ערב הבחירות: הקאמבק של הדולר והאינפלציה

בוקר טוב ישראל, האינפלציה שלך חזרה. קדמו לה עליות שכר במשק - שכר המינימום עוד בסוף 2017 ואחריו שכרם של סקטורים שונים, בשוק עבודה משופר שנתן להם יכולת מיקוח. כך, אחרי שנים של אינפלציה נמוכה בהרבה מהיעד של בנק ישראל, מאמצע השנה התחלנו לראות עליית מחירים מדורגת. בשוק ההון ראינו ביצועי יתר של אג"חים צמודות מדד, על חשבון אלה השקליות, שאינן צמודות. 2019 נפתחת עם צפי לזינוק במחירי החשמל, שעלול לגרור מגמה דומה במחירי המים, המזון ועוד.

כמעין אקמול למחאה נשלפים צעדים כמו פטור ממס בלו על הדלקים בייצור חשמל או כסף למאפיות. לכל אלה משמעות אחת: פנקס הצ'קים נפתח, וגם אם בטווח הקצר העלויות לא יושתו על הציבור, הוא יפגוש ייתקל בהן בהמשך. חשוב להבהיר שאין זו, לדעתי, התפרצות אינפלציונית בסגנון שנות ה־80 שעלולה לצאת משליטה, אבל יש כאן בהחלט היפוך מגמה שלא טופל בעתו. כעת שר האוצר משה כחלון, שכל קיומו בפוליטיקה נסוב על הורדת יוקר המחיה, מנסה לכבות שריפות. הבעיה היא שכשהן פורצות, הן מתלקחות בשדות קוצים.

עוד לפני גל ההתייקרויות חצה הגירעון בתקציב רף של 3%. כמו האינפלציה, אף הוא עבר לראשונה זה שנים את היעד המתוכנן. נכון ש־3.2% גירעון אינם סוף העולם, בפרט כשהצמיחה סבירה, אבל העובדה שזה נפל כרעם ביום בהיר על אנשי האוצר, האנשים שאמונים על חישוב הכנסות מול הוצאות ושמתפקידם להיות עם היד על הדופק, מטרידה. מתברר שיש בעיה בשני צדי המשוואה: הן בהוצאות - דרישות גוברות של מערכת הביטחון, שלא צפויות להתמתן ב־2019; והן בהכנסות - גביית מסים נמוכה משחשבו. עכשיו לכו תתקנו את זה בשנת בחירות.

היפוך מגמה נוסף חל לקראת סוף 2018, עם העלאה ראשונה זה שבע שנים של הריבית במשק. גם אם העיתוי, בין שני נגידים - לאחר פרישתה של קרנית פלוג וערב כניסתו של אמיר ירון - נראה תמוה, הכיוון נכון. יש כאן התחלה של נרמול, אף שהריבית הריאלית (בשקלול האינפלציה) עודנה שלילית וגורמת לישראלים רבים לקפוץ מעל הפופיק - להפריז בהלוואות, לקנות בלי סוף וליצור בועת מחירים.

בנק ישראל בחר לנצל חלון הזדמנויות שנפתח בעקבות המהלך הדומה (שכבר מתקרב לסיומו) בארה"ב ובצל האפשרות שהכלכלה תיחלש ויהיה בעייתי ליזום העלאה. פער הריביות כבר הוביל את קרנות הפנסיה וקופות הגמל להיחשף יותר ויותר לדולר ולדחוף מטה, לצד היבוא והתיירות היוצאת, את המטבע המקומי. לכן, המשך נרמול הריבית בלי לחנוק את הצמיחה הוא להערכתי צו השעה. החשש מקרנות גידור ומספקולנטים אי שם בעולם, שיסתערו על השקל ויקפיצו את השער, מופרך. לראיה, הוא דווקא נחלש לאחר עדכון הריבית ל־0.25%.

לא צריך תואר בכלכלה כדי לדעת שפיחות מטבע ואינפלציית מחירים תורמים זה לזה, בפרט כשהם מגיעים בעיתוי גירעוני ובתקופת בחירות, שמטבעה אינה מצטיינת בהחלטות כלכליות גרידא. לכן, ערב 2019, לראשי האוצר בישראל יש אתגר אמיתי. הם יוכלו אולי להתנחם במשימה הכמעט בלתי אפשרית של עמיתיהם מאירופה, שבה משבר רודף משבר ואפילו בנקים חזקים נראים כפצצת זמן מתקתקת; או מסין, שמתמודדת עם האטה חדה בצמיחה ומסובכת עד צוואר במלחמת סחר עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.