כמו רבים אחרים ברחבי העולם, גם עו"ד יהודה וינשטיין, שמאז שעזב את כס היועץ המשפטי לממשלה הוא משמש נשיא הכבוד של איגוד האגרוף הישראלי, היה מרותק ל"קרב המאה" שהתרחש אתמול לפנות בוקר בלאס וגאס שבנבאדה, ארצות הברית, בנוכחות 20 אלף צופים.
קרב האגרוף המתוקשר נערך בין שני אנשים שבימים כתיקונם לא היו מוצאים את עצמם באותה הזירה: מן העבר האחד של הזירה היה פלויד מייוות'ר ג'וניור האמריקאי, כוכב־על שלא הפסיד מאז אמצע שנות ה־90 ונחשב בעיני רבים לאחד השמות הבולטים, אולי הכי בולט, בדור האגרוף הנוכחי; ומן העבר השני ניצב קונור מקגרגור האירי, עם הקומה הקטנה והפה הגדול, שבא בכלל מתחום דומה אך שונה - MMA (אמנויות לחימה משולבות-ע"ר), זה שבו הלוחמים מושלכים אל מעין כלוב עגול מוקף גדר ברזל של אתר בנייה.
כמי שבצעירותו היה אף אלוף ישראל לנוער באגרוף, וינשטיין, שהשכים קום בארבע לפנות בוקר כדי לצפות בקרב, מודה כי העריך לפניו שמקגרגור יגיע לסיבוב השישי. בדיעבד הוא סחב איכשהו עד הסיבוב העשירי, שם הפסיד בנוקאאוט טכני. הוא פשוט התעייף מכדי להמשיך. "אמרתי את זה רק מחמת הפחד מהפגנות, שלא יפגינו לי מול הבית כמו לאביחי מנדלבליט", צוחק וינשטיין. "אבל מי שמבין אפילו טיפה במקצוע הזה יודע שלקרב הזה לא היה שמץ של סיכוי".
"הקרב הזה - טוב היה שלא היה, מפני שזה לא קרב אגרוף", וינשטיין פוסק. "זה לא היה שקול, למתאגרף האירי לא היה סיכוי. הוא לא מהתחום, וספק בעיניי אם הבחור האירי הזה היה זוכה באליפות ישראל בכלל. עד כדי כך. הוא לא יודע אפילו אגרוף בסיסי. לפי דעתי, פלויד היה יכול לסגור את העניין כבר בסיבוב הרביעי. הוא נקט טקטיקה שלא היה מורגל בה, הלך קדימה כל הזמן עם הידיים למעלה ואפשר ליריב שלו להכות אותו בידיים. בדרך כלל הוא לא מאפשר את זה. הוא שובר זוויות, לא מאפשר לך להגיע אליו בכלל. הוא לא הכה לדעתי ב־2ֻ־3 סיבובים, הוא התחיל לעבוד בסיבוב הרביעי".
מייוות'ר צפוי להרוויח על הקרב 300 מיליון דולר, בעוד מקגרגור אמור להרוויח 100 מיליון דולר. "זה הישג ענק בשביל מקגרגור שהוא עמד על הרגליים עד הסיבוב התשיעי, ואף אחד לא ידע שפלויד קיים עד הקרב הזה, ולמרות זאת הוא מכניס סכומים כאלה".
