במהלך כהונתו במשרד הכלכלה, החמיץ ניר ברקת את ההזדמנות לעצור את רכבת ההתייקרויות עוד טרם צברה תאוצה, להעמיד מיידית את המונופולים במקום ולקרוא להם לסדר. במקום לפעול במהירות, הוא נתן לה להתגלגל, ולפיכך נדרש למצוא דרכים יצירתיות, חלקן מעט מביכות, כדי לנסות לכפר על הפספוס.
בניסיון לבלום את ההתייקרויות, פרסם ברקת קריאה פומבית לחברות הגדולות להחזיר את המחירים לקדמותם לאלתר ואף הציב אולטימטום: אם לא יקרה הדבר תוך מספר ימים, ינקוט בפעולות חמורות נגדן. כאשר האולטימטום חלף מבלי שתגענה תגובות, החליט ברקת להכניס למילון הכלכלי מונח חדש: “שיימינג רגולטורי”, שנועד לשמש כמעין “הנד ברקס” מתוחכם. באמצעותו, היה אמור היבואנים והיצרנים, שכביכול ניצלו את המלחמה כדי להרוויח, לעבור זובור ציבורי בחסות השר ולספוג נזק תדמיתי.
לשכת ברקת תקפה בכל הכוח, פרסמה רשימות שחורות של חברות שלא נענו לאיומים, התגאתה בהצהרות של חברות שהבטיחו שלא להעלות מחירים (ובהזדמנות הראשונה לא החזיקו בסטנדרט הזה), ואף הודבקו מדבקות שחורות על מוצרים עם מחירים גבוהים, שיתמודדו במדבקות האדומות שמזהירות מפני סוכר ושומן גבוה.
מה שנראה בתחילה כמהלך מבריק, הסתיים בקול ענות חלושה. הציבור, הטרוד בהישרדות אישית וכלכלית, גילה אדישות, והחברות לא התרגשו מה"ביוש". בסיכומו של דבר, מי שחטף מכה תדמיתית היה דווקא השר, שנתפס כדמות חסרת הרתעה ששולפת שפנים מגוחכים מהכובע.
אך לפני שבוע וחצי התהפכו הדברים לטובתו של ברקת. ב-5 באוגוסט אושרה בקריאה שלישית רפורמת “מה שטוב לאירופה טוב לישראל”, הפרויקט האישי של שר הכלכלה. הוא דחף את הרפורמה הזו בשנה וחצי האחרונות בכוחות עצומים ובניגוד לכל התחזיות וההתנגדויות, והיא נחשבת לרפורמה המשמעותית ביותר, ואולי היחידה, שהצליחה להעביר הממשלה הנוכחית.
הרפורמה הצרכנית המהפכנית, המאפשרת הכנסת מוצרים מיובאים לפי התקן האירופי לישראל בצורה ישירה, מטפלת מהשורש באחד התחלואים הקשים של הכלכלה הישראלית: הרגולציה המסנדלת והבירוקרטיה המיותרת. לא עוד דרישות לעמידה בתקנים מופרכים ומעבר בשבעה מדורי גיהינום עד שמכולה צולחת את הביקורת בנמל. מספיקה הצהרה של היבואן על עמידה בתקן האירופי - והסחורה נכנסת לארץ. מי שינסה לחבל ביבוא המקביל שיתאפשר בעקבות הרפורמה, יסתכן בקנס של 100 מיליון שקל.
מעטים האמינו שברקת יצליח מול הלוביסטים הקשוחים שעבדו יומם ולילה כדי להחריג את החברות ששכרו אותם מהרפורמה החדשה, מול העסקנים שניסו לגזור על גבו קופון ולפוליטיקאים שניסו להכשיל את הרפורמה כדי שההישג לא יירשם לזכותו. בפוטו פיניש אפילו הצליח לזכות בתמיכת “לובי 99”, שביקר את הרפורמה אך בסופו של דבר תמך בה. בינואר, כשתיכנס הרפורמה לתוקף, ייתכן שהצרכן הישראלי סוף סוף יוכל להביט בהשתאות בסימנים של תחרות בשוק.
שאלתי את ברקת אם עכשיו, לאחר שהטביע את חותמו על הכלכלה הישראלית, הגיע הזמן לפרוש מהממשלה ולהשקיע בעתידו הפוליטי, אולי מחוץ לליכוד. הוא השיב בתשובה פוליטית מתחמקת: “זה הזמן לשים עוד שתי רפורמות על השולחן. גם בתחום הרכב וגם ברשות מקרקעי ישראל.” הניצחון המוחלט, גרסת ניר ברקת.
נראה כי רפורמה בתחום יבוא החלפים והרכב עוד יכולה לעבור איכשהו, אך אף אחד לא יתן לברקת לפרק את רמ"י.
“אמרו שלא אצליח להעביר גם את ‘מה שטוב לאירופה’. אני לא רואה אף אחד ממטר. אני לא סופר איומים שספגתי ולא ניסיונות לעצור אותי. אני לא מכיר ראש רשות אחד שכשאני אומר לו שאני הולך לפרק את רמ"י, הוא לא קופץ משמחה. זה גוף ארכאי, לא גמיש, שמטרתו להביא עוד כסף לאוצר. הוא מונופול שמייצר מחסור בקרקעות, יחידות דיור ושטחים לתעשייה, ומוציא שומות גבוהות בכוונה. הייתי בצפת, ראיתי קרקע לתעשייה ב-200 אלף שקל לדונם שעומדת ריקה כי למפעלים לא משתלם. זה בושה וחוסר אחריות. אין ארנונה, אין עבודה, ואין הכנסות ממסים. במקום לייצר צמיחה ועבודה, הם מתנהגים כמו סוחרי סוסים”.
ברמ"י לא מבינים את ההיגיון הפשוט הזה?
“צריך מישהו שיזיז אותם. השר שיקלי הציג בממשלה את המחיר של קרקע ביישוב ערבי מול אותו קרקע ביישוב יהודי שנמצא כמה מאות מטרים משם. ביישוב הערבי גבו 50 אלף שקל לדונם וביהודי 1.2 מיליון שקל. וממי לוקחים את הכסף? מצעירים ומיוצאי צבא. זה חוסם צעירים להגיע לגליל ומעלה את יוקר המחיה. רמ"י מכניסה שני טריליון שקל לקופת המדינה, במקום להכניס הרבה יותר. יש עוד אבסורד: אנחנו אחראים על אזורי התעשייה, ומתברר שגם הם אחראים על אזורי התעשייה. הם מתחרים זה בזה. בתפיסה שלי, מנהל התכנון צריך לקבוע פוליגון גדול, להיות היצע גדול של קרקע במחירון שיקבע פקיד, וכל משרד ממשלתי יעבוד מול השלטון המקומי. רמ"י לא מוציאה מספיק קרקעות. אני רוצה שהקרקע תחכה ליזם ולא ההפך”.
בניגוד למונופולים הפרטיים במזון וברכב, רמ"י הוא מונופול ממשלתי שאפשר לפרקו בקלות יחסית.
“אני מתכוון להעלות הצעת מחליטים בנושא. עכשיו, כשהסתיימה הרפורמה של ‘מה שטוב לאירופה’, אפשר לטפל בעניינים בוערים אחרים".
מתח מול הממונה על התחרות
בשבוע שעבר פורסם לראשונה באתר וואלה על פגישה שערך ברקת עם הממונה על התחרות, עו"ד מיכל כהן, שבה האיץ בה ברקת לפעול בדחיפות להוציא צווים נגד המונופולים בשוק הרכב, על מנת שלא יוכלו להשתלט כיבואנים בלעדיים גם על הרכבים הסיניים. בדיון שהתקיים במשרד הכלכלה, הגדיר שר הכלכלה את שוק הרכב כיעד הבא לטיפול בנושא הריכוזיות והגברת התחרות. שוק הרכב הישראלי סובל מריכוזיות ומחוסר תחרות שגורמות למחירים פי שניים לעומת ארה"ב ואירופה, ועולה פי שלושה במחירי החלפים, בשל שליטה של קבוצת מונופולים קטנה שהפכה ליבואנית בלעדית בתחום הרכב בישראל ומונעת תחרות.
היחסים בין כהן לברקת מתוחים מאז כניסתו לתפקיד, והוא מנסה להדיח אותה שוב ושוב, על רקע אי-תפקודה, לטענתו. בינתיים ללא הצלחה. “ביקשתי ממנה להציג לי מתווה לטיפול בכשל השוק הזה כבר לפני חודש, ועדיין לא קיבלתי דבר. תהליך החלפתה עובד בדומה לתהליך קבלתה ומצריך אישור בנציבות ובממשלה. הבקשה להדחתה הונחה בנציבות בינואר, ולפי הנוהל צריכה להתכנס ועדה ציבורית לדון בנושא. עד כה זה לא קרה. מתברר שגיל לימון, המשנה ליועמ"שית, לא מאשר לכנס את הוועדה בלי שום הנמקה. הוגשה בעניין עתירה לבית המשפט, מדוע לא תתכנס הוועדה. עד 15 באוגוסט אנחנו צריכים להגיש את עמדתנו, בייצוג משפטי נפרד מהממשלה. הוועדה הזאת לא כונסה אף פעם. את יודעת למה? כי אף בכיר ישראלי לא הודח לפי הנוהל. הם ייתנו את הראש של הממונה כדי שלא ייווצר תקדים להדחתה של היועמ"שית”.
מחבק את אנשי העסקים
באמצע פברואר 2020 הכריז נתניהו שברקת יהיה שר האוצר הבא בממשלתו, ולצורך ההכרזה החגיגית גרם לו לטוס במיוחד מניו יורק. הוא בנה משנה כלכלית סדורה, אך בסופו של דבר מונה ישראל כץ לתפקיד. הרצון של ברקת להגיע למשרד האוצר עדיין שם.
עד כמה אתה מוטרד מהורדת דירוג האשראי של ישראל על ידי סוכנות דירוג שלישית, והסכנה שהוא יירד עוד בהמשך?
“קראתי מה פיץ’ כתבו. הם מבינים שהמלחמה מתמשכת ואף יכולה להתרחב. ובאותה נשימה הם אומרים שבסיומה הדירוג יעלה, כך שהם משייכים את הירידה נטו למלחמה".
זה לא מדויק. פיץ’ מבקרים גם את ההתנהלות הכלכלית של הממשלה, שלא מצמצמת את הגירעון. באוצר לא מתקיימים כלל דיונים על תקציב 2025, שכבר היה אמור להיות מאושר בממשלה.
“אני מדבר עם גורמים באוצר ובמקומות אחרים, השיח מתבצע. הוא לא פורמלי ובצורה מאורגנת, ונידרש לשבת בקרוב. ברור שבסוף תקציב יהיה. אני חושב שיש כמה סימני שאלה, מה היקף תקציב הביטחון, התמהיל שלו, אורך הלחימה ולכן אי אפשר עדיין לגבש אותו. כשאנחנו מסתכלים על סבבי לחימה קודמים, יש ירידה בפעילות הכלכלית ובסיומם שגשוג. אני אופטימי".
ברקת, שועל פוליטי מנוסה, מתחמק שוב ושוב מהשאלה לאן פניו: האם להישאר בליכוד ולאתגר את נתניהו, או להמשיך ולהשלים עם מהלכים שלא תמיד תואמים את תפיסת עולמו. גם המקורבים לו ביותר לא מבינים את התנהלותו.
לפי פרסום ב”דה מרקר”, במהלך שיחה בקבוצת וואטסאפ של אנשי עסקים, שדנה אם להוציא כספים מבית ההשקעות מיטב שבו שותף ברקת בגלל חברותו בממשלה, אמר יובל רכבי, שותפו של ברקת ב־BRM, החברה שדרכה הם מחזיקים במניות מיטב: “בואו לא ניכנס לחרמות נוסח ינון מגל, זה לא לרמה שלנו. גם אני לא מבין מה ברקת עושה ולמה". איל וולדמן השיב לו: “בואו כן נחרים ונפגע בברקת, שירגישו שזה לא משחק. ואתה צריך להתבייש שאתה שותף של ברקת, אני לא עובד עם תומכי ההפיכה המשטרית, תומכי בן גביר ומטרפדי עסקת החטופים".
“בשורה התחתונה אני מעריך ואוהב את אנשי העסקים,” השיב ברקת, “אבל לא מתייחס לדברים כאלה ואחרים. חשוב לי שאנשי עסקים יצליחו.”
יצרנים מקומיים חושבים שאתה פוגע בהם ברפורמה ודורשים השוואת תנאים לאלה של מקביליהם באירופה.
“היצרנים הישראלים יצטרכו להוריד מחירים ולהתאים את עצמם לשוק".
גם החקלאים מתנגדים בתוקף, מחשש לפגיעה בתוצרת המקומית.
“בשר, דגים, ירקות ופירות לא נכנסו לרפורמה. אני שותף לדאגה שלהם. באירופה התשומות והמים לחקלאות מסובסדים. הם צודקים שצריך להשוות את התנאים שלהם לאלה באירופה כדי שלא ייפגעו".
"מה שטוב לאירופה", פוגעת ביבואנים ממדינות לא אירופיות, כמו ארה"ב למשל.
“חברות אמריקאיות מייצאות גם לאירופה, כך שהן עומדות בתקן האירופי. אותו הדבר בסין. מי שרוצה להמשיך ולמכור בתקן הישראלי, יכול לעשות זאת. דיברתי עם השגריר והמקבילה האמריקאית שלי, ואמרתי שנשמח לעשות את המהלך הזה גם איתם".
לקחתם עליכם משימת פיקוח גדולה, שלא בטוח שיש מספיק מפקחים כדי לעמוד בה.
“מוצרי הצריכה ייבדקו על המדפים באמצעות AI ובדיקות חכמות. מי שנדע שהוא יותר מקפיד, נבדוק אותו פחות - ולהפך. נפעיל שיקול דעת, נסיט מפקחים שהיו בנמל, וגם ניעזר בציבור. פיתחנו מערכת שתשווה בין סל ישראלי ואירופי, וניעזר ברשות להגנת הצרכן".
אני שואלת אותו אם בראייה לאחור, הוא לא מצטער על השיימינג הרגולטורי והמדבקות, שהפכו לבדיחה על חשבונו. “אני לא חושב שזה היה כישלון. ביקשנו הצעת מחליטים לרסן את עליית המחירים בשעת המלחמה ולא הסכימו. מכיוון שלא קיבלנו יכולת בחקיקה, קיבלנו החלטה להתאמץ בשביל הציבור במקום לא לעשות כלום. הייתה תקופה שחלק מהעסקים ריסנו את המחירים ואחרים צפצפו עלינו. אני גאה שהתאמצתי, גם אם לא הכל הצליח".