח את זה מפה?
שמולי: “הפדרציה לא תגיד דבר כזה לעולם, להפך. השאלה שמובילה אותנו היא איך עושים יותר ואיך מגייסים יותר. אחד השיקולים המרכזיים הוא איך אנחנו מייצרים יותר שותפויות עם הממשלה כדי להאיץ את התהליך של כניסתה פנימה. לכן אני בשיח מתמיד עם משרדי הממשלה, עם רשות החירום הלאומית, עם תקומה, כדי לבחון אפשרויות לפרויקטים משותפים. ויש עם מי לעבוד במשרדי הממשלה".
“הקהילות של המועצה האזורית אשכול ושל כל המרחב הן מאוד גאות וחזקות, שפתאום צריכות עזרה", אומרת מיכל עוזיהו, תושבת העוטף מעין הבשור, שמתנדבת בגיוס משאבים עבור המועצה. “שנים דיברנו על חיזוק תחושת המסוגלות, אבל אנחנו נמצאים אחרי אסון שלא ידעה מדינת ישראל מעולם, ולא נצליח לשקם לבד. אנחנו חייבים שותפים לדרך, חברים, וזו הפילנתרופיה".
אני לא שומעת בכלל את המילה “מדינה".
“אני מאוד מקווה שהמדינה תתחיל להיכנס לאירוע. אני יודעת שישנם מאמצים להיכנס ולהוביל, כיוון וחזון, אבל זה חייב להיעשות עם הכוחות המקומיים על מנת לייצר מנגנונים בני קיימה. המדינה צריכה לשאוף שהמועצה תהיה עם מסוגלות כלכלית להחזיק את איכות החיים, ושלא תגיע פתאום איזו החלטת ממשלה בעוד שנתיים־שלוש שתשמוט לנו את הקרקע מתחת לרגליים, ונצטרך להתחנן לתשומת לב פוליטית או לנדבנות".
ונדבנות היא מנגנון בר קיימה?
“אני חושבת שכן. הפילנתרופים הם השותפים שלנו לדרך. הם היו בעבר והם יהיו גם בעתיד. הם רוצים להיות חלק מהפיתוח, מהעשייה. כמובן שאני צריכה גם לוודא שאנחנו כקהילה לא מסתמכים על הפילנתרופיה בשביל המנגנונים השוטפים".
אז את לא רוצה נדבנים, את רוצה שותפים.
“נכון. הדבר שהכי מחליש חוסן הוא התחושה שאתה לבד. תחושת הבדידות מול הממשלה היא תחושה מחלישה, סודקת חוסן, והתחושה של הביחד עם החברה האזרחית, שהתגייסה והפכה לשותפה לדרך מאוד משמעותית, היא תחושה מחזקת. אני תמיד אהיה חייבת את המדינה, אבל אני בונה תוכניות כדי שאני לא אצטרך להיות כל כך תלויה בחסדי הדינמיקות הפוליטיות. אני מקווה לשינוי, אני מייחלת לשינוי. המשפט שמתאר את המשבר אל מול הממשלה הוא ‘אם אין אני לי, מי לי', אבל צריך לזכור שההמשך של המשפט הוא: ‘וכשאני לעצמי מה אני'".
עוד נראה את העוטף פורח שוב?
“אני בטוחה שכן. ואני חושבת שזה יהיה אפילו יותר מהר ממה שאנחנו מדמיינים. אנחנו שבורי לב, אבל הרוח שלנו חזקה. אני מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה שיש לנו את היכולות לכך, יש לנו תושבות ותושבים, מלח הארץ, ביחד אנחנו יכולים לשקם ולהפוך להיות מודל עולמי לשיקום".
שמולי: “הפילנתרופיה לא יכולה להחליף את הממשלה, זה לא תפקידה. בסוף יש אתגרים אדירים שלאורך זמן הממשלה היא זאת שצריכה לתת עבורם מענה. אני חושב שהממשלה היא השותף הכי גדול של הפילנתרופיה, וכך זה צריך להישאר, אבל אסור להתבלבל - הפילנתרופיה היא לא מכל הדלק של הממשלה".
ובכל זאת, ראינו בשבועות הראשונים ממשלה שקרסה וחברה אזרחית שלקחה את מושכות, עד כדי כך שרבים טענו שהחברה האזרחית אפילו לא נשאה את עיניה אל המדינה.
“כאדם ממלכתי, משהו בי נשבר מהאופן הנרפה והחסר שבו הגיבה הממשלה בהתחלה. אבל המסקנה בשום אופן לא צריכה להיות נסיגה מאחריות המדינה. בסוף, בשעת משבר אזרחים נושאים את עיניהם בצדק לירושלים, וממילא ישראל לא תוכל להתקיים מול איומים שתמיד משחרים לפתחנו בלי ערבות הדדית גבוהה, והביטוי לזה הוא מידת אחריותה של המדינה. כמובן שחיזוק השירות הציבורי שלנו הוא אחד הדברים החשובים שנצטרך לפתור ביום שאחרי".
ומה יהיה ביום שאחרי?
“מדינת ישראל תעמוד על פרשת דרכים, והשאלה תהיה אם היא תמשיך לשקוע באותו הנתיב המסוכן והמפחיד שהיא הידרדרה בו, או אם ניקח את השפל והשבר הזה וממנו נצא למקום של צמיחה".
ועד אז הממשלה פונה בעצמה לפילנתרופיה.
“יש מספיק משימות לכולם. לכן כשיש בקשה או הצעה, שהפילנתרופיה תיתן כסף למדינה, זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת. כל דולר שאנחנו מגייסים יגיע למדינת ישראל, אבל אנחנו רוצים להיות כמה שיותר אפקטיביים ושהמדינה תעשה את מה שהיא יודעת, שתהיה נוכחת ותגיב עם כל היכולות שלה, ואנחנו נעשה את החלק שלנו. פדרציית ניו יורק וכל הפילנתרופיה מגויסת בכל הכוח מהרגע הראשון".
מגן עדן לגיהינום
אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק, ריגש את ישראל כולה כשהביע תמיכה פומבית ואמר “המלחמה שלכם היא המלחמה שלנו. אנחנו לא בסדר". היה זה שבוע לאחר הטבח, בעצרת שפדרציית ניו יורק ארגנה. החודש נערכה עצרת נוספת בוושינגטון, שבה השתתפו כ־300 אלף איש. העצרת הוקדשה לתמיכה בישראל, מאבק באנטישמיות והשבת החטופים. לאירוע, שהובילה גם פדרציית ניו יורק, היו שותפים כל הארגונים היהודיים, מהאורתודוקסים ועד הרפורמים.
“יהדות אמריקה נאבקת בשתי חזיתות", אומר שמולי, “גם עמידה נחרצת למען ישראל וגם מאבק עיקש נגד האנטישמיות הגואה. תחושת החירום וההבנה העמוקה שישראל נאבקת שוב על ביתה הביאו להתגייסות חסרת תקדים. הסיוע הכלכלי שמוזרם לכאן הוא כמו נושאת מטוסים שלישית, אזרחית־חברתית".
ובחזית השנייה?
“לצד זה יש פעולה נמרצת להגדלת התמיכה הפוליטית בישראל ומאבק עיקש בקמפוסים, בעצרות ענק ובכל פינת רחוב על זכותה של ישראל להגן על עצמה וכמובן הדרישה להשבת החטופים. אנחנו בפעילות אינטנסיבית בעצרות ענק ובמאבק על כל פוסטר ומדבקה בפינת רחובות".
והנה, חלקם חזרו השבוע.
“הלב התפוצץ מהתרגשות לראות אותם חוזרים הביתה. ועדיין, אנחנו לא שוכחים לרגע שהלב שלנו עוד שבור, ונותר שבוי בעזה. התכלית המבצעית היא השבת החטופים ומיטוט חמאס, בלי להשיג את שתי המטרות האלו ישראל לא תוכל לומר ‘ניצחתי' ובוודאי שלא לצעוד קדימה לשיקום ולהחלמה".
בסוף המסע היומי בעוטף אנחנו עוצרים בשטחי הכינוס מחוץ לבארי, “זה סוג של בית", מספר שמולי על רקע כלי הרכב הצבאיים. “אני מכיר בו הרבה מאוד חברים, ולצערי חלקם נרצחו וחלקם נחטפו. אני רגיל להגיע לבארי ולראות פיסה של גן עדן, ואני שואל איך גן העדן הזה בשנייה הפך להיות הגיהינום עלי אדמות".
השתנית ב־7 באוקטובר?
“כמו כל עם ישראל אני חושב. האירוע הזה הוא אירוע מכונן, מעצב. הוא לא אירוע שמדינת ישראל חשבה שיכול לקרות על אדמתה הריבונית אחרי השואה. אין לי ספק שמדינת ישראל תנצח במערכה, אבל האתגר האמיתי, אולי בדומה למלחמת יום כיפור, יהיה לצאת מהמשבר הזה כחברה יותר מלוכדת ויותר חזקה. לא רק בשינוי הקונספציה הביטחונית בגבולות, אלא גם באופן בו מוסדות המדינה מתפקדים, בסולידריות החברתית ובקשר עם יהדות אמריקה, שמתייצבת בכל פעם מחדש כדי להראות את המובן מאליו, שאנחנו חלק מאותה המשפחה".
אנחנו פוגשים לוחמים שיצאו להתרעננות קצרה מעזה ועתידים לשוב מיד פנימה. הצוות של שמולי מצייד אותם בכל טוב. “יש לנו מזל שאלה הם מגיני העם, באמת", הוא אומר. “עם כזה אומץ לב וכזאת מסירות, אתה רק רוצה לחבק אותם ולתת להם עוד. זאת המשמעות האמיתית של צבא העם, מי שחשב לפרק את צבא העם, צריך להגיע לפה, לראות את כל עם ישראל ולומר: לא, לא כל כך מהר".
זה מה שמרגש אותך עכשיו?
“זה, והחיילים שאיבדנו. זה אחד הדברים שיותר קשים לי. אני עובר על שמות הנופלים ועל כל פרט מידע עליהם בלילה, כמעט באובססיביות. אני מרגיש שזה המינימום של תחושת המחויבות, לדעת מי הם היו, מה הם עשו. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו".
שעת מבחן
משפחתו של שמולי עלתה ארצה מעיראק ב־1948, שבע שנים לאחר שחוותה את הפרהוד, הפוגרום ביהודי בגדד. הבית שבו גדל היה ציוני, שהאמין במדינת ישראל. לכן זה לא מפתיע שהוא מספר על הרצון שלו לעבור להתגורר בעוטף. “אני לא רוצה להפריח הבטחות שווא, אבל ברור לי שזה המקום שאני צריך להיות בו", הוא אומר. “לתמוך בתושבים ולהיות חלק מהמאמץ לשיקום והפרחת היישובים. זו הציונות 2023, וזה מה שמכוון אותי תמיד. עם זאת, ברור לי מה שברור היום גם לתושבים - איש לא יהיה מוכן לסכן שוב את משפחתו ולחיות תחת איום מתמיד של טרור, כך שהכל תלוי בתמונת הסיום של המלחמה. המשוואה פשוטה: אם יש חמאס, יהיה קשה מאוד לגרום לתושבים לחזור, ובצדק. אותו הדבר גם בצפון".
ומה באשר לזירה הפוליטית, אתה מתכנן חזרה?
“באמת שטוב לי במקום שבו אני נמצא. על רקע הקושי של חלק ממשרדי הממשלה לפעול, אנחנו מצליחים בשעת המבחן הזו להיות מאוד משמעותיים כמעט בכל מקום. הפוליטיקה היא כרגע אזור רדיואקטיבי, לא אהוד בלשון המעטה, והרבה פחות רלוונטי. לאורך זמן אין לה תחליף מבחינת היכולת לשנות, והרבה דברים יצטרכו להשתנות כדי שאנשים טובים ירצו להיכנס לתוכה, אבל כרגע זו פשוט פסאדה של סטטוס וכוח, שלא כל כך מעניינים מול היכולת להיות במקום של לעשות בגדול".