גאווה לאומית
עוד לפני שהונחתה מהלומת האגרוף הראשונה, זכה הקרב לגלריה מרשימה של כינויים: מ"קרב המאה", דרך "קרב הכסף" ועד "מלחמת העולמות", אך עבור רבים החלק החשוב באמת בקרב הזה היה מה שקרה מחוץ לזירה בלאס וגאס. אחרי הכל, בראייה היסטורית, הקרב הזה נחשב למכניס ביותר בכל הזמנים, כמעט חצי מאה אחרי קדחת האגרוֹפים של מוחמד עלי, ג'ו פרייזר וג'ורג' פורמן. "אגרוף זה ספורט מאוד פופולרי, בין היתר כי הוא מאוד פשוט", מסביר פרשן הספורט רם גלבוע. "לא צריך להסביר הרבה מה אתה רואה, בוקס לפרצוף מסביר את עצמו מאוד יפה. זה הספורט המקצועני הראשון שהיה אחד ויחיד בקטגוריה הזאת במשך משהו כמו 250 שנה. עד שהתחילו לשלם לכמה שחקני בייסבול בניו יורק ובעוד מקומות לקח המון זמן. עד אז המקצוענים היחידים היו מתאגרפים, זה ענף ספורט שיש לו הרבה מאוד מסורת".
ובספורט כמו בספורט, שימור המסורת קריטי כמעט כמו התוצאה, בפרט במדינות אשר ספורט הוא נשמת אפן, גאווה לאומית לא פחות מכלכלה פורחת או צבא חזק. "יש מדינות כמו מקסיקו או אנגליה שבהן אגרוף הוא בגדר דת", מוסיף גלבוע. "כשאלוורז (קנלו אלוורז המקסיקני - ע"ר) נלחם, יש יותר מ־90% צפייה ואחוזי הפשיעה יורדים לאפס, כי השוטרים והפושעים צופים יחד".
כך, לדבריו, קרה למשל בקרב מספטמבר 2013 בין אלוורז לאותו מייוות'ר המעוטר והמוערך. בין מייוות'ר לאלוורז מפרידות 13 שנה, מה שלא הפריע למייוות'ר לנצח. לא אז, ולא מול מקגרגור במוצאי שבת, מה שהעלה אותו למאזן ניצחונות של 50 מול אפס הפסדים. כשזה מצב הדברים, ברור אולי מדוע הסיכוי שיפסיד היו אפסיים. אבל זה לא הפריע לכרטיסים לקרב לאזול לחלוטין בתוך שעות מעטות, אף שבחלק מן המקרים כיסא בארנה שבו הוא נערך הגיע לאלפי דולרים.
"אתה צריך להוריד את הכובע בפני יכולת השיווק האדירה הזו של מי ששיווק את הקרב", אומר וינשטיין. "אני לא חושב שמקגרגור היה מופתע. הוא שמח על הסיום, עשה הרבה רוח ורעשי רקע, אבל באופן אמיתי הוא בכלל לא ציפה לנצח. אני חושב שהוא שמח שהקרב הזה הופסק. זה כמו שיאיר לפיד, שהוא בחור נחמד ואפילו התאמן איתי באגרוף לפני שהיה שר אוצר ולפני שאני הייתי יועץ משפטי, ילך נגד פלויד", הוא צוחק. "בדיוק אותו סיכוי".
אז עבדו על כולנו?
"לדעתי כן. אם הבחור הזה היה רוצה להתמודד על התואר העולמי, הוא לא היה מצליח להגיע לכלום. בקרב המקצועי הראשון או השני הוא כבר היה כושל, ובזה נעצר. כדי להילחם על הדירוג העולמי אתה צריך להיות מדורג במקומות אחד עד עשר. הוא היה מדורג לדעתי רק במקום האלף, אז לא היה מגיע לעולם לתואר העולמי. אפשרו לו להתמודד עם טובי המתמודדים של העת האחרונה, והוא עשה מזה מיליונים".
עם כל הכבוד למחיר המופקע לכרטיס בודד, את רוב ההכנסות עשו שני המתמודדים לא מן האנשים שישבו בארנה וצפו בהם, אלא מאלה שצפו בהם ממקלטי הטלוויזיה מסביב לעולם, בפרט בארצות הברית. זה מכונה Pay Per View, או "שלם וצפה" - שיטת תשלום עבור צפייה ממוקדת שנהוגה בארצות הברית שנים רבות ומאפשרת לזכייניות לגבות כאוות נפשן, בהתאם לביקוש כמובן. באופן טבעי, זה מוכנס לפעולה בעיקר באירועי שידור מיוחדים, אליפויות או ספיישלים למיניהם. במקרה של הקרב במוצאי שבת, הביקוש היה גבוה כל כך, שרשת שואו־טיים, בעלת זכויות השידור, יכלה להרשות לעצמה לגבות מצופיה גם 99 דולר לצפייה בקרב, שארך, אגב, פחות משעה. אנשים שילמו בהמוניהם, והכנסות על פי ההערכות האמירו בסך הכל לכ־700 מיליון דולר ויש גם הערכות גבוהות יותר.
"זה ספורט הזירה שמכניס היום הכי הרבה כסף", אומר גלבוע. "גם ה־MMA מאוד מצליח, אבל אפשר לראות שכדי להרוויח את הכסף הגדול באמת - מקגרגור בא לבית של מייוות'ר. הוא לא היה יכול להרוויח סכום כזה ב־UFC (החברה המרכזית לקידום אמנויות הלחימה המשולבות - ע"ר) שממנו הוא הגיע, בין היתר כי ה־UFC גוזר חלק גדול מהקופון. הרי מאיפה מכניסים את רוב ההכנסות? מה'שלם וצפה'. לכן האמריקאים מקבלים כאן 500 מיליון דולר רק מהחלק הזה, בלי הקופות והשאר".
הקשר הישראלי
ויש, כמו בדרך כלל, גם את הנקודה הישראלית. לאחרונה שכר איגוד האגרוף הישראלי מאמן חדש מאנגליה, פול ריצ'רדס, שאימן בעבר בין היתר גם את המתאגרף פלויד מייוות'ר עצמו. באיגוד האגרוף הישראלי מקווים כי המהלך יפיח חיים מחודשים בענף שהייתה לו פה פעם עדנה ואיכשהו נותר מאחור.
"כשאני התאגרפתי לפני המון שנים, היינו ממלאים אולמות", מספר וינשטיין. "היו באים 2,000 איש לקרב. היום לא באים בכלל, כי משום מה האגרוף מאכלס רק את האוכלוסייה הרוסית והערבית, והאחרים מדירים את רגליהם או ידיהם מהספורט הזה - והולכים לכל מיני מקומות אחרים, לרבות ה־MMA. אני מקווה שנצליח למשוך גם את הישראלים מפני שיש לנו חומר אנושי טוב. ריצ'רדס אומר שאנחנו לא נופלים באומץ הלב, בנחישות וברצון מכל ארץ אחרת".
אז למה זה לא תופס פה?
"מוחמד עלי אמר שכדי לנצח צריך Will וצריך Skill. אז רצון יש, אבל חסר לנו לדעתי Skill, אין מיומנות טכנית".
גלבוע, מצדו, דווקא מזהה בשנים האחרונות איזו התעוררות מחודשת בקרב הקהל הישראלי בענף האגרוף המקומי. "באגרוף המקצועני, האחרון שהיה לנו שהגיע לקרבות גדולים יחסית היה רן נקש, שהגיע בשלב מסוים לאליפות עולם במשקל חצי כבד (באפריל 2011 - ע"ר). באולימפי, הכי טוב שהיה לנו היה יעקב שמואל ב־88', שהיה קרוב למדליה. אבל גם היום יש לנו בחור לא רע בנבחרת, דוד אלברדיאן, שהגיע לשמינית גמר אליפות העולם (ביוני השנה - ע"ר). במשך שנים זה לא כל כך הגיע לארץ, ואם הגיע - אז באיחור, ולא שמענו על הרבה שמות, בטח לא במשקלים הכבדים. אבל בשנים האחרונות יש בארץ התחזקות של הצפייה והידע. זה לא כמו כדורגל, אבל אין מה להשוות למה שהיה לפני כמה שנים".
"יש לזה פוטנציאל עולמי וזה ספורט אדיר", וינשטיין מסכם.