פרדוקס הצמיחה: מה צריך כחלון לעשות כדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית?

סיפורי אביגדור ליברמן והמקיאבליזם של בנימין נתניהו משכיחים שמשהו מהותי, ואולי אזוטרי בעיני אחרים, מתרחש כאן. נתוני הצמיחה המאכזבים שפרסם הלמ"ס השבוע, שהתקבלו בהפתעה באוצר, נשכחו כאילו זה קרה בארץ רחוקה. אף אחד לא חזה תקלה שבה הצמיחה תעמוד על 0.8% בלבד. ריח הבושם הנעים מהדוח המחמיא של חברת הדירוג הבינלאומי פיץ' התנדף במהירות. האופוזיציה משאריות המחנה הציוני ומיש עתיד מיהרה להתנפל, אבל נרגעה לאחר שהבינה שההצגה העיקרית הועברה למקום אחר.
 

הצמיחה הצונחת אמורה להעמיד בפרופורציות הנכונות את סדרי העדיפויות, עם כל הכבוד לדיבורים על ממשלת אחדות ויוקר המחיה. צמיחת המשק היא "החיים עצמם".
 

שר האוצר משה כחלון, שעושה עבודה סבירה בתחום יוקר המחיה, גילה שהמשק בורח לו. אז נכון שעם כניסתו לתפקיד לפני שנה הצמיחה עמדה על 0.1%, ולאחר מכן התחזית תוקנה ל־0.5%. נכון גם שהכלכלן הראשי באוצר מגלה אופטימיות מכך שהצמיחה ב־2017־2018 תעמוד על 2.8% לשנה. ועדיין, מה שמדאיג הוא הירידה התלולה בייצוא ובהשקעות (הקיימות נכון להיום בעיקר בענף הבנייה).

פחות ייצוא ופחות השקעות משמעותם אובדן מקומות עבודה ופיטורים. הידיעה על הצמצומים באינטל בירושלים ושינוע מאות עובדים לדרום רק מדגימה מה עלול להיות.
 

למרבה הפרדוקס, מי שמציל את המשק ודוחף בכוח את גלגלי הצמיחה הם אנחנו, הצורכים את עצמנו לדעת. הדוחות הרבעוניים של חברות כרטיסי האשראי מוכיחים שעם ישראל מגהץ בלי סוף. קונים מכוניות חדשות, נוסעים לחו"ל, מבקרים במסעדות ומשקיעים אלפי שקלים בשדרוג הסמארטפונים. 

אז איפה הקאץ'? אז זהו שאין: כשמקבלים עבור 100 אלף שקל בפק"מ ריבית בשווי מנת פלאפל (לפני מס), אנשים מתפתים לבזבז וחיים יותר את הרגע. פודים קרנות השתלמות כדי להחליף מכונית, עושים עסקת תשלומים כדי לקנות טלוויזיה עם מסך ענק. הכסף הופך להיות קל יותר. אבל אי אפשר לבנות משק יציב על סמך קנייה בסופר או ביקור במגרש המכוניות. זה אינו המתכון להגדלת מספר המועסקים. ואם כל זה אינו מספיק, הגיע יו"ר ועדת הרפורמות, ח"כ אלי כהן, עם היוזמה (ההגיונית מבחינתו) לסוף שבוע ארוך. 
 

כחלון מבין שלאורך זמן העסק לא יעבוד, ומתחיל להחליף דיסק. לאחר שאסף את שאריות תדהמתו מתרגילי ביבי, הוא יוכל להגיע לבחירות הבאות (מתי שלא יהיו) בלב שקט רק אם יהיו באמתחתו שני הישגים: הראשון, והפחות חשוב פוליטית, הוא השיפור בנתוני הצמיחה. השני - ומשמעותי הרבה יותר מבחינה פוליטית - מחירי הנדל"ן. אלה שתי המשימות שהוא חייב לקדם עם פתיחת מושב הקיץ בשבוע הבא ואלה שיבואו אחריו.
 

נתחיל בצמיחה. ערב חג העצמאות ורגע לפני שהתקציב הדו־שנתי יצא לדרך, קיבל שר האוצר טלפון מנשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, שביקש להיפגש עמו בדחיפות. ברוש, שכבר הרים ידיים במאמצי השכנוע שהשריפה בדרך, הגיע למסקנה שהכוח האמיתי נמצא באוצר ולא במשרד הכלכלה.

שתי הערות על משרד הכלכלה: התרומה היחידה של נתניהו, המחזיק כיום בתיק, הייתה הוספת השם "תעשייה" לשם המשרד. מאז התעשיינים לא שמעו מנתניהו. בעצם, הם כן שמעו. נתניהו ביקש לפני שבועות אחדים מנשיא התאחדות התעשיינים לסדר את הקומבינה הבאה: מנכ"ל הליכוד גדי אריאלי (שממנו רצה להיפטר) יחליף את עופר זקס כמנהל מכון הייצוא. זקס, שסירב להתמנות בתמורה לתפקיד השגריר בהונגריה, הסכים לתפקיד קונסול במינכן.

המינוי הצפוי של מנכ"ל הליכוד למנכ"ל מכון הייצוא הוא תרומתו היחידה של נתניהו לשיפור נתוני הייצוא של ישראל. יש לקוות שצחי הנגבי יגיע במהירות האפשרית למשרד הכלכלה/תעשייה. הוא כבר יידע כיצד לקדם את המשרד. 
 

אחרי ששמע בפגישה עם ברוש את נבואות הזעם, ניאות כחלון להחיות את "השולחן העגול", שנועד להבטיח הידברות שוטפת בין האוצר, התעשיינים וההסתדרות. ביום שלישי הבא (24 במאי) תכונס ישיבה ראשונה של אבירי השולחן בהשתתפות שר האוצר, הנגידה, נשיא התעשיינים, ההסתדרות וכל הגורמים הרלוונטיים. על הפרק עומדת הפחתת מס החברות ליצואנים גדולים והחזרתו לרמה של 6% (בפריפריה) ו־12% (בשאר אזורי הארץ).

שלשום הוצגו עקרונות התקציב הדו־ שנתי בפני אלי גרונר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. מה שמדאיג זה שגרונר, כמו הבוס שלו, לא נבהל מהצניחה בצמיחה.
 

האתגר השני שבו חייב כחלון להציג קבלות הוא שוק הדיור. תתפלאו לשמוע, אבל עניין הנדל"ן הוא פחות מורכב מהצמיחה. סימנים ראשונים לבלימת המחירים הופיעו במדד אפריל שפורסם אי שם בתחילת השבוע. כחלון הוכיח שהוא מוכן "להתאבד" על פרויקט הדגל "מחיר למשתכן". הוא פנה לוועדת הכספים בבקשה חסרת תקדים לאשר ערבות מדינה של 550 מיליון שקל לפרויקטים בלוד ובעפולה. בסוף המחירים יירדו.

 

הרחש־בחש הפוליטי של השבוע האחרון כלל כמה סיפורים מאחורי הקלעים. אחד מהם נגע ליוזמת הח"כים אברהם נגוסה ודודי אמסלם (הליכוד) להעלאת מה שמכונה יתרת עולי הפלשמורה לישראל.
 

נתניהו וכחלון הבינו שהשניים הולכים למרר את חיי הקואליציה, וכדי לרצות אותם לקראת מושב הקיץ עמדו להביא לישיבת הממשלה ביום ראשון הקרוב "הצעת מחליטים" בעניין הבאת העולים תוך תקצוב הפרויקט. לאחר שנודע כי ליברמן בדרך לממשלה, הנושא הורד מסדר היום של ישיבת הממשלה באותה מהירות שבה החליף נתניהו דיסק ביחס לממשלת האחדות. כשליברמן אין, נגוסה ואמסלם אאוט.
 

ואי אפשר בלי סיפור קטן הנוגע לתפקיד לא גדול. המשרד לאיכות הסביבה הוא אחד המשרדים הנמצאים בדרך כלל בתחתית האטרקטיביות של חלוקת התיקים. כחלון, שנחשב אחד המערבבים הראשיים של שקשוקת האחדות, מינה לתפקיד את אבי גבאי, לשעבר מנכ"ל בזק. וראו זה פלא: גבאי, כמו שחקן תיאטרון מעולה ההופך תפקידים קטנים לגדולים, הצליח להעלות אל סדר היום את איכות הסביבה ועל הדרך גם את איכות הפוליטיקה. בעניין מתווה הגז השמיע דעות נחרצות נגד. בעניין הזיהום והתחלואה במפרץ חיפה הוא יצא למלחמת עולם, ועוד.
 

כחלק ממגעי האחדות נפגש כחלון עם גבאי ובדק את האפשרות לוותר על המשרד לטובת תפקיד שר במשרד האוצר. כחלון רצה ללכת על המודל של שטייניץ ולשבץ את גבאי כשר מטעמו. לא ברור מדוע כחלון הגיע דווקא לגבאי ולא למשל לשר השיכון יואב גלנט. העבודה הייתה מעוניינת הרבה יותר במשרד השיכון. גם לא ברור מדוע כחלון בכלל התנדב לוותר. לפי מפתח חלוקת השרים מגיע לו אפילו שר רביעי (שר הכלכלה למשל). אבל אם גבאי היה מסכים, צירופו לאוצר היה יוצר מתכונת אינסופית למחלוקות על חלוקת סמכויות.
 

לכחלון יש כבר סגן שר (איציק כהן מש"ס) המשמש כאחראי על שוק ההון (שאגב, עושה עבודה מצוינת). לכחלון יש גם מנכ"ל פעלתן (שי באב"ד) המקורב מאוד. באב"ד הוא הפרויקטור של כל משימה שמטיל עליו השר. שיבוצו האפשרי של גבאי באוצר היה מתכון בטוח לצרות, וטוב שזה לא קרה. 
 

אפרופו שינויים באוצר, בשבוע שעבר פרש בשקט הממונה על השכר באוצר קובי אמסלם. מדובר בדעתן שלא היסס להשמיע את עמדותיו. יחסיו עם יובל שטייניץ באוצר ידעו עליות, ואלו עם השר לשעבר יאיר לפיד ידעו עליות ומורדות. ערב פיטוריו ועל רקע המו"מ עם ההסתדרות הודה לפיד ביחסו השגוי לאמסלם. עם כחלון היחסים ידעו מורדות ומורדות. ההתחלה הייתה מבטיחה אך חיש מהר עלו היחסים על שרטון. 

היו הערכות שגורמים באוצר בחשו מאחורי הקלעים והבאישו את ריחו בעיני השר. שיא המתיחות נרשם בעקבות ביקורת חריפה שהטיח אמסלם על סעיפי ההסכם הנוגע לאנשי הקבע בצה"ל.
 

אמסלם "חילטר" בשנים האחרונות כמנחה אורח. הוא נהג להנחות את אירועי הפרידה משרי האוצר או ממנכ"לי האוצר. אירוע הפרידה הרשמי ממנו מתוכנן ל־6 ביוני. מעניין מאוד אם הוא ינחה גם את אירוע הפרידה מעצמו.

 

אבי חסון, המדען הראשי במשרד הכלכלה, עשה בשנים האחרונות עבודה טובה ואף זכה לשבחים אפילו ממבקר המדינה. אבל לפי מידע שהגיע לידיעתי, גם שם העניינים מתחילים לחרוק בשבועות האחרונים. בין ביקור משלחת של 130 איש מאונטריו שבקנדה לישיבת דירקטוריון דו־שנתית של קרן סינגפור ישראל, ביקשתי מחסון הבהרות.
 

לשכת המדען היא החממה המרכזית, לא רק ליזמים מקומיים, אלא גם עבור גופים בינלאומיים המעוניינים לפצח את סודות הסטארט־אפ ניישן. בסוף השנה ישלים חסון חמש שנות כהונה ויפרוש מתפקידו. עד אז הוא מקווה להשלים את התוכנית היומרנית של הקמת הרשות לחדשנות, שתחליף את המתכונת הנוכחית. אלא שהשינוי המבני מתנהל בעצלתיים ופוגע בתעשיית הסטארט־אפ שהיא נשמת אפה של הטכנולוגיה הישראלית.
 

עצם הקמת הרשות החדשה היה שנוי במחלוקת. בהתאחדות התעשיינים התנגדו וחששו שכספי התמיכה של המדען הראשי, המסתכמים ב־1.45 מיליארד שקל בשנה, ימצאו את דרכם לקרנות הון סיכון ולא ליזמים עצמם.
 

אלא שבזכות קואליציה נדירה של משרדי האוצר והמשפטים ההתנגדות נדחתה, והרשות יצאה לדרך. אבל המתנגדים יכולים להירגע - התהליך נסחב ונסחב. מועצת הרשות עדיין לא נבחרה, וללא מועצה אין גם מנכ"ל חדש. ללא מנכ"ל אין תוכניות סיוע חדשות, ואלה הקיימות מתנדנדות.
 

90 עובדי לשכת המדען שנקלעו לאי ודאות מעוניינים לפרוש עוד לפני שהם פוגשים בלא נודע. שתי פרישות מהימים האחרונים מהדהדות במיוחד. עודד דגני, חבר ועדת המחקר שגויס על ידי מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג, שלח בימים אלה מכתב התפטרות. השניים הכירו בפרטנר כשדגני היה הממונה של לנג. דגני עשה עבודה מצוינת ותרם מניסיונו להחלטות מושכלות. הוא הולך הביתה גם על רקע אכזבתו מהמתרחש. פורמלית הוסברה פרישתו בכך שלו ולנציגי הציבור בוועדה אין ביטוח נושאי משרה. הם עלולים לשלם מחיר אישי על כל החלטה שגויה שבעקבותיה תוגש תביעה.
 

מכה נוספת היא פרישתה של לידיה לזנס, סגנית המדען הראשי הוותיקה והמוערכת. לזנס, שהגיעה למסקנה שהרשות לחדשנות אינה בשבילה, פורשת ואיתה כל הידע שנצבר בעשרות שנות עבודתה. היא עוזבת אף שחסון ביקש שתישאר, והיא אינה לבד. עובדים נוספים החוששים מאיבוד זכויותיהם כעובדי מדינה מסתובבים מתוסכלים. הם לא יצטרפו לרשות ולא ברור מי ימלא את מקומם.
 

כמובן שלשינויים הפרסונליים יש השלכות שליליות על המתרחש בשטח. חברות הזנק מתלוננות על עיכובים של חודשים בקבלת תשובות. אלה שבתחילת דרכן זקוקות לכסף כאוויר לנשימה (המדען מממן עד 50% מתוכנית המו"פ שלהן), והכסף אינו מגיע אף שהתוכנית שהגישו כבר אושרה. עיכוב כספי המדען מונע גם מקרנות הון סיכון פוטנציאליות להשקיע ותוקע את חברות ההזנק.
 

שאלתי את חסון מדוע העסק מקרטע, ומתי תושלם הקמת הרשות החדשה. בלשכת המדען הראשי אישרו שאכן קיימים עיכובים, אך שהדבר אינו קשור לרשות לחדשנות וגם קודם לכן היו עיכובים. בלשכה מעריכים שההשקעה במערכות IT והאפשרות להתנהל בצורה ממוחשבת תקצר את הליכים.

את הפרישות רואה המדען כמהלך טבעי של עובדים שאינם רוצים לאבד את זכויותיהם כעובדי מדינה. עם זאת, הממונה על השכר באוצר אישר הסדרי פרישה נדיבים, ויש עובדים שישולבו בתפקידים אחרים במשרד הכלכלה.

 

"אנחנו לקראת סיום גיוס 50 מיליון דולר לקרן ההשקעות השנייה. כבר מכרנו את מרבית הפרויקטים ונותרנו עם פרויקט של 38 קומות בבת ים מול הים. הגענו לקומה ה־25 (דניה סיבוב בונה) ומכרנו 142 דירות, שהן יותר מ־60% מהפרויקט", אומר לי בגאווה שלמה גרופמן, מנכ"ל קרן פייר להשקעות בנדל"ן.

עד לפני 20 שנה הוא ניהל את אפריקה־ישראל, שנקלעה השבוע להסדר חוב שני הכולל תספורת של מיליארדים. גרופמן פרש בשיא. כיום הוא מוטרד מהשאלה כיצד הוא מוכר דירת פנטהאוז ברחוב הירקון 96 בתל אביב ב־100 מיליון שקל.
 

"מדובר בפנטהאוז ענק עם 700 מ"ר בנייה למגורים ו־400 מ"ר מרפסת. לפרויקט כזה צריך למצוא את המשקיע המתאים שמעוניין לגור בבניין יוקרתי עם נוף ייחודי. מתוך 45 דירות בירקון 96 נותרו 4 בלבד. עבור הפנטהאוז (קירות בלבד) אני דורש 90־100 מיליון שקל. הדירה, כולל ריהוט והשקעות נוספות, תעלה 120־150 מיליון שקל. "הדירה מובילה בכל הרשימות הרלוונטיות למשקיעי נדל"ן בעולם. זו בעצם לא דירה אלא פנינה שהיום כבר לא מוצאים. יש לנו סבלנות. שום דבר לא בוער".
 

"העלאת מס הרכישה ל־8%־10% הייתה צעד מיותר שפגע במשקיעים והאט את הביקוש. הממשלה עושה עוול למשקיעים מחו"ל שקונים בישראל דירות יוקרה. הציונות היא נר לרגלינו, והשאיפה שלי היא שלכל יהודי תהיה דירה גם בישראל. המס לא הביא לשינוי במחירים. אבל בסופו של דבר מי שמשלם את המחיר הוא הקונה ולא היזם. מיסוי הנדל"ן כבר מגיע ל־50% משווי הדירה. אם המדינה תשנה מדיניות ותוריד מסים, גם מחירי הדירות יירדו".
 

"הממשלה הנוכחית מחקה במדיניות הנדל"ן את הממשלות הקודמות. קודם הייתה הססמה של 'מע"מ אפס', לאחר מכן 'מחיר מטרה' והיום 'מחיר למשתכן'. מי שחי את עולם הנדל"ן יודע שמחירי הקרקעות באזור מחיר למשתכן רק עלו. הממשלה צריכה להתרכז בפתרון בעיות הזוגות הצעירים ולתת לשוק לעשות את שלו. אי אפשר לשנות את חוקי ההיצע והביקוש. כשיש מחסור של 150 דירות, הביקוש גדל והמחיר עולה. השנה הגיעו לישראל 35 אלף עולים יקרים שצריכים דירות. אנחנו מדינה צעירה וגם מספר מקרי הגירושים גדל, אז המחירים עולים".
 

"בעקבות האירועים באירופה הגיעו אלינו הרבה יהודים. גם בצוק איתן המשכנו לבנות באשדוד, ויהודים מצרפת הגיעו וקנו דירות. אני לא רואה קטסטרופה. למצב הביטחוני אין השפעה שלילית. הקונים מחו"ל אומרים שהם לא פגשו בארצות מוצאם שקט ונעימות כזאת ברחובות". 
 

"הנושא תלוי ועומד בבית המשפט ואני לא רוצה להתייחס לטענות על מעשים לא חוקיים לכאורה. אבל אני כן יכול לומר שהמסכנים האמיתיים הם התמימים שנפלו בפח. בזמנו התרעתי על סכנת קבוצות הרכישה, וטוב שכעת מדברים על הסדרת הענף. יזמים מסודרים כמו קרן פייר חייבים לתת ערבות בנקאית על כל תשלום ויש בנק שמפקח. אצל ענבל אור או בפרשות אחרות זה לא היה קיים. דיירים לא קיבלו ערבות בנקאית, כי זה מה שמקובל בקבוצות רכישה